ירושלים נתונה במצור כפול – הרומאים מבחוץ והמורדים מבפנים. רבן יוחנן בן זכאי מצליח לצאת ממנה באמצעות תחבולה. הוא הולך אל מחנה הרומאים כשמטרתו היא – להציל מה שניתן להציל. האם בני דורו ראו בו מושיע או עריק? על אמונה וריאליזם, גבורה ושפלות; על התפוררות, חורבן ויאוש, ועל שיקום, זיכרון, וישועה ונחמה. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .

 לשמיעת הפרק:

הפרק מאוחסן באתר הפודקאסטים הישראלי iCast

↓ הורדה למחשב ↓ 

(משתמשי 'Internet Explorer' – מקש ימני + שמירה בשם)

 לטקסט המלא של הפרק גללו למטה.

מקורות (חלק א'+חלק ב'):

יוסף בן מתתיהו (פלוויוס יוספוס), 'תולדות מלחמת היהודים ברומאים', מתורגם על ידי ליזה אולמן, הוצאת כרמל, ירושלים 2009. אריה כשר (עורך), 'המרד הגדול – הסיבות והנסיבות לפריצתו', מרכז זלמן שזר, ירושלים תשמ"ג.

• אוריאל רפפורט, 'הערות על סיבותיו של המרד הגדול ברומי'

האוניברסיטה הפתוחה, 'יהודה ורומא (מירידת בית חשמונאי עד רבי יהודה הנשיא)', יחידות 5-6, תל-אביב 1998. קלוזנר יוסף, 'היסטוריה של הבית השני', כרך ה', הוצאת אחיאסף, ירושלים 1951. גדליה אלון, 'מחקרים בתולדות ישראל (בימי בית שני ובתקופת המשנה והתלמוד)', כרך א', הוצאת הקיבוץ המאוחד תשל"ח.

• גדליה אלון, 'הליכתו של רבן יוחנן בן זכאי ליבנה'

האוניברסיטה הפתוחה, 'מירושלים ליבנה', יחידה 1, תל-אביב 1998. מנחם שטרן (עורך), 'ההיסטוריה של ארץ-ישראל', כרך ד' – שלטון רומי, הוצאת כתר, ירושלים 1998. שמואל ספראי, 'התאוששות היישוב היהודי בדור יבנה : א. תוצאות מלחמת החורבן'. שמואל ספראי, 'בחינות חדשות לבעית מעמדו ומעשיו של רבן יוחנן בן זכאי לאחר החורבן'. הרב שלמה אבינר, 'סיפור רבן יוחנן בן זכאי – הצעה ותגובה'. מנחם שטרן,'מדיניותו של הורדוס והחברה היהודית בסוף ימי בית שני'. תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נו עמ' א'-ב'.

לשאר המובאות מדברי חז"ל עיין הפניות בגוף הטקסט – גללו למטה לטקסט המלא של הפרק.

ערכים מויקיפדיה:

• שנת ארבעת הקיסרים.

• יוסף בן מתיתיהו.

• המרד הגדול.

• התקופה הרומית בארץ ישראל.

 

פסקול:

 'Rachem' – Lev Tahor – An Acapella Experience.

 'Shifchi' – Performed & produced by Eli Gerstner on “Eli Gerstner and The Chevra Sing Acappella”.

composed by Shlomo Carlebach.

'How Long Will We Cry' – Ari Goldwag

'אדרבה' – עמיר בניון. Composed by Yossi Green. Published by Oh Yeah Music, New York NY

יצחק אזולאי, 'אם אשכחך', הולחן עבור הסרט: 'למלא את החלל'.

צלילים:

https://www.freesound.org/people/HerbertBoland/sounds/46076/

https://www.freesound.org/people/Sparrer/sounds/50506/

https://www.freesound.org/people/MAJ061785/sounds/85554/

https://www.freesound.org/people/RutgerMuller/sounds/104038/

https://www.freesound.org/people/Oneirophile/sounds/172871/

https://www.freesound.org/people/qubodup/sounds/184417/

https://www.freesound.org/people/hykenfreak/sounds/218072/

https://www.freesound.org/people/adriancalzon/sounds/219858/

http://soundbible.com/2039-Tree-Fall-Small.html

http://soundbible.com/961-Arrow-Left-To-Right.html

http://soundbible.com/1356-Flame-Arrow.html

http://soundbible.com/962-Arrow-Right-To-Left.html

http://soundbible.com/965-Arrows-Flying.html

http://soundbible.com/653-Catapult.html

http://soundbible.com/1553-Cutting-Tree-Limb.html

——————

טקסט פרק מלא:

'הסיפור שלנו', פודקאסט על יהדות ויהודים. פרק מספר 4, ה' באב תשע"ד.

התקוממות, מלחמת אחים, חורבן והתאוששות – על המרד הגדול ורבן יוחנן בן זכאי (חלק ב').

פתיחה

שלום. הפרק הזה הוא פרק המשך לפרק הקודם בתוכנית. אם לא שמעתם אותו עדיין, מומלץ, כלומר חובה, לעצור כאן ולהאזין לו קודם, מכיוון שהפרק הנוכחי מבוסס עליו.

בפרק הקודם סקרנו את הרקע לפרוץ המרד הגדול, ואת חלק ממהלך האירועים שבו. דיברנו על הפערים החברתיים ושנאת החינם בעם. דיברנו גם על בעיית אמינותו של פלוויוס יוספוס, ההיסטוריון הגדול של המרד הגדול, ועל הקשר שלה לשאלת טיבם של קבוצות המורדים שהובילו את המרד; אותם מורדים שביצעו הפיכה צבאית בירושלים בחורף 67-68 לספירה הנוצרית, והשליטו משטר טרור בעיר.

בפרק הזה, נספר על המשך ההתפתחויות בזמן המרד. נבדוק גם איך דברי חז"ל משתלבים עם הנתונים ההיסטוריים על המרד. נתמקד בעיקר באחד מגדולי החכמים שחיו בזמן המרד – רבן יוחנן בן זכאי. לבסוף, נדבר על פעילותו של רבן יוחנן בן זכאי לאחר חורבן בית המקדש השני; פעילות שאפשרה לעם ישראל לשרוד את משבר החורבן – שעליו אנחנו מתאבלים עד היום.

אז – נתחיל.

רבן יוחנן בן זכאי

רבן יוחנן בן זכאי היה מגדולי החכמים ומראשי העם בסוף ימי הבית השני. הוא היה ממובילי המאבק של החכמים הפרושים, מעבירי המסורת של התורה שבעל-פה, כנגד הצדוקים, שכפרו בתורתם של חכמים.

במסכת סופרים מסופר על רבן יוחנן בן זכאי כך[1]:

'אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי, שלא הניח פרשה אחת בתורה שלא למדה, ולמד במקרא ותרגום מדרש הלכות ואגדות ומשלו, הכל למד.'

ובמסכת ברכות נאמר עליו[2]:

'אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הקדימו אדם שלום מעולם, ואפילו נכרי בשוק.'

האגדה על יציאת רבן יוחנן מירושלים

אנחנו נספר כעת את סיפור יציאתו של רבן יוחנן בן זכאי מירושלים בזמן המצור, על פי האגדה במסכת גיטין מהתלמוד הבבלי[3]. הסיפור מובא כאן בדילוגים קלים ובתרגום חופשי.

מצור, בריונים, שריפה ורעב

'בזמן המצור על ירושלים, היו בה שלושה עשירים: נקדימון בן גוריון, בן כלבא שבוע ובן ציצית הכֶּסֶת.

[…]

אחד מהם אמר: אני אספק לעיר חיטים ושעורים.

השני אמר: אני אספק לעיר יין, מלח, ושמן.

והשלישי אמר: אני אדאג לאספקת העצים.

[…]

מחסני המזון והעצים בעיר הספיקו כדי להחזיק את העיר במצור 21 שנה!

 

בירושלים היו חבורות של בריונים.

אמרו החכמים לבריונים: נצא ונעשה שלום עם הרומאים.

לא הניחו הבריונים לחכמים לעשות כן.

אמרו הבריונים לחכמים: נצא ונעשה מלחמה עם הרומאים!

אמרו להם חכמים: לא נצליח לנצח.

קמו הבריונים ושרפו את מחסני המזון,

והיה רעב בעיר.'

הבריונים והחכמים

אוקיי, בואו נעצור לרגע. מיהם הבריונים? נכון – אלו הם המורדים הקיצוניים. אולי חייליו של יוחנן מגוש חלב שתפס את השלטון בירושלים. לפי האגדה, עמדתם של החכמים הייתה שיש להגיע להסכם כניעה מול הרומאים. זאת הייתה עמדתו של רבן יוחנן בן זכאי – שעוד מעט נפגוש אותו בסיפור.

מה פתאום להיכנע לרומאים? ל'מלכות הרִשְעַה' כפי שהיא מכונה אצל חז"ל? להסכים לחזור ולהשתעבד לשלטונם האכזרי, לגזירות ולהשפלות?

ברור, שאף אחד לא חשב שזאת אפשרות אידאלית. אבל רבן יוחנן בן זכאי סבר, שזהו הרע במיעוטו. מתוך הערכה שהמרד עתיד להיכשל, רבן יוחנן בן זכאי פעל כדי לצמצם ככל הניתן את מידת הנזק שתיגרם מהמרד. בראש ובראשונה – לחסוך בחיי אדם.

גם חז"ל וגם יוספוס מעידים שהרומאים הציעו למורדים במהלך המצור על ירושלים הסכם כניעה, שכלל הבטחה שלא להחריב את ירושלים ואת המקדש[4].

ההחלטה של רבן יוחנן בן זכאי הייתה בוודאי קשורה גם לכאוס החברתי והשלטוני ששרר בירושלים, שעליו דיברנו בפרק הקודם. קבוצות המורדים השונות גרמו לשפיכות דמים בלתי פוסקת בירושלים; על ידי טרור, מעשי נבלה, ומלחמת אחים. עד כמה שהרומאים היו גרועים, הם היו עדיפים על המורדים[5].

שריפת המחסנים והרעב בעקבותיה

סיפור שריפת מחסני המזון בירושלים מופיע גם בכתבי פלוויוס יוספוס. לפי יוספוס, המחסנים עלו באש תוך כדי סערת הלחימה בין סיעות המורדים. לפי האגדה שקראנו עכשיו, הבריונים שרפו בכוונה את המחסנים כדי שהרעב יכריח את העם לצאת ולהילחם ברומאים. הבריונים הציבו משמרות בכל דרכי היציאה מהעיר והרגו כל מי שניסה לברוח אל הרומאים או אפילו לצאת ולחפש מזון.

הרעב היה נורא. האגדה בתלמוד מספרת שמרתא בת בייתוס, האישה העשירה בירושלים, הייתה מוכרחה לצאת לשוק כדי לחפש משהו לאכול.

אבא סיקרא

נמשיך בסיפור:

'אבא סיקרא, ראש הבריונים בירושלים, היה בן אחותו של רבן יוחנן בן זכאי.

רבן יוחנן שלח לו הודעה: בוא אליי, מבלי שאף אחד ידע.

אבא סיקרא בא.

אמר רבן יוחנן בן זכאי לאבא סיקרא: עד מתי תמשיכו במעשיכם, הרי אתם ממיתים את כל יושבי העיר ברעב!

אמר לו: מה אוכל לעשות, אם אומר זאת לחיילי, הם יהרגו אותי!

תכסיס היציאה מהעיר

אמר לו רבן יוחנן: מצא דרך להוציא אותי מהעיר, אולי אוכל להביא להצלה חלקית.

אמר לו אבא סיקרא: העמד פנים שאתה חולה, ואז שים דבר מסריח ליד מיטתך, ויחשבו כולם שנפטרת מן העולם. ואמור לתלמידך שיוציאו אותך מהעיר בארון קבורה […]

עשה כן רבן יוחנן בן זכאי.

תלמידו רבי אליעזר נשא את ארונו מצד אחד, ותלמידו רבי יהושע נשא את ארונו מצד שני.

כאשר הגיעו לשער העיר, רצו הבריונים לדקור את הארון.

(כן – מסתבר שהבריונים ביצעו וידוא הריגה בכל גופה שיצאה מהעיר)

אמר אבא סיקרא לבריונים: רוצים אתם להוציא שם רע על ישראל, שיאמרו עליהם הגויים שביזו את רבם ודקרו את גופתו בחרב?!

[…]

התרצו הבריונים ופתחו להם את השער.

רבן יוחנן יצא מירושלים.'

מתי יצא רבן יוחנן בן זכאי מירושלים?

בחלק הבא של האגדה, שנקרא עוד מעט, מסופר על פגישתו של רבן יוחנן בן זכאי עם אספסיאנוס.

רק רגע – עם אספסיאנוס? איך זה יכול להיות? הרי אנחנו יודעים על פי יוספוס שאספסיאנוס מעולם לא הטיל מצור על ירושלים. כמו שסיפרנו בפרק הקודם, לאחר שאספסיאנוס שמע על מות הקיסר נרון בקיץ 68 הוא ביטל את תכנית המצור שלו על ירושלים. מי שצר בפועל על ירושלים היה טיטוס, בנו של אספסיאנוס. הוא החל במצור בחודש ניסן שנת 70 לספירה.

הצעת גדליה אלון

החוקר גדליה אלון פתר את הבעיה בדרך הזאת[6]: לדבריו רבן יוחנן בן זכאי יצא מירושלים באביב שנת 68 לספירה. כמו שסיפרנו בפעם שעברה, באותו זמן אספסיאנוס השלים את כיתור ירושלים, כך שהעיר הייתה במעין מצור. סיפרנו גם שכבר בשלב הזה הקנאים חסמו את נתיבי הבריחה מירושלים.

אבל ההצעה הזאת עדיין לא פותרת את כל הבעיות. לפי יוספוס שריפת המחסנים והרעב שבא בעקבותיה אירעו רק בשנת 70. אם נקבל את ההנחה שרבן יוחנן בן זכאי יצא מירושלים בשנת 68 תצא מכאן סתירה למה שמסופר בתלמוד. שהרי לפי האגדה בתלמוד שריפת המחסנים והרעב היו לפני שרבן יוחנן בן זכאי יצא מהעיר! כדי לפתור את הקושיה הזאת גדליה אלון הציע שמחבר האגדה בתלמוד הבבלי לא דקדק בסדר האירועים.

הגרסאות השונות אצל חז"ל והמחלוקת שעולה מהן

כאן צריך לשים לב להבדלים שבין הגרסאות השונות שנמצאות בחז"ל על סיפור יציאת רבן יוחנן בן זכאי מירושלים. לפי חלק מהגרסאות, נראה ששריפת המחסנים והרעב אכן קרו אחרי שיצא רבן יוחנן בן זכאי מהעיר[7]. בנוסף, בגרסאות האלו המורדים אינם נקראים 'בריונים' אלא 'אנשי ירושלים' ו- 'שוערים'. וגם – באותן גרסאות הדעה התומכת בכניעה לרומאים איננה מיוצגת על ידי 'חכמים' כמו בתלמוד הבבלי, אלא על ידי רבן יוחנן בן זכאי בלבד. ויש עוד הבדלים.

מה פשר ההבדלים האלו?

המקורות השונים בדברי חז"ל משקפים עמדות שונות וחלוקות כלפי המרד. היו חכמים שתמכו במרד, לפחות בשלבים מסוימים שלו, וביניהם היה כנראה גם רבן שמעון בן גמליאל, נשיא הסנהדרין. לעומתם עמד רבן יוחנן בן זכאי, שהיה מראשי המתנגדים למרד, ומסתבר שגם חכמים נוספים. המחלוקת הזאת, שנמשכה גם בדורות שלאחר המרד, היא המקור לפערים בין הגרסאות השונות שהזכרנו[8].

מהגרסאות שבהן המורדים לא מכונים בכינוי שלילי, ודעת רבן יוחנן בן זכאי מוצגת כדעת יחיד – עולה גישה יחסית אוהדת למרד. לעומת זאת הגירסה שקראנו אנחנו מהתלמוד הבבלי, מצדדת יותר בעמדתו של רבן יוחנן בן זכאי.

השאלה המתבקשת והמטרידה היא האם אחד מבעלי הגרסאות ניסה לשכתב את ההיסטוריה על פי השקפתו.

ובכן – זה לא בדיוק כך. כבר אמרנו בפרק הקודם שחז"ל לא כתבו את אגדות החורבן בתור תיאור היסטורי מדויק של המרד. מטרתן של האגדות היא להעביר תובנות ומסרים. המציאות בזמן המרד, כמו כל מציאות, הייתה מורכבת. משום כך, ניתן היה להעריך אותה בדרכים שונות. האגדות מתמקדות יותר בהצגת ההשקפות העקרוניות שעמדו בבסיסן של הערכות המציאות השונות, ונצמדות פחות לתיאור מדויק של האירועים.

כך לדוגמה, בעל האגדה בתלמוד הבבלי מנסה להבהיר את הרקע שמאחורי החלטתו של רבן יוחנן בן זכאי לצאת מירושלים. כפי שנראה מיד, רבן יוחנן צפה מראש את חורבנה של ירושלים. יתכן שמשום כך באגדה בתלמוד הבבלי שריפת המחסנים והרעב מתוארים כאילו הם כבר התרחשו כאשר רבן יוחנן בן זכאי יצא מהעיר.

רבן יוחנן בן זכאי – ריאליסט או 'נביא'?

רבן יוחנן בן זכאי היה משוכנע שירושלים אבודה – על סמך מה? הרבה מסבירים שרבן יוחנן בן זכאי היה ריאליסט, קשוב למציאות, ולכן הוא הבין שלא קיימת אפשרות לגבור על הצבא הרומי האדיר בעימות צבאי; בטח שלא במצב העגום שאליו גררו המורדים את ירושלים. אבל אנחנו נראה שלפי חז"ל, מאחורי הגישה ה'ריאליסטית' של רבן יוחנן בן זכאי עומדת גם השקפה רוחנית[9].

בתוספתא על מסכת סוטה מסופר על העבירות החמורות שהפכו להיות נפוצות בחברה היהודית ערב החורבן[10]:

'רבן יוחנן בן זכיי אומר: משרבו הרצחנין בטלה [עגלה] ערופה, לפי שאין עגלה ערופה באה אלא על הספק; עכשיו רבו ההורגין בגלוי. משרבו המנאפין פסקו מי מרים, לפי שאין מי מרים באין אלא על הספק; עכשיו כבר רבו הרואין בגלוי. משרבו בעלי הנאה בא חרון אף לעולם ובטל כבוד תורה משרבו לוחשי לחישות בבית דין נתעוותו המעשים ונתקלקלו הדינין ופסקה השכינה מישראל.'

והרשימה שם נמשכת.

רבן יוחנן סבר שנגזר על ירושלים מן השמים שתיחרב[11]. הסיבה לכך הייתה ההתפוררות המוסרית והערכית שאפיינה את החברה היהודית ואת ההנהגה הרוחנית בסוף ימי בית שני.

מפני מה חרבה ירושלים

כבר דיברנו בפרק הקודם על השסעים בחברה היהודית ערב החורבן ועל היחס המחפיר של העשירים ובעלי השררה לאחיהם העניים. חז"ל נותנים ביטוי למצב החברתי והרוחני המקולקל של סוף ימי הבית השני באגדה המפורסמת על קמצא ובר קמצא[12]. לא ננתח את האגדה כאן. נאמר רק שהיא מצביעה על 'שנאת חינם' בין איש לאחיו, ועל פשיטת הרגל של ההנהגה הרוחנית באותם הימים.

בעניין הסתאבות ההנהגה הרוחנית ראינו בפרק הקודם שבבית המקדש שירתו בסוף ימי הבית השני כהנים גדולים לא ראויים[13]. אותם כהנים קנו בכסף את כהונתם מהשלטון הרומי, וניצלו לרעה את מעמדם כדי לעשוק את פשוטי העם.

קיימות עוד אגדות אצל חז"ל שמעידות על ההשחתה המוסרית שבגללה 'נתחתם גזר הדין' על ירושלים[14]. ההתפרקות החברתית והערכית הובילה ל'שנאת חינם' חסרת מעצורים, שאת הביטויים שלה כבר ראינו וגם נראה בהמשך. מבחינת המהות בית המקדש חרב עוד לפני שהחריבו אותו הרומאים. השפל הרוחני שאליו הידרדר העם היהודי ערב החורבן, הפך את בית המקדש לריק ממשמעות ומתוכן. טיטוס שרף בית שכבר היה שרוף מבפנים[15].

על פי האמונה היהודית, התהפוכות ההיסטוריות בעולם מכוונות על ידי רצונו של א-להים. האמונה הזאת הייתה משותפת הן למורדים והן לרבן יוחנן בן זכאי. מהסיבה הזאת המורדים ציפו לכל אורך הלחימה להתערבות א-לוהית לטובתם במלחמתם ברומאים. לעומתם, רבן יוחנן בן זכאי הבין שהרומאים נשלחו ברצונו של ה' כעונש על עוונותיהם של ישראל. עמדותיו הריאליסטיות נבעו מכך שסבר שבעקבות החטאים 'פסקה השכינה מישראל' – ועם ישראל נמסר בידי אויביו.

לאחר שרבן יוחנן בן זכאי הכריע בינו לבין עצמו שנחתם גזר דינה של ירושלים, הוא התחיל לחשוב על היום שאחרי. איך דואגים שעם ישראל יוכל להתגבר על החורבן?

פגישת רבן יוחנן בן זכאי עם אספסיאנוס

הפסקנו את הסיפור על יציאת רבן יוחנן בן זכאי מירושלים בשלב שבו הוא הולך להיפגש עם אספסיאנוס. בואו נמשיך בסיפור:

'כאשר הגיע רבן יוחנן בן זכאי לאספסיאנוס, הוא קרא אליו: שלום עליך המלך! שלום עליך המלך!

אמר לו אספסיאנוס: חייב אתה שתי מיתות:  

אחת – על שקראתי לי מלך, והרי אני אינני המלך.

שנית – אם אמנם מלך אני, מדוע לא באת אליי עד כה?

אמר לו רבן יוחנן: על שאמרת שאינך מלך, דע שאכן מלך אתה. שאם לא כן לא הייתה ירושלים נמסרת בידך […] ועל זה ששאלת מדוע לא באתי עד עתה – הבריונים שבעיר לא הניחו לי לבוא.

משל החבית והדרקון

אמר לו אספסיאנוס: אילו הייתה לפנינו חבית של דבש, ועליה כרוך נחש – לא היינו שוברים את החבית כדי להרוג את הנחש?

שתק רבן יוחנן.'

החבית במשל של אספסיאנוס היא חומות ירושלים, והנחש הוא משל לבריונים. כוונת אספסיאנוס הייתה שרבן יוחנן בן זכאי היה צריך לאחד סביבו את המתונים ולצאת ולנתץ את חומות העיר, כדי להביא לחיסולם של הבריונים ולסיום המלחמה.

שתיקת רבן יוחנן

רבן יוחנן שותק. למה שתק רבן יוחנן? האגדה לא מספרת. אבל אפשר לנחש. ננסה לנחש אילו מחשבות עברו בראשו של רבן יוחנן בן זכאי באותם הרגעים.

רבן יוחנן נטש את ירושלים בצרתה. האם הוא בחר נכון? אולי היה עליו להישאר עם קהלו בעת המשבר שפקד אותו? אולי צודק אספסיאנוס, והיה עליו להיאבק בבריונים ולפרוץ קטע מהחומה כדי להביא לסיום הלחימה והמצור?

שהוא, רבן יוחנן, יפתח במלחמת אחים? שהוא ישלח יד בחומותיה של עיר הקודש כדי להכניס לתוכה את האויבים הטמאים? ובכלל – אפשר לסמוך על הרומאים? יכול להיות שהרשעים האלו היו מפרים את ההסכם כמו שעשו בהר תבור! הם היו מחריבים את בית המקדש, והוא היה הופך בעל כורחו לשותף בשריפת בית ה'! העם לא היה שומע לו עוד לעולם אחרי דבר שכזה. ואז – מי ידאג לשקם את המצב לאחר החורבן? אבל – מותר להקריב לשם כך עשרות אלפי אנשים שימותו בחרב וברעב?

והאם הוא בכלל צודק בהערכתו ואכן אפסה כל תקווה להצלת ירושלים? הרי חכמים אחרים חלקו עליו. הרי גם אם חטא העם ונגזרה עליו גזרה, שערי תשובה לעולם פתוחים[16], ואפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים[17]. וכי לא נסלח לאנשי נִינוֶה כששבו מדרכם הרעה[18]?

ואולי אם מלכתחילה הוא, רבן יוחנן, היה מצטרף להנהגת המרד – הייתה נמנעת מלחמת אחים? אולי אם כולם היו מתגייסים למרד היה ניתן לגבור על הרומאים כמו שגברו על קסטיוס גאלוס? וכמו שגברו החשמונאים על היוונים? הרי הלוחמים היהודים ניחנו בעוז-רוח שכזה. ובאמת נראה שאין שעת כושר מתאימה יותר מעכשיו למרד – הגַאלים התמרדו גם הם נגד רומא, ויציבות השלטון ברומא מעורערת, ואולי עם עוד קצת מאמץ נצליח לבסוף לשכנע את הפרתים להצטרף אלינו למרד, כמו שלחמו איתנו אז לפני מאה שנה, אולי דרושה רק עוד דחיפה קטנה ואז…

רבן יוחנן שותק. האם הוא באמת היה יכול לדבר עם אספסיאנוס על הדילמה הקשה שבה הוא נמצא?

יתכן שסיפור פטירתו של רבן יוחנן בן זכאי מצביע על הלבטים והייסורים שליוו אותו עד סוף חייו. כך מסופר במסכת ברכות[19]:

'וכשחלה רבי יוחנן בן זכאי, נכנסו תלמידיו לבקרו. כיון שראה אותם התחיל לבכות.

אמרו לו תלמידיו: נר ישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק, מפני מה אתה בוכה?

אמר להם: […] שיש לפני שני דרכים, אחת של גן עדן ואחת של גיהנֹם, ואיני יודע באיזו מוליכים אותי – ולא אבכה?'

כאמור, כל זה הוא ניחוש בלבד. רבן יוחנן בן זכאי – שתק.

תן לי את יבנה וחכמיה

נספר את סוף האגדה. תוך כדי שיחתם של אספסיאנוס ורבן יוחנן בן זכאי הגיע שליח מרומא והודיע לאספסיאנוס שהוא מונה לקיסר. אספסיאנוס התפעל, שהרי רק לפני שעה קלה ניבא לו רבן יוחנן בן זכאי שהוא עתיד לעלות לשלטון[20]. אספסיאנוס החליט להעניק לרבן יוחנן 'משאלה': הוא הבטיח לרבן יוחנן שייתן לו דבר מה על פי בקשתו. רבן יוחנן בן זכאי ביקש את העיר יבנה, שהייתה מחנה מעצר של יהודים שהסגירו את עצמם לרומאים בזמן המרד[21]. ביבנה התחיל רבן יוחנן בן זכאי בפעולות השיקום של עם ישראל לאחר החורבן. על כך בהמשך.

בחזרה לירושלים – שמעון בר גיורא

נעבור עכשיו לתיאור המשך השתלשלות האירועים של המרד. בפרק הקודם עצרנו בחורף 67-68 לספירה, אז השליטו הקנאים משטר טרור בירושלים, ויוחנן מגולש חלב תפס את השלטון בעיר. כמו שראינו עכשיו, באביב שנת 68 יצא רבן יוחנן בן זכאי מירושלים. זוכרים את האדומים? אלו שעזרו לקנאים להפיל את ממשלת המרד המתונה? אז האדומים מאסו בשלטונו של יוחנן מגוש חלב, וקשרו קשר נגדו. כדי להכריע אותו הם הזמינו לירושלים את שמעון בר גיורא, מנהיג קבוצת מורדים נוספת,  שהיה אויב של יוחנן מגוש חלב.

בחודש ניסן שנת 69 לספירה נכנס שמעון בר גיורא לירושלים בראש חייליו. הוא הפך מיד לשליט העיר, אבל אנשי יוחנן מגוש חלב עדיין החזיקו בהר הבית. בהמשך פרשו מקרב אנשי יוחנן קבוצת קנאים בראשות אלעזר בן שמעון. כמו שסיפרנו בפרק הקודם, בין שלושת הפלגים התנהלה מלחמה של ממש. מדהים לגלות שקבוצות המורדים המשיכו להילחם זו בזו אפילו בזמן שטיטוס כבר התחיל בהכנות למצור על ירושלים.

טיטוס צר על ירושלים

חודש ניסן שנת 70. טיטוס החל בשפיכת סוללות עפר ליד החומות. סוללות העפר נתמכו על ידי עצים שנכרתו מהסביבה. על גבי הסוללות קירבו את מגדלי המצור אל החומה, ומהם הפעילו את אילי הברזל שניגחו ללא הרף את החומה.

בשלב הזה המורדים התעשתו, והתאחדו כדי להילחם ברומאים. אבל, זה כבר היה מאוחר מדי.

במרוצת השנים מאז הִיווסדה של ירושלים, אוכלוסיית העיר גדלה. בכל פעם שהעיר התפשטה אל מחוץ לגבול החומה המקורי נבנתה חומה נוספת כדי להגן על השכונות החדשות. כתוצאה מכך בירושלים בסוף ימי הבית השני היו שלוש חומות. בנוסף, הר הבית היה מתחם מבוצר מאין כמוהו בפני עצמו. טיטוס החל את המצור על ירושלים במתקפה על החומה הצפונית ביותר, שאותה נכנה החומה השלישית.

המורדים פעלו ללא הפוגה כדי לשבש את עבודות המצור. הם המטירו על הרומאים חיצים, זרקים, לפידים, אבני קלע ואבני בליסטראות. מנגד, הרומאים חיפו על העבודות בירי חיצים וחניתות, במטחי אבנים כבדות מקטפולטות ובליסטראות, ובמכונות ירי קלות שהופעלו ממגדלי המצור. היהודים יצאו לגיחות פתע וכמעט שהצליחו להעלות באש את מכונות המצור.

נפילת החומה השלישית

בז' באייר שנת 70 נפלה החומה השלישית. המורדים נסוגו אל החומה השנייה. לאחר כשבוע נפלה גם החומה השנייה. לאחר הפוגה קצרה החלו חילותיו של טיטוס לשפוך סוללות במטרה לכבוש את החומה הראשונה ואת מצודת האנטוניה, ששלטה על הר הבית.

הרעב בירושלים

כזכור, המורדים שרפו את מחסני המזון בתחילת המצור. כך מתאר יוספוס את הרעב ששרר בעיר בכל משך הלחימה[22]:

'עלוב היה המזון, והמראה עורר בכי; החזקים השתלטו על רוב [המזון]; החלשים יבבו. אכן, הרעב גובר על כל הרגשות ו[הרגש] הראשון האובד הוא רגש הבושה; בעתות רעב בזים [האנשים] לדברים שלהם הם חולקים כבוד בימים כתיקונם. וכך חטפו נשים אוכל מפי בעליהן, בנים מפי אבותיהם, והקורע-לב יותר מכול – אימהות מפי עולליהן'.

יוספוס מספר שהמורדים לא היססו לגזול מהעם את מעט המזון שברשותם:

'זקנים הוכו בעודם נאחזים בפת לחמם, נשים נגררו בשער ראשן בנסותן להסתיר את אשר בידיהן; זקנים גם עוללים לא זכו לחמלה; הם הרימו את הפעוטות שנצמדו לפירורי האוכל והטיחו אותם בקרקע.'

יהודים רבים נמלטו אל הרומאים. המורדים הרגו כל מי שנחשד בכוונה לבריחה. אבל גם מי שהצליח להגיע לרומאים לא זכה בהכרח להצלה. חלק גדול מהיהודים נרצחו באכזריות. החיילים הערבים והסורים בצבא טיטוס ריטשו את מעיהם של אלפי נמלטים בחיפוש אחר זהב, שהבורחים מהעיר בלעו לפני שיצאו ממנה.

הצלחות המורדים

חודש סיוון שנת 70 לספירה. אנשי יוחנן מגוש חלב שהתבצרו באנטוניה מצליחים להנחיל לטיטוס מכה קשה. כך מתאר יוספוס[23]:

'כאשר קרבו כבר את מכונות המצור אל החומה חפר יוחנן מנהרה מבית, בין האנטוניה לבין הסוללות, הציב בה קורות עץ לתמיכה, אחר כך הכניס עצים משוחים בזפת ובחימר והציתם. כאשר כילתה האש את הקורות מלמטה התמוטטה המנהרה כולה, והסוללות קרסו לתוכה בקול רעש אדיר.'

כעבור יומיים הצליחו אנשי שמעון בר גיורא למוטט את הסוללות ששפכו הרומאים כדי לכבוש את החומה הראשונה.

בניית הדייק

טיטוס כינס את מפקדיו להתייעצות. הוחלט על בניית דייק, כלומר סוללת עפר, מסביב לירושלים. טיטוס הציב משמרות שסיירו לאורך הדייק, ובכך עצר לחלוטין כל אפשרות של כניסת מזון לעיר. עד אז היו שהצליחו להבריח מזון לעיר בדרכים נועזות. יוספוס מתאר[24]:

'יחד עם [ניתוק] דרכי היציאה נשללה מהיהודים כל תקווה להציל את נפשם, והרעב שהלך והתעצם כילה את העם, משפחה אחר משפחה ובית אב אחר בית אב. הגגות היו עמוסים נשים ועוללים מעולפים, הסמטאות מלאו גוויות של זקנים; נערים ובחורים נפוחי רעב שוטטו סחור סחור בכיכרות העיר כרוחות רפאים, ונפלו במקום שבו מצאם גורלם. החלשים לא אצרו כוח לקבור את קרוביהם, ומי שכוחו היה עדיין במותניו נמנע מלעשות כן […] בגלל המון המתים.'

טיטוס ציווה על שפיכת סוללות חדשות.

בי"ז בתמוז הופסקה הקרבת קרבן התמיד[25].

האנטוניה נפלה. גם לאחר שנכבשה האנטוניה המשיכו המורדים בהר הבית להילחם בעקשנות ברומאים. הם הסבו להם אבדות קשות.

המרד – לא אבוד מראש

יוספוס מציין במקומות רבים את עוז רוחם וגבורתם של הלוחמים היהודים. בניגוד למה שניתן אולי לחשוב, המרד הגדול לא נידון מראש לכישלון. על פי יוספוס הרומאים נתקפו ייאוש נוכח עמידתם האיתנה של המורדים והתבוסות שנחלו מידם. כבר סיפרנו על חוסר היציבות באימפריה הרומית. במקביל למרד הגדול פרצו מרידות גם בגַאליָה, כלומר צרפת.

המורדים ניסו לשכנע את הפרתים להצטרף למרד ברומי. שיתוף פעולה בין היהודים לפרתים כבר קרה בשנת 40 לפני הספירה. אז הוקמה מדינה עצמאית בסיוע הפרתים. כמו כן ניסו המורדים לעורר את אחיהם היהודים בבבל, בסוריה, במצרים ובקִירֵני למרוד. אם כל אלו היו אכן קמים ומורדים ברומא – יתכן שתוצאות המרד היו שונות לחלוטין[26].

בהקשר הזה ראוי לציין שבקרב בני דור החורבן, יהודים וגויים, רווחה האמונה שירושלים, עיר הא-להים, איננה ניתנת לכיבוש. ביוספוס נזכרים אפילו עריקים רומאים שעברו לצד המורדים. באמונה הזאת נקשרו גם אמונות ותקוות משיחיות, שנביאי שקר הפיחו בעם. יוספוס מספר שאפילו בשעה שבית המקדש עלה בלהבות, חלק מהעם עדיין האמין שהגאולה נמצאת ממש מעבר לפינה. לדבריו, אלפי יהודים עלו להר הבית כיוון שנביא שקר אחד בישר להם ששם יקבלו את 'אותות הגאולה'.

יוספוס כותב שלדעתו, מלחמת האחים היא שהכריעה את ירושלים[27]. במרד הגדול לא היה אף מנהיג שהצליח לאחד את כל העם תחתיו – החברה הייתה שסועה ומפולגת. הפלגים השונים כילו את כוחם במאבקים פנימיים ובכך הביאו על עצמם את אובדנם. קל לראות את הקשר בין טענתו של יוספוס לבין דברי חז"ל[28]:

'מפני מה חרבה ירושלים? […] מפני שנאת חינם.'

שריפת בית המקדש

חודש אב שנת 70 לספירה. לאחר קרבות קשים, הר הבית נפל בידי הרומאים. האגדה מספרת שטיטוס נכנס לבית המקדש, נטל חרב ודקר בה את הפרוכת 'ונעשה נס והיה דם מבצבץ ויוצא[29]'.

בית המקדש הועלה באש.

חז"ל מספרים[30]:

'כיון ששמע רבן יוחנן בן זכאי שהחריב את ירושלים ושרף את בית המקדש באש – קרע בגדיו, וקרעו תלמידיו את בגדיהם והיו בוכין וצועקין וסופדין.'

ירושלים הופכת לאיי חורבות

אפילו לאחר חורבן בית המקדש המורדים סירבו להיכנע[31]. לאחר שהרומאים כבשו ושרפו את העיר התחתונה, התבצרו המורדים בעיר העליונה.

בחודש אלול שנת 70 לספירה השלימו הרומאים את כיבוש ירושלים. הרומאים טבחו ביהודים הנצורים שנותרו בחיים ובזזו את העיר. טיטוס ציווה להרוס עד היסוד את חומות ירושלים מלבד קטע חומה במערב. כדי לפאר את נצחונו, הוא השאיר על תִלם את שלושת המגדלים החזקים של ירושלים– פַצַאֵל הִיפִּיקוֹס ומרים. הרומאים שילחו אש בכל חלקי העיר. ירושלים הפכה לאיי חורבות.

ההרוגים והשבויים

יוספוס כותב שמספר הנספים במצור מתחילתו ועד סופו היה מיליון ומאה אלף איש. לפי דבריו נלקחו כ-  97,000 יהודים בשבי[32]. גם אם מספר ההרוגים נראה מוגזם, אין ספק שהמצור המיט על עם ישראל שואה נוראה. גורל השבויים היה איום: הם נמכרו לעבדות, או נשלחו לאמפיתאטראות, שם מצאו את מותם בקרבות גלדיאטורים.

חז"ל מספרים[33]:

'מעשה בארבע מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון (כלומר, לזנות).

הרגישו בעצמן למה הן מתבקשים.

אמרו: אם אנו טובעין בים אנו באין לחיי העולם הבא?

דרש להן הגדול שבהן: 'אָמַר ה' מִבָּשָׁן אָשִׁיב אָשִׁיב מִמְּצֻלוֹת יָם' (תהילים סח). […] 'ממצולות ים' – אלו שטובעין בים.

כיון ששמעו ילדות כך, קפצו כולן ונפלו לתוך הים.

נשאו ילדים קל וחומר בעצמן ואמרו: מה הללו שדרכן לכך – כך, אנו שאין דרכנו לכך – על אחת כמה וכמה!

אף הם קפצו לתוך הים. ועליהם הכתוב אומר: 'כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה' (תהילים מד).'

תוצאות החורבן

תוצאות דיכוי המרד היו קשות. שדות וכרמים הושחתו, מקומות יישוב נהרסו כליל, ויושביהם נאלצו לנדוד. קיימים אומדנים שונים לגבי מספר ההרוגים במרד. יש שמשערים שכשליש מהאוכלוסייה היהודית בארץ נמחקה – באומדן הזה מובאים בחשבון גם ההרוגים וגם השבויים.

סיקריקון

בתור עונש על המרד, הרומאים נישלו יהודים רבים מקרקעותיהם. העניין הזה מוזכר במשנה ובעקבותיו תוקן 'דין סיקריקון'[34]. על כל היהודים באימפריה הרומית הוטל מס מיוחד – 'המס היהודי' שנגבה מאז מדי שנה. גובה המס היה שווה בערכו ל'מחצית השקל', התרומה שהיהודים העלו בכל שנה לאוצר בית המקדש. הכנסות 'המס היהודי' הועברו למקדש יופיטר ברומא. זאת הייתה השפלה צורבת ותזכורת מכאיבה מדי שנה ושנה לחורבן בית המקדש.

המשבר הרוחני בעקבות חורבן המקדש

המכה הקשה ביותר שספג עם ישראל הייתה חורבן ירושלים ובית המקדש. עבודת ה' הייתה מאז ומעולם לב חייה והווייתה של האומה הישראלית. במשך מאות שנים היא התרכזה סביב בית המקדש. ירושלים עיר הקודש הייתה המרכז הרוחני והלאומי של עם ישראל; מוקד העלייה לרגל של היהודים בארץ ישראל ובתפוצות. כל זה אבד בבת אחת.

על אווירת הייאוש שהשתררה בעם ישראל עקב משבר החורבן אפשר ללמוד מקטע שכתב בן התקופה בחיבור שנקרא 'חזון ברוך הסורי'[35]. אני מצטט:

'אשרי האיש אשר לא נולד                או אשר נולד וימוֹת

ואנחנו החיים אוי לנו                                  הרואים בצרת ציון

ואשר הגיע על ירושלים                               […]

האיכרים אל עוד תזרעו                               ואת אדמה, למה תיתני יבולך,

עצרי בחיקך מגד תנובתך,                ואת גפן, למה תוסיפי תת יינך

ועוד לא יקריבו ממנו בציון               וגם ביכורי התבואה לא עוד יבואו.

[…]

ואתן נשים אל בנים אל תתפללנה       כי שמֹח תשמחנה העקרות

ותגלנה חשוכות בנים                                  ואמות הבנים נוגות תהיינה.

ולמה תלדנה בעצב                                     למען קבור באנחות. […]'

איך מתרוממים משפל שכזה? איך אפשר להמשיך ולקיים חיים יהודיים ללא בית מקדש? מי שנטל על עצמו את האחריות לשקם את רוחו השבורה של העם היה רבן יוחנן בן זכאי.

רבן יוחנן בן זכאי – משקם המצב

כך מסופר באבות דרבי נתן:

'פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים, והיה רבי יהושע הולך אחריו, וראה בית המקדש חרב.

אמר רבי יהושע: 'אוי לנו על זה שהוא חרב מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל'.

אמר לו [רבן יוחנן]: בני! אל ירע לך – יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה.

ואיזה? זה גמילות חסדים, שנאמר: כי חסד חפצתי ולא זבח[36].'

רבן יוחנן בן זכאי פעל כדי לאפשר המשכיות לחיי הדת של עם ישראל בהיעדר בית מקדש. הוא קיבץ סביבו תלמידים וחכמים והקים ביבנה בית מדרש. ביבנה, רבן יוחנן תיקן תקנות שהתאימו את ההלכה למצב החדש שנוצר.

תקנות רבן יוחנן בן זכאי

נמנה חלק מהתקנות.

בזמן בית המקדש חלק מתהליך הגיור היה כרוך בהבאת קרבן למקדש. רבן יוחנן בן זכאי ביטל את הצורך הזה וקבע שדי בטבילה ובמילה – שני החלקים האחרים של הגיור[37].

תקנה נוספת שהתקין רבן יוחנן בן זכאי קשורה לחג סוכות. בזמן המקדש עלה העם לרגל לבית המקדש ושם קיימו כולם את מצוות נטילת לולב במהלך שבעת ימי החג. בשאר המקומות – נטלו לולב רק ביום הראשון של חג הסוכות. לאחר החורבן רבן יוחנן בן זכאי תיקן שבכל מקום ומקום ייטלו לולב במשך שבעת ימי החג – 'זכר למקדש'. מצד אחד התקנה הזאת מנכיחה את המקדש בחיי העם; היא משמרת את זכרונו כדי שלא ישכח. מצד שני התקנה הזאת מנתקת את התלות של מצוות נטילת לולב בבית המקדש – בזכותה עם ישראל היה מסוגל לקיים אותה במלואה גם לאחר החורבן.

רבן יוחנן דאג לבסס את סמכותו של בית הדין שהקים ביבנה ולהעניק לו מעמד דומה לזה שהיה לבית הדין הגדול בירושלים – הסנהדרין. לפני החורבן בית הדין הגדול בירושלים היה בעל הסמכות לקבל את עדות קידוש החודש, שעל פיה הכריזו על החודש החדש. לאחר החורבן רבן יוחנן תיקן שעדות קידוש החודש תתקבל בבית הדין ביבנה בלבד. בכך הוא יצר לבית הדין ביבנה תוקף מקביל לתוקפו של בית הדין הגדול שהיה בירושלים.

רבן יוחנן בן זכאי ודורו

צריך לדעת שככל הנראה לא כל העם והחכמים הלכו אחרי רבן יוחנן בן זכאי בתחילת הדרך. כבר ראינו את המחלוקת המדינית שהייתה בין רבן יוחנן בן זכאי לבין חכמים אחרים. אמנם במשך הזמן המחלוקת שככה, והדורות המאוחרים של החכמים ראו את מעשה יציאתו של רבן יוחנן בן זכאי מירושלים באור חיובי, מתוך הבנה שכוונתו הייתה להציל מה שניתן להציל. אבל יתכן שחלק מבני דור החורבן ראו ברבן יוחנן בן זכאי, בדומה לפלוויוס יוספוס, פורש מן הציבור.

יבנה הגיעה לשיאה בימיו של רבן גמליאל דיבנה, שאיחד את כל העם תחת הנהגתו. רבן גמליאל היה משושלת הנשיאים מזרע בית דוד, והוא נאלץ ככל הנראה להסתתר מפני הרומאים שרדפו אותו. הסכנה שריחפה מעליו חלפה כאשר התחלפה שושלת הקיסרים באימפריה הרומית בשנת 96 לספירה.

אולם, אין בכל זה בכדי לגרוע מחשיבות המפעל של רבן יוחנן בן זכאי. משבר החורבן העמיד את עם ישראל בסכנה קיומית. בשעה הגורלית הזאת, רבן יוחנן בן זכאי קם והראה שיש קיום לחיים יהודיים  – על אף החורבן. הוא היה הרועה הרוחני המושיע, שהעמיד בחזרה את העם הממוטט על רגליו. בשל כך ניתן לו התואר 'רבן', תואר שהיה שמור אך ורק לנשיאים מזרע בית דוד. מאז החורבן, ההנהגה התורנית שיסד רבן יוחנן בן זכאי ביבנה מלווה את עם ישראל. במובנים מסוימים – עד היום.

זכר לחורבן

ביבנה תוקנו גם תקנות לזכר חורבן ירושלים והמקדש. תפקיד התקנות הללו הוא כפול. מצד אחד הן נועדו להגביל את האבל לתחום מוגדר כדי לאפשר להמשיך בחיים על אף החורבן. מהצד השני טמונה בתקנות האלו תקווה ונחמה. האמירה שמגולמת בזיכרון ירושלים ובית המקדש היא שמצב החורבן הוא זמני. מאז החורבן עם ישראל מצפה ליום הישועה, שבו תשוב ירושלים ותיבנה מחדש. על התקנות אנחנו לומדים מהסיפור הבא, שמסופר בתוספתא על רבי יהושע בן חנניה, תלמידו וממשיך דרכו של רבן יוחנן בן זכאי[38]:

'משחרב הבית האחרון רבו פרושין בישראל שלא היו אוכלין בשר ולא שותין יין.

ניטפל להן רבי יהושע. אמר להן: בניי, מפני מה אין אתם אוכלין בשר?

אמרו לו: נאכל בשר, שבכל יום היה [קורבן ה]תמיד קרב לגבי מזבח ועכשיו בטל?

אמר להן: לא נאכל. ומפני מה אין אתם שותין יין?

אמרו לו: יין נשתה?! שבכל יום היה מתנסך על גבי המזבח ועכשיו בטל?

אמר להם: לא נשתה.

אמר להם: אם כן, לחם לא נאכל – שממנו היו מביאין שתי הלחם ולחם הפנים; מים לא נשתה – שמהן היו מנסכין מים בחג; תאנים וענבים לא נאכל – שמהם היו מביאין בכורים בעצרת!

שתקו.

אמר להם: בניי – להתאבל יותר מדיי אי איפשר, ושלא להתאבל אי איפשר.

אלא כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד – ומשייר דבר מועט זכר לירושלם, עושה אדם צרכי סעודה – ומשייר דבר מועט זכר לירושלם, עושה אשה תכשיטין – ומשיירת דבר מועט זכר לירושלם.'

התקנה המוכרת ביותר לזכר ירושלים מקוימת בכל חתונה בעם ישראל. החתן והכלה מערבים בשמחת כלולותיהם מעט מהאבל על החורבן. מתחת לחופה הם מצהירים, שהם זוכרים[39]:

'אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי, תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי'.

ירושלים תשי"ד – 1951

אתם זוכרים את פרופסור יוסף קלוזנר מהפרק הקודם?

בשנת תשי"א, 1951, יושב קלוזנר בירושלים ההולכת ונבנית במדינת ישראל הצעירה, וכותב את שורות הסיום לסדרת ספרי המחקר שלו – 'היסטוריה של הבית השני'.

כך הוא כותב[40]:

'נחמה זו – הביטחון שקרוב 'יום הנחמה', יום הגאולה, היא היא שסייעה לעם ביחד עם לימוד התורה וקיום המצוות המעשיות, ועם זיכרון הגבורות שנשתיירו באגדה התלמודית והמדרשית, להתגבר על כל צרות החורבן הנוראות, […] ונטעה בלב ישראל חיי עולם ותקוות עולם. […] ועל ידי כל אלה יכול היה ה'עם החרב' לחיות וליצור במשך שנות מצוקה שאין דומות להן, לשאת עיניו אל ה'ארץ החרבה', ולהתחדש בתוכה ועל ידה כיום הזה.'

תודות

אנחנו סיימנו. תודה לאבא שלי, זאב שטאל, ולחגי עמנואל על ההגהה וההערות על הפרק.

עוד תודה לאבא שלי, שהקליט עבור הפרק קטעים ממגילת איכה.

תודה לעמיר בניון ויוסי גרין על הרשות להשמיע את השיר 'אדרבה' בפרק. יוסי גרין הלחין את השיר ועמיר בניון, כפי שבטח שמתם לב, שר אותו.

תודה לאלי שובל מלהקת 'לב טהור' על הרשות להשמיע את השיר 'רחם' בביצועם.

תודה לארי גולדוואג על הרשות להשמיע את השיר 'עד אנה בכיה'.

ותודה לאלי גרסטנר וללהקת החבר'ה, שנתנו לי רשות להשמיע את השיר 'שפכי כמים ליבך' בביצועם.

הביצוע שאנחנו שומעים עכשיו ל'אם אשכחך' הולחן עבור הסרט 'למלא את החלל' על ידי יצחק אזולאי – תודה גם לו.

זהו. בעזרת ה' – נשתמע.

——————————

[1] פרק טז הלכה ו

[2] בבלי ברכות יז עמ' א'

[3] דף נו עמ' א

[4] אצל חז"ל: אבות דרבי נתן נוסחא א פרק ד: 'וכשבא אספסיינוס להחריב את ירושלים אמר להם שוטים מפני מה אתם מבקשים להחריב את העיר הזאת ואתם מבקשים לשרוף את בית המקדש וכי מה אני מבקש מכם אלא שתשגרו לי קשת אחת או חץ אחת ואלך לי מכם.' יוספוס מציין זאת במספר מקומות ב'מלחמות היהודים' ואף מעיד שהוא עצמו נשלח על ידי טיטוס לנאום נאום בפני תושבי העיר הנצורים ולהפציר בהם להיכנע. מלחמות היהודים, ה, ט, ב-ד, 360-419.

[5] ביטוי מפורסם מדברי חז"ל שמציג את הגישה הזאת מופיע במסכת אבות פרק ג' משנה ב': 'רבי חנינא סגן הכהנים אומר: הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה – איש את רעהו חיים בלעו.'

[6]גדליה אלון, 'הליכתו של רבן יוחנן בן זכאי ליבנה', בתוך: 'מחקרים בתולדות ישראל (בימי בית שני ובתקופת המשנה והתלמוד)', כרך א', עמ' 223-224. לדברי אחרים היה זה בשנת 69, כאשר אספסיאנוס עוד היה בארץ, ולחלק מהדעות ניהל לחימה בשטחים שסביב ירושלים (עיין הערה 14 בחלק א' של הפרק). והיו שטענו שרבן יוחנן עמד מול טיטוס, ונתחלף שמו בשמו של אספסיאנוס מטעמים שונים.

[7]אבות דרבי נתן נוסחא ב פרק ז וכן אבות דרבי נתן נוסחא א פרק ד. באיכה רבה (בובר, פרשה א ד"ה ג' גלתה יהודה) סדר האירועים הוא כמו בתלמוד הבבלי. אלו הן ארבע הגרסאות השונות בדברי חז"ל לסיפור יציאת רבן יוחנן בן זכאי מירושלים.

[8] באגדה בתלמוד הבבלי הביקורת על דרכו של רבן יוחנן בן זכאי מועלית באופן מפורש וחריף על ידי רב יוסף/רבי עקיבא. עיין מסכת גיטין דף נו עמוד ב. אם מזהים את רבי עקיבא כתנא רבי עקיבא הגדול, הדבר משתלב היטב עם עמדותיו במרד בר-כוכבא (פרץ בשנת 132 לספירה). גם במרד זה היה פיצול בין החכמים, בין תומכים למתנגדים למרד, כפי שעולה מהמקור המפורסם בתלמוד הירושלמי מסכת תענית פרק ד: 'תני ר' שמעון בן יוחי: עקיבה ר' היה דורש: 'דרך כוכב מיעקב' (במדבר כד יז) דרך כוזבא מיעקב. רבי עקיבה כד הוה חמי בר כוזבה, הוה אמר: דין הוא מלכא משיחא! אמר לו רבי יוחנן בן תורתא: עקיבה, יעלו עשבים בלחייך – ועדיין בן דוד לא יבא.'

[9] להלן שני מקורות מדברי חז"ל המביעים את הסתייגותו של רבן יוחנן בן זכאי מקנאות וממשיחיות. מדרש תנאים לדברים מכילתא" 'ר' יוחנן בן זכאי אומר אל תבהל לסתור במות גוים שלא תבנה בידך שלא תסתור של לבינים ויאמרו לך עשם של אבנים של אבנים ויאמרו לך עשם של עץ'. ובהדגשה בוטה: אבות דרבי נתן נוסחא ב פרק לא 'רבן יוחנן בן זכאי… הוא היה אומר 'אל תסתיר במותיהם' שלא תבנם בידך. אל תסתיר [של לבנים שלא יאמרו לך בא ועשם של אבנים]. אם היתה נטיעה בתוך ידך ויאמרו לך הרי לך המשיח. בוא ונטע את הנטיעה [ואח"כ צא והקבילו]. אם יאמרו לך הילדים נלך ונבנה בית המקדש אל תשמע להם ואם יאמרו לך הזקנים בוא ונסתור בית המקדש שמע להם. מפני שבנין ילדים סתירה וסתירת זקנים בנין. ראיה לדבר רחבעם בן שלמה'.

[10] תוספתא סוטה פרק י"ד הלכות א'-ג'

[11]במסכת יומא (דף לט עמוד ב) מהתלמוד הבבלי מסופר:'ארבעים שנה קודם חורבן הבית לא היה גורל עולה בימין, ולא היה לשון של זהורית מלבין, ולא היה נר מערבי דולק, והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן, עד שגער בהן רבן יוחנן בן זכאי. אמר לו: היכל היכל! מפני מה אתה מבעית עצמך? יודע אני בך שסופך עתיד ליחרב!'לפי גמרא זו, לפני חורבן בית המקדש היו סימנים לאסון המתקרב. נתעכב על הסימן האחרון: 'והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן'. להיכל בית המקדש היו דלתות שהיו ננעלות בכל ערב ונפתחות בבוקר. המשנה במסכת תמיד  מספרת שהדלתות הכבדות היו נפתחות בקושי רב וקול פתיחתן היה נשמע למרחוק. אבל ארבעים שנה לפני החורבן הדלתות היו נפתחות מיד כאשר שוחררה הנעילה שלהן. הדלתות כביכול הזמינו את האויבים להיכנס פנימה, כפי שבאמת קרה לבסוף. (משנה מסכת תמיד פרק ג 'מיריחו היו שומעין קול שער הגדול שנפתח'. פירשנו את משמעות הסימן ע"פ רש"י וע"פ תוספות רי"ד במסכת יומא לט ע"ב). עוד ביטוי מפורש לתפיסתו של רבן יוחנן בן זכאי שחורבן ירושלים הוא תוצאה של החלטה א-להית מופיע בקטע שהשמטנו מהאגדה בבבלי על יציאת רבן יוחנן בן זכאי מירושלים: 'דאי לאו מלכא את לא מימסרא ירושלים בידך, דכתיב: והלבנון באדיר יפול, ואין אדיר אלא מלך, דכתיב: 'והיה אדירו ממנו וגו", ואין לבנון אלא בית המקדש, שנאמר: 'ההר הטוב הזה והלבנון".

[12] תלמוד בבלי גיטין נה עמוד ב

[13] על העיוותים המוסריים בקרב הכהנים במקדש מסופר כך (תוספתא מסכת שבועות (צוקרמאנדל) פרק א): 'מעשה בשני אחים כהנים שהיו שוין ורצין ועולין בכבש וקדם אחד מהן את חבירו לתוך ארבע אמות נטל את הסכין ותקע בלבו בא ר' צדוק ועמד על מעלות האולם בהר הבית ואמר שמעוני אחינו בית ישראל הרי הוא אומר כי ימצא חלל באדמה אשר ה' א-להיך נותן לך וגו' ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו את הערים אשר סביבות החלל אנו להיכן נמדוד להיכל או לעזרה געו כל ישראל אחריו בבכיה ואחר כך בא אביו של תינוק ואמר להן אחינו אני כפרתכם מפרפר היה בני וסכין לא נטמאת מלמד שטומאת סכין חמורה עליהם יותר משפיכות דמים.'

[14]מקור הביטוי בתלמוד הבבלי מסכת גיטין דף נח עמוד א: 'מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת רבו, ושוליא דנגרי הוה. פעם אחת הוצרך (רבו) ללות, אמר לו: שגר אשתך אצלי ואלונה, שיגר אשתו אצלו, שהה עמה שלשה ימים. קדם ובא אצלו, אמר לו: אשתי ששיגרתי לך היכן היא? אמר לו: אני פטרתיה לאלתר, ושמעתי שהתינוקות נתעללו בה בדרך. אמר לו: מה אעשה? אמר לו: אם אתה שומע לעצתי גרשה. אמר לו: כתובתה מרובה, אמר לו: אני אלווך ותן לה כתובתה. עמד זה וגרשה, הלך הוא ונשאה. כיון שהגיע זמנו ולא היה לו לפורעו, אמר לו: בא ועשה עמי בחובך. והיו הם יושבים ואוכלים ושותין והוא היה עומד ומשקה עליהן, והיו דמעות נושרות מעיניו ונופלות בכוסיהן, ועל אותה שעה נתחתם גזר דין.'

[15] השווה תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צו עמוד ב: 'עמא קטילא קטלת, היכלא קליא קלית, קימחא טחינא טחינת.'

[16]איכה רבה (בובר) פרשה ג: 'אבל התשובה נמשלת לים, מה הים הזה לעולם פתוח, כך שערי תשובה לעולם פתוחים.' ומופיע גם במקומות אחרים עם הבדלי ניסוח דקים.

[17]ספרי דברים פרשת ואתחנן פיסקא כט: 'ומה חזקיה שנאמר לו 'צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה' לא נמנע מלבקש רחמים שהיה דורש אפילו חרב חדה על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים שנאמר 'ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל', שאר ישראל על אחת כמה וכמה.' ואכן תפילת חזקיה המלך נתקבלה ונוספו לו 15 שנה למלכותו.

[18]יונה פרק ג פסוק י': 'וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה וַיִּנָּחֶם הָאֱלֹהִים עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לָהֶם וְלֹא עָשָׂה'

[19]תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כח עמוד ב. הבאנו את הדברים בדילוג משמעותי מפאת קוצר היריעה. מומלץ לעיין במקור.

[20] בולט הדימיון בין סיפור זה לסיפור שמספר יוספוס על עצמו, שניבא לאספסיאנוס שיהא הקיסר, ולאחר שנתאמתה נבואתו שוחרר (מלחמות היהודים, ג, ח, ח-ט, 492-408). וידועים גם בני התקופה אחרים שניבאו כעין זה. וכבר דנו בזה כל החוקרים. כמו למשל אלון במאמרו הנ"ל 'הליכתו של רבן יוחנן בן זכאי ליבנה'. לסקירה קצרה על הנושא עיין יונתן פרייס בהקדמתו למלחמות היהודים בהוצאת כרמל עמ' 73.

[21] גם בדבר בקשותיו של רבן יוחנן בן זכאי מאספסיאנוס יש הבדלים בין הגרסאות השונות בחז"ל, עם זאת ברוב הגרסאות מצוין שביקש את יבנה. על פי האגדה תלמוד הבבלי בקשתו המלאה הייתה 'תן לי יבנה וחכמיה, ושושילתא דרבן גמליאל, ואסוותא דמסיין ליה לרבי צדוק.' על היות יבנה מחנה מעצר מעיר ג' אלון, במאמרו הנ"ל 'הליכתו של רבן יוחנן בן זכאי ליבנה'.

[22] מלחמות היהודים, ה, י, ג, 429-430

[23] מלחמת היהודים, ה, יא, ד 469-470. על פעולותיהם של אנשי שמעון בר גיורא עיינו שם, ה, יא, ה, 473 ואילך.

[24] מלחמת היהודים, ה, יב, ג, 512-514

[25] יוספוס (מלחמת היהודים ו, ב, א, 94) נוקב בתאריך זה התואם לדברי המסורת (בבלי תענית כח עמוד ב').

[26] על ניסיונות המורדים לעורר מרידה רחבת היקף נגד רומי, ועל חוסר היציבות של האימפריה בזמן המרד כתב קלוזנר, 'היסטוריה של הבית השני', כרך ה', עמוד 227. יוספוס עצמו מזכיר במפורש את שני העניינים הללו בהקדמתו ל'מלחמות היהודים', ב, 4-5. יש לסייג את הלשון ההחלטית שבגוף הטקסט: השאלה האם למרד היה סיכוי נתונה במחלוקת בין ההיסטוריונים גם היום. אולם, בזהירות ניתן לומר כי בעיניי בני התקופה, המרד לא היה אקט התאבדותי שלא נסמך אלא על תקוות משיחיות, אלא נתפס כבעל סיכוי להצלחה על בסיס ריאלי.

[27] מלחמת היהודים, ה, ו, א, 257

[28]במספר מקומות וגרסאות. למשל: מסכת כלה רבתי פרק ה 'מפני מה חרבה ירושלם, בראשונה מפני עבודה זרה, ובאחרונה מפני שנאת חנם'

[29]תלמוד בבלי מסכת גיטין דף נו עמוד ב. המקור יותר מפורט ו'קשה לצפייה', ולכן הבאנו אותו רק בחלקו. לדברי יוספוס טיטוס פקד שלא לפגוע במקדש, וחייל סורר הוא ששרף הבית. ורבו החוקרים שנזדעקו להזים דבריו ולטענתם שקר דיבר ולא ביקש אלא ליפות דמותו של טיטוס פטרונו. ועיין ג' אלון, 'שריפת המקדש' בתוך 'מחקרים בתולדות ישראל', כרך א', 206

[30]מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פרק ד

[31] כידוע, מעוז המורדים האחרון, מצדה, דוכא בשנת 73 (ויש אומרים 74) לספירה, אז אירע לפי יוספוס סיפור ההתאבדות ההמונית המפורסם.

[32] מלחמת היהודים ו, ט, ג, 420

[33]תלמוד בבלי מסכת גיטין דף נז עמוד ב

[34] בבלי גיטין נה עמוד ב'

[35] חזון ברוך הסורי, (חזון ברוך א) מהודרת כהנא י: 16-6

[36] אבות דרבי נתן נוסחא א פרק ד

[37] ליתר דיוק רבן יוחנן בן זכאי ביטל את הדרישה שהגר יפריש כסף עבור קרבנו שאותו יקריב לכשיבנה בית המקדש. חטיבת תקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי ניתן למצוא במשנה במסכת ראש השנה פרק ד' ובבלי עליו.

[38]תוספתא מסכת סוטה (ליברמן) פרק טו, הלכות י"א-ט"ו. מופיע בשינויים קלים בבבלי בבא בתרא ס עמוד ב'

[39] תהילים קלז, ה-ו

[40] קלוזנר, 'היסטוריה של הבית השני', כרך ה', עמוד 295.