בישראל חיים כיום כ-350,000 אזרחים ישראלים המוגדרים כ-'חסרי דת'. הם מדברים עברית, מעורים בחברה הישראלית, ומשרתים בצה"ל. מבחינתם, ומבחינת חלק גדול מהציבור הישראלי – הם יהודים לכל דבר. מבחינת ההלכה היהודית – הם גויים. על פי החוק הישראלי – הם אינם יכולים להינשא ליהודים. הפתרון המתבקש הוא גיור, אך שיעורי הגיור בפועל נמוכים. למה? ומה הביא למצב הזה? מה נדרש כדי להצטרף לעם היהודי? ובכלל – מיהו יהודי?

לשמיעת הפרק:

הפרק מאוחסן באתר הפודקאסטים הישראלי iCast

 ↓ הורדה למחשב ↓ 

(משתמשי 'Internet Explorer' – מקש ימני + שמירה בשם)

לטקסט הפרק המלא גללו למטה.

מקורות נבחרים:

רמב"ם, משנה תורה, הלכות איסורי ביאה, פרקים י"ג-י"ד.

[עורך: זוהר מאור], 'אמונה וברית: הגיור לפי שיטת הרמב"ם ופוסקי זמננו', בתוך הספר: זאת בריתי: גרות, חילון, נישואין אזרחיים, בהוצאת מכון כתבי הרב שג"ר, אלון שבות תשע"ב, עמודים 15-93.

צבי זוהר; אברהם שגיא, גיור וזהות יהודית: עיון ביסודות ההלכה, בהוצאת מכון הרטמן ומוסד ביאליק, ירושלים תשנ"ה.

הרב חיים נבון, 'קבלת מצוות בגיור', באתר בית המדרש הווירטואלי של ישיבת הר-עציון.

יאיר שלג, 'יהודים שלא כהלכה: על סוגיית העולים הלא-יהודים בישראל', המכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים 2004.

ידידיה צ' שטרן; שאול פרבר; אלעד קפלן, 'הצעה לחוק גיור ממלכתי', המכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים 2014.

אשר כהן, יהודים לא-יהודים: זהות יהודית ישראלית ואתגר הרחבת הלאום היהודי, הוצאת מכון הרטמן; כתר, 2006.

יאיר שלג, 'שתיקתם של החילונים', אתר 'הארץ', 01.03.2011.

הרב יגאל אריאל, 'גיור עולי ברית המועצות', בתוך: תחומין י"ב.

'ערעור על עיכוב נישואין עקב פגמים בגיור – המשך', מתוך אתר 'דעת'.

הרב חיים אמסלם, 'זרע ישראל', ירושלים תש"ע.

הרב יהודה ברנדס, 'פולמוס הגיור המתחדש', בתוך: אקדמות כ"א (תשס"ח).

הרב מיכאל אברהם, 'שערי גיור – על אלימות וכוונות טובות', בתוך: אקדמות כ"ב (תשס"ט).

במהלך התחקיר נעזרתי מאוד בהקלטות שיעורים שנמסרו בעל-פה מפי הרב יובל שרלו בישיבת הר-עציון בנושא הגיור. לצערי, הקלטות אלו אינן פתוחות כרגע לציבור הרחב (יתכן שתהיינה זמינות בעתיד באתר ה-VBM של ישיבת הר-עציון). חשוב היה לי לציין זאת כהכרת תודה והבאת דבר בשם אומרו וכו'.

להפניות נוספות עיין בהערות השוליים בגוף הטקסט.

———————

פסקול:

'ניגון ריקוד', להקת 'הלב והמעיין' מתוך האלבום 'שירה חדשה'.

‘Infographics Loop’ by DDmyzik.

ערוץ 1: נפילתה של חומת ברלין, 09.11.1989.

מקהלת הצבא האדום, 'הבאנו שלום עליכם'.

עלמא, 'ותאמר רות'.

Giyur Yosef Barak (Johan Brink) & RonEl Barak (Ronel Brink).

פרחי טורונטו, 'אתה בחרתנו'.

 ———————

טקסט הפרק:

פרק מספר 15, א' בחשוון, תשע"ו.

'עמך עמי וא-להיך א-להי'. על סוגיית הגיור – חלק א'.

פתיחה

שלום, סליחה על האיחור. מה שקרה הוא שניסיתי להכין שני פרקים על דת ומדע. לקח לי חודשיים וחצי להבין שזה נושא גדול מדי, מה שגרם לפיגור קל בלו"ז. ברוכים הבאים לכל המאזינים החדשים והוותיקים. כאן זה 'הסיפור שלנו', פודקאסט על יהדות ויהודים. הנושא של הפרק הזה, והפרק שלאחריו הוא סוגיית הגיור – נושא שעלה לא מזמן שוב לכותרות. לי קוראים איתמר. נתחיל.

הלאקונה בחוק השבות

אנחנו מתחילים מהסוף. בה' באייר תש"ח, הוקמה המדינה היהודית, היא מדינת ישראל. לראשונה מאז ימי בית שני, קמה לעם היהודי הנהגה בעלת ריבונות טריטוריאלית. אחד מעקרונות היסוד של המדינה היהודית שהופיעו במגילת העצמאות היה: 'מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות'. בשנת תש"י, 1950, נחקק חוק השבות. סעיף 1 של החוק קובע:

'1. כל יהודי זכאי לעלות ארצה.'

הסעיפים האחרים של החוק מסדירים את מתן אשרת העלייה ליהודי שהביע את רצונו להשתקע בארץ-ישראל, ועניינים מנהלתיים שונים. חוק קצר, בן 5 סעיפים, וכ-150 מילים בסך הכול. קשה שלא לשים לב ללאקונה החמורה שפעורה בחוק: בחוק לא מופיעה הגדרה ברורה שעונה על השאלה הבסיסית והמתבקשת: 'מיהו יהודי?' על פי איזה קריטריונים יש לקבוע מיהו יהודי ומי אינו? האם הכוונה היא רק למי שנחשב ליהודי על פי ההלכה היהודית? ועל פי איזו הלכה יהודית – האורתודוקסית, הקונסרבטיבית, או הרפורמית? ומה לגבי יהודים חילונים שאינם מכירים בסמכות ההלכה? האם הם כפופים להגדרה ההלכתית? ואם לא, לאיזו הגדרה הם כן כפופים? ומי מוסמך לקבוע בעניין? חוק השבות לא נתן כל מענה לשאלות האלה. סתם חוסר תשומת-לב?

יאיר שלג, עיתונאי וחוקר בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה, ערך מחקר מקיף בנושא הגיור בישראל. לדבריו, הלאקונה בחוק השבות לא קרתה סתם[1]:

'מייסדי המדינה לא רצו כלל להיכנס לסבך המחלוקת הטמונה במונח הזה ['יהודי' א.ש], ולכן העדיפו לא להגדירו. מבחינתם, ההגדרה הכוללנית הייתה ביטוי סמלי ליחס המחבק של המדינה שזה עתה קמה, שנים ספורות לאחר השואה, לכל אדם הרואה עצמו יהודי. כך ביטא זאת השופט העליון משה זילברג בקבעו כי בפירוש המונח "יהודי" בחוק השבות, "אין נודעת חשיבות מרובה כל-כך לדיוק ההגדרה המשפטית. כי חוק השבות, סוף סוף לא לסכסוכים ולמשפטים נוצר. מטרתו היא שיבת בנים לגבולם, ואם אדם הרואה עצמו יהודי מבקש לעלות ארצה, ושלטונות העלייה ישוכנעו, על-פי כל ראיה סבירה שהיא, כי אמנם יהודי הוא, ודאי לא ינעלו את שערי הארץ בפניו".'

המציאות ההיסטורית של ימי קום המדינה אפשרה, ובמובן מסוים חייבה, את עמימות הגדרת 'מיהו יהודי' לעניין חוק השבות. המציאות הביטחונית והכלכלית הרעועה של מדינת ישראל בראשית דרכה הבטיחה כי רק אנשים אשר מושרשים בזהותם היהודית, ושמזדהים עם מדינת ישראל, יבקשו לעלות ארצה. בנוסף, לא היה ניתן להעלות על הדעת 'לבדוק בציציותיהם' של ניצולי שואה שנרדפו בשל יהדותם.

שנתיים לאחר שנחקק חוק השבות, התקבל בכנסת חוק האזרחות אשר בו נקבע כי: 'כל עולה לפי חוק השבות, תש"י-1950, יהיה לאזרח ישראלי מכוח שבות'.

התיקון לחוק השבות

במשך 20 שנה לאחר חקיקת חוק השבות, היעדר הגדרת המונח 'יהודי' בחוק נותר בעינו. בשנת 1968 הוגשה עתירה לבג"ץ על ידי רב-סרן בנימין שליט[2]. שליט, ביקש לרשום במשרד הפנים את ילדיו, שנולדו לו מאישה לא יהודייה, כ'יהודים' בסעיף הלאום, וכ'חסרי דת' בסעיף הדת. בג"ץ, שישב בהרכב מורחב, קיבל את עתירתו. פסיקת בג"ץ חוללה סערה ציבורית, ומשבר פוליטי, שהובילו לבסוף לתיקון חוק השבות. תיקון מספר 2 לחוק השבות משנת תש"ל, 1970, הוסיף את סעיף 4ב לחוק השבות, אשר קובע:

'4ב. לענין חוק זה, "יהודי" – מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת.'

סעיף זה נחקק ברוח ההלכה היהודית, אשר קובעת שהיהדות עוברת בירושה מהאם. לפי ההלכה, מי שנולד לאב שאינו יהודי ולאם יהודייה – הינו יהודי. לעומת זאת, מי שנולד לאב יהודי ולאם לא יהודייה –איננו יהודי. לכאורה ניתן לומר שהתיקון לחוק השבות קירב את הגדרת 'מיהו יהודי' להגדרה ההלכתית. התיקון התקבל בלחצן של המפלגות הדתיות, שאף התגאו בו כ'הישג היסטורי'.

סעיף הנכד

אלא שהתיקון לחוק השבות כלל סעיף נוסף, אשר קבע, לשון החוק:

'4א. (א) הזכויות של יהודי לפי חוק זה והזכויות של עולה לפי חוק האזרחות, תשי"ב-1952, וכן הזכויות של עולה לפי כל חיקוק אחר, מוקנות גם לילד ולנכד של יהודי, לבן זוג של יהודי ולבן זוג של ילד ושל נכד של יהודי; להוציא אדם שהיה יהודי והמיר דתו מרצון.'

הסעיף, אשר מוכר בכינוי 'סעיף הנכד', חוקק על רקע תופעת נישואי התערובת. מטרתו הייתה למנוע מצב של ניתוק בין בני משפחה יהודים ולא יהודים. בנוסף, החוק קבע במפורש שקרובי משפחה לא יהודיים של יהודי זכאים לעלות ארצה בין אם קרוב המשפחה היהודי רוצה לעלות ארצה ובין אם לא, ובין אם הוא בחיים ובין אם לא.

יתכן שאף אחד מהמחוקקים שהעבירו את החוק, לא העריך מראש את ההשלכות הדרמטיות שהתיקון לחוק השבות עתיד היה לגרור. ההשלכות התבררו כמה שנים מאוחר יותר.

מסך הברזל נופל

קריסת המשטר הקומוניסטי במזרח אירופה הובילה לגל עלייה עצום לישראל. עד לנפילת מסך הברזל, המשטר הסובייטי הקשה מאוד על יהודים שביקשו לעלות לישראל מברית המועצות. מאז שנת 1990 עלו ארצה כמיליון עולים ממדינות חבר העמים, ברית המועצות לשעבר. בברית המועצות שרר במשך כ-70 שנה שלטון קומוניסטי חילוני, דבר שהביא לשיעור גבוה של נישואי תערובת בין יהודים לגויים. כתוצאה מכך, חלק ניכר מהעולים מברית המועצות אינם יהודים על פי ההלכה.

'חסרי הדת' בישראל

במדינת ישראל כיום חיים כ-350,000 אזרחים ישראלים, שעל פי ההלכה היהודית נחשבים לגויים. עם זאת, רובם המוחלט רואים בעצמם יהודים, מזדהים עם מדינת ישראל, ומשרתים בצה"ל. גם בעיני חלקים גדולים של הציבור החילוני והמסורתי בישראל הם נחשבים לישראלים וליהודים לכל דבר. כולנו מכירים את הסטטיסטיקות אשר מודדות את שיעורי האוכלוסייה היהודית אל מול שיעורי אוכלוסיית המיעוטים במדינת ישראל. אותן סטטיסטיקות מחשיבות את אותם 350,000 אזרחים ישראלים כחלק מהאוכלוסייה היהודית במדינה. לעומת זאת, במרשם האוכלוסין של משרד הפנים, הם מוגדרים כ'חסרי דת'. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, חסרי הדת מהווים יותר מ-5% מהאוכלוסייה היהודית במדינה. '…בשנת 2013 נולדו יותר מ–5,000 תינוקות חסרי דת, והלכו לעולמם כ–1,400 חסרי דת. התחזית היא שעד שנת 2030 יתווספו לאוכלוסיית חסרי הדת בישראל עוד כ–100,000 תושבים.'[3].

הבעיה

במציאות שנוצרה קיימות בעיות קשות, בהיבט האישי ובהיבט הלאומי. בהיבט האישי, הפגיעה הקשה ביותר בעולים שאינם נחשבים ליהודים היא בסוגיית הנישואין. על פי חוקי מדינת ישראל, הסמכות הבלעדית לקביעת המעמד האישי של כל אדם, נתונה בידי ראש העדה הדתית שאליה הוא משתייך. כך לדוגמה, בני האוכלוסייה היהודית במדינה יכולים להינשא או להתגרש אך ורק דרך בתי הדין הרבניים, הכפופים לרבנות הראשית. ומה לגבי 'חסרי הדת'? הם הרי, כשמם, לא משתייכים לאף עדה דתית? עד לאחרונה לא הייתה לחסרי הדת שום אפשרות חוקית להינשא בתוך מדינת ישראל. בשנת 2010 נחקק 'חוק ברית הזוגיות לחסרי דת', אשר מאפשר להם, דה-פקטו, להינשא בנישואין אזרחיים.

אבל, חוק ברית הזוגיות פתר רק חלק קטן מהמצוקה של חסרי הדת. על פי ההלכה היהודית, נישואין בין יהודים לגויים הינם אסורים כמובן. משמעות הדבר היא שחסרי הדת בישראל אינם יכולים להינשא לבני האוכלוסייה היהודית במדינה.

קיימת כאן פגיעה גם במישור הרגשי: כאמור, חסרי הדת רואים בעצמם יהודים, ומעורים ברוב היהודי במדינה. חלקם חוו אפליה ורדיפה בארצות מוצאם בשל יהדותם. אי ההכרה בהם כיהודים מהווה פגיעה קשה ברגשותיהם, ובזהותם.

בדרך לקרע בעם?

מן ההיבט הלאומי, הבעייתיות שקיימת במצב גדולה אף יותר. הנה דברים מתוך נייר עמדה בנושא הגיור של המכון הישראלי לדמוקרטיה:

'בני ובנות הדור הצעיר של קבוצת "חסרי הדת" מדברים עברית כשפת אם, משרתים בצבא, מתחנכים במערכת החינוך הישראלית הממלכתית ומתערים בציבור היהודי לבלי הכר. אף על פי כן רבים מאזרחי ישראל, דתיים ומסורתיים, מייחסים חשיבות לסיווגם כ"לא יהודים" על פי ההלכה, ועל כן חוששים מנישואין עמם. מבחינתם, מדובר בהתבוללות. כיוון שכך הולכת ומתחזקת המוטיבציה לקיים מגילות יוחסין, שתבדלנה בין מי שהוא יהודי על פי ההלכה לבין האחרים. התוצאה האפשרית היא פירוד היסטורי בעם שקשה לצפות אם, מתי וכיצד יוכל להתאחות.'

השסע והמתחים בין הציבורים השונים בישראל, חילונים, דתיים וחרדים, הם מציאות מוכרת. למרות זאת, אין מניעה עקרונית של נישואין בין הציבורים השונים. למרות המחלוקות והריבים – מוסכם על כולם כי בסופו של דבר, אנחנו בני עם אחד. הזהות היהודית המשותפת היא הדבק שמחזיק אותנו יחד. אבל במצב שבו חלק מהציבור לא מכיר ביהדותם של בני ציבור אחר, וממילא נמנע מלהתחתן איתם, הזהות המשותפת אובדת. במדינת היהודים חיה כיום קבוצה הולכת וגדלה של מאות אלפי אזרחים, אשר מהווים חלק בלתי נפרד מהאוכלוסייה היהודית בישראל, אך אינם נחשבים ליהודים בעיני חלקים גדולים ממנה. ההשלכות של התמשכות המצב עלולות להיות חמורות, ובלתי הפיכות.

היהדות – דת או לאום?

לכאורה, קיים פתרון פשוט לבעיה: גיור – כרטיס הכניסה ליהדות. אלא שכאן בדיוק העניינים מתחילים להסתבך. ניתן לומר שפתרון הגיור סובל מחוסר מוטיבציה כפולה: מצד העולים שאינם יהודים – קיימת מוטיבציה נמוכה להתגייר, ומצד חלק גדול מבתי הדין לגיור – קיימת מוטיבציה נמוכה לגייר. הסיבה לכך פשוטה: בתי הדין לגיור מתנים את הגיור בקבלת הדת היהודית ומצוותיה.

מבחינת העולים, זאת דרישה לא סבירה: מדוע כניסתם ליהדות מותנית בקבלת מצוות, בזמן שרובו של העם היהודי איננו מקפיד על שמירת מצוות? זה באמת לא נראה כל-כך 'פייר'. חסרי הדת מבקשים, כמו בנימין שליט, להשתייך ללאום היהודי, אך הם אינם מעוניינים לקבל על עצמם את הדת היהודית.

מבחינת בתי הדין לגיור, לא יעלה על הדעת להסכים לפיצול שכזה. במשך יותר מאלפיים שנה, מאז תחילת ימי בית שני, ועד למאתיים וחמישים השנים האחרונות, שמירת המצוות הייתה חלק בלתי נפרד מהזהות היהודית; הלאום היהודי והדת היהודית היו היינו הך. מי שהיטיב לנסח זאת היה רבי סעדיה גאון, שכתב: 'אומתנו איננה אומה כי אם בתורותיה'[4]. להיכנס לעם היהודי בלי להיכנס תחת עול תורה ומצוות? לא בא בחשבון: אי אפשר גם לאכול סטייק, וגם לסרב להשאיר את עוגת הגבינה שלמה.

החילון והציונות

אולם דומה שהמציאות הנוכחית מחייבת לפתוח כמה שאלות מחדש. בעת החדשה, הזהות היהודית עברה שינוי קיצוני בעקבות שני גורמים מרכזיים: החילון, והתנועה הציונית. החילון הביא לכך שרובו של העם היהודי הפסיק להקפיד על שמירת חוקי הדת היהודית. הציונות העניקה לעם היהודי מגבש זהות חדש ועצמאי: הלאומיות. מאז, אדם בעל זהות יהודית עמוקה, שמושרש בהיסטוריה היהודית ובערכים היהודיים, איננו בהכרח שומר מצוות.

מיהו יהודי?

אם הזהות היהודית השתנתה, האם גם תהליך הגיור צריך להשתנות? האם יתכן לומר שכיום ניתן להצטרף לעם היהודי גם בלי לקבל את האמונה היהודית? ובכלל, האם זה נכון שקבלת תורה מצוות היא תנאי הכרחי לגיור? האם הדת היהודית היא אכן שער הכניסה היחיד לעם היהודי?

התשובה היא כמובן – תלוי את מי שואלים. בפרק הבא אנחנו נכיר כמה דעות מרכזיות במחלוקת על הגיור כיום. אבל קודם לכן, אנחנו צריכים להקדים קצת רקע על מוסד הגיור בדורות הקודמים. סוגיית הגיור היא סוגיה ענקית: אנחנו נכיר רק חלק קטן מהמקורות הבסיסיים, ומהשאלות היסודיות בנושא. השאלה שתהדהד כל הזמן ברקע היא אותה שאלה מוכרת ונוקבת, השאלה שמחוקקי חוק השבות לא רצו לענות עליה: מיהו יהודי?

רות

מה זה להתגייר? מה מתרחש בתהליך הגיור? למה הגר מתחייב? ומה הוא מקבל? מה 'הופך' אותו לחלק מהעם היהודי?

מעשה הגיור הקדום המפורסם ביותר מסופר בתנ"ך, במגילת רות. המגילה מספרת על שנות רעב שהיו בארץ ישראל בתקופת השופטים. אלימלך ומשפחתו, שגרו בבית לחם, ירדו מהארץ בשל הרעב אל ארץ מואב. לאשתו של אלימלך קראו נעמי, ולשני בניהם – מחלון וכליון. אלימלך מת. מחלון וכיליון התחתנו עם נשים מואביות: ערפה ורות, ואז, מתו גם הם. נעמי החליטה לשוב לבית לחם. שתי כלותיה, ערפה ורות, התלוו אליה. נעמי הפצירה בהן לחזור ולשוב אל משפחותיהן, למען עתידן. ערפה השתכנעה ונפרדה מנעמי, אבל רות – 'דבקה בה'. נעמי ביקשה שוב מרות לשוב כמו ערפה. רות סירבה[5]:

'וַתֹּאמֶר רוּת: אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ, כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין, עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר, כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִי וְכֹה יֹסִיף: כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ.'

בהמשך הסיפור רות נפגשת עם בועז, קרוב משפחה של אלימלך ונעמי. בועז מחליט לייבם את רות, כלומר להתחתן איתה. מגילת רות נחתמת בתיאור שושלת צאצאיהם של רות ובועז, שמסתיימת בדוד בן ישי – מלך ישראל.

עמך עמי וא-להיך א-להי

מה הפך את רות, שהייתה במקור מואבייה, לחלק מעם ישראל? במגילת רות לא מסופר על טקס גיור רשמי כלשהו שרות עברה. אז מה כן? כדאי להתבונן שוב במשפט שרות אומרת לנעמי בשעה שהיא מתעקשת ללכת יחד איתה לבית לחם: 'עמך עמי, וא-להיך א-להיי'. רות מצהירה על התחייבות כפולה: שבועת-אמונים לעם ישראל, ושבועת-אמונים לא-להי ישראל. בכך רות נכנסת לעם היהודי, ולדתו.

בעוד שהיכולת לבצע המרת דת נראית אפשרית בהחלט, 'המרת-עם' היא פחות מובנת מאליה: לכאורה, או שאתה נולד לעם מסוים, או שלא. אם נולדת אסקימוסית, בחיים לא תוכלי להיות טורקמניסטנית, אפילו אם ממש תרצי. איך יכול מי שלא נולד יהודי להפוך ליהודי? אנחנו נחזור לשאלה הזאת בהמשך. כרגע אנחנו יכולים להיות בטוחים בזה: לא משנה מהו התהליך ש'הופך' אדם ליהודי, רות הביעה נכונות לעבור אותו, ולהצטרף לעם ישראל.

הגיור של רות כלל אם כן שני מרכיבים: מרכיב לאומי, ומרכיב דתי. האם אפשר להסיק מכך מסקנות לגבי שאר הגיורים? זו השערה סבירה בהחלט. זה הזמן לבדוק את טקס הגיור ההלכתי.

מניעי המתגייר

רק רגע: לפני שאנחנו פותחים בטקס הגיור, כדאי לברר קצת על הרקע של פלוני שמבקש להתגייר. מיהו? למה הוא בא להתגייר? אנחנו הרי לא נקבל אלינו כל פושטק – זה לא דרום תל-אביב פה. אולי הגר ה'צדיק' שלפנינו התאהב באיזו יהודייה יפיפייה, והוא בעצם רוצה להתגייר רק בגלל שהוא מעוניין להתחתן איתה? אולי לגיורת החסודה הזאת אכפת מהיהדות בדיוק כמו שאכפת לה ממנהגי שבט הזולו, אבל היא צריכה את תעודת הגיור כדי להתקבל למקום עבודה מסוים, או כדי לגור במקום מסוים? האם זה לגיטימי לקבל גרים שבאו על רקע מניעים שכאלו? והאם גיור שכזה בכלל תקף?

לשם שמיים

בחז"ל קיימות מספר דעות ביחס לשאלות הללו. במסכת גרים נאמר כי לדעת רבי נחמיה ורבי יהודה[6]:

'…כל שאינו מתגייר לשם שמיים – אינו גר.'

כלומר, תוקף הגיור מותנה במניעיו של המתגייר. מי שהתגייר ממניעים זרים, כמו 'איש שנתגייר לשום (=לשם) אשה' או 'אשה שנתגיירה לשום איש'[7] – גיורו לא חל. אולם, דעה זו לא התקבלה להלכה. בתלמוד הבבלי מובאים דבריו של האמורא רב, שהכריע שגם אם הגר התגייר ממניע זר כלשהו, גיורו תקף[8].

עם זאת, עדיין צריך לשאול: אמנם למדנו שיש לקבל גר שהתגייר ממניעים זרים בדיעבד, כלומר לאחר שהתגייר, אבל האם בית הדין צריך לקבל אותו מלכתחילה? גם בשאלה הזאת, הדעות חלוקות. הסיפור הבא, שמופיע במסכת שבת בתלמוד הבבלי, ממחיש זאת היטב[9]:

הלל ושמאי – גישות שונות לגיור

'מעשה בנכרי אחד שהיה עובר [מ]אחורי בית המדרש, ושמע קול סופר שהיה [קורא בתורה בפרשיית בגדי כהונה ו]אומר: 'וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ: חֹשֶׁן, וְאֵפוֹד, וּמְעִיל, וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ, מִצְנֶפֶת, וְאַבְנֵט…'.

אמר [אותו נכרי]: [בגדים] הללו למי? אמרו לו: לכהן גדול.

אמר אותו נכרי בעצמו [=לעצמו]: אלך ואתגייר, בשביל שישימוני כהן גדול.

בא [אותו נכרי] לפני שמאי, [ו]אמר ליה [=לו]: גיירני על מנת שתשימני כהן גדול.'

ממש יופי. איזה נוכרי שמע על הבגדים המפוארים של הכוהנים, החליט שבא לו להתחפש לכהן הגדול, ובגלל זה מתחשק לו להתגייר. הוא אפילו לא מנסה להסתיר את העניין. התגובה המתבקשת היא לזרוק אותו מכל המדרגות. זה בדיוק מה ששמאי עושה:

'דחפו באמת הבנין שבידו.'

אבל הנוכרי שהיה אחוז תשוקה ללבוש את בגדיו של הכהן הגדול, לא אמר נואש. הוא ניער מעליו את האבק, והלך לנסות את מזלו אצל חכם אחר – הלל:

'בא לפני הלל – גייריה.'

הלל פוגש את אותו נוכרי, שומע על המוטיבציה המפוקפקת שהביאה אותו להתגייר, ובמפתיע – מקבל אותו, ומגייר אותו. הלל הכניס את עצמו לבעיה רצינית – הרי ידוע שאדם שלא נולד כהן, לעולם לא יהיה כהן. הדבר נכון לכל אדם מישראל, וקל וחומר לגר. הגמרא ממשיכה ומספרת שהלל שלח את הנוכרי שזה עתה גייר ללמוד תורה. בשלב מסוים, הגר הבין בעצמו שהוא לעולם לא יוכל להיות כהן גדול. למרות זאת, הנוכרי לא רק שלא כעס על הלל ש'רימה' אותו, אלא גם אמר לו:

'ענוותן הלל, ינוחו לך ברכות על ראשך שהקרבתני תחת כנפי השכינה.'

הגיור – זכות ומצווה

הלל לקח סיכון: אם הלל היה מסביר לנוכרי שהוא לעולם לא יהיה כהן לפני שהתגייר, הוא גם לעולם לא היה מתגייר. הסיבה שבגללה הלל קיבל את אותו נוכרי, היא הסיכוי שבסופו של דבר הוא יהיה ליהודי כשר. הלל ראה את הגיור באור חיובי. גישה חיובית לגיור אנו מוצאים במדרשי האגדה על אברהם אבינו. אברהם, אבי האומה הישראלית, היה גם אבי האמונה. הוא היה המאמין הראשון שהכיר בה', בא-ל אחד, בתוך סביבה של עבודת אלילים. המדרשים מספרים כי אברהם ושרה אישתו השתדלו לגייר אנשים ונשים[10]: הם שידלו אותם לנטוש את הדרך הטועה של עבודת האלילים, ו'להיכנס תחת כנפי השכינה' – לדבוק בדרך האמת של האמונה בה'. לפי הגישה של אברהם והלל, היהדות איננה קליקה סגורה, אלא פתוחה בפני כל מי שחפץ ללכת בדרך ה'. לפי זה, מצווה לגייר, ולזכות את המתגייר להיכנס תחת כנפי השכינה[11].

תפיסת הגיור המקרבת של הלל השפיעה על מדיניות קבלת הגרים שלו. הלל לא דרש מהגרים לעמוד כבר בהתחלה בסטנדרט המחמיר של 'גיור לשם שמים'. הוא קיווה והאמין שגם אלו שרצו בתחילה להתגייר ממניעים זרים, יעמדו לבסוף על טיבה האמיתי של היהדות. במקרה שסיפרנו עליו, וגם במקרים אחרים שמסופר עליהם בגמרא, המדיניות של הלל התבררה כמוצלחת[12]. עם זאת, אפשר בהחלט להבין גם את הגישה של שמאי. אין כל ערובה לכך שכל מי שהגיור היה רווחי בשבילו לעניין מסוים, יגיע לבסוף להכרת מהותה האמיתית של היהדות, ולהזדהות עמה. במקרים כאלו, תוצאות הגיור עשויות להיות שליליות.

קשים גרים לישראל כספחת

כדאי לשים לב לדמיון הרב שקיים בין שאלת מדיניות קבלת גרים לשאלת מדיניות הגירה. מדיניות הגירה מתירנית עלולה להביא לתוצאות חברתיות ודמוגרפיות מזיקות. עם הבעיה הזאת מתמודדות כיום כידוע רבות ממדינות אירופה, וגם מדינת ישראל. בדומה לכך, קבלת מתגיירים ללא הפעלת מסננים, עלולה לפגוע בצביונה של החברה היהודית. בספרות חז"ל קיים משל חריף לבעיה[13]:

'קשים גרים לישראל כספחת'.

ספחת היא סוג של צרעת – נגע שמסתפח לעור ופוגע בו. הנמשל הוא גרים שגיורם לא היה ממניעים טהורים, שהסתפחו לעם ישראל. אותם גרים ממשיכים לנהוג כגויים בזמן שהם חיים בתוך עם ישראל, ובכך הם משפיעים על כלל הציבור לרעה[14].

הסכנה הנשקפת מגרים שכאלה גדולה במיוחד כאשר הם מגיעים במסות גדולות. בדיוק בשל החשש הזה מופיעה במסכת יבמות בתלמוד הבבלי ברייתא (סוג של משנה), אשר קובעת ש'אין מקבלין גרים לימות המשיח'[15]. לא קשה להבין את הסיבה: בימות המשיח, בזמן הגאולה, שבו עם ישראל יהיה שרוי בטובה, יהיו בוודאי המוני מתגיירים שירצו להצטרף לעם ישראל משיקולי רווח אישי, וממש לא 'לשם שמיים'. בברייתא במסכת יבמות מובאת גם מסורת היסטורית מתקופת שלטונם של דוד המלך, ובנו המלך שלמה. לפי הברייתא, בתקופה זו לא קיבלו גרים לעם ישראל. הסיבה היא אותה סיבה: ימי דוד ושלמה היוו את תקופת השיא בתולדות עם ישראל. לפיכך, שערי הגיור ננעלו, על מנת לסכל אפשרות של הצטרפות המונית של גרים אופורטוניסטיים לעם ישראל.

עמדת הרמב"ם – 'בודקין אחריו'

קיימות הרבה דעות ודקויות נוספות בשאלת היחס למניעי המתגייר בספרות חז"ל – אנחנו לא ניכנס אליהן. המחלוקת על מדיניות קבלת גרים נמשכה גם לאחר תקופת חז"ל. הפוסק המובהק שדגל בהצבת רף גבוה בפני מתגיירים היה הרמב"ם[16]:

'…המצוה הנכונה [היא:] כשיבוא הגר או הגיורת להתגייר, בודקין אחריו – שמא בגלל ממון שייטול, או בשביל שררה שיזכה לה, או מפני הפחד – בא להיכנס לדת, ואם איש הוא בודקין אחריו שמא עיניו נתן באישה יהודית, ואם אישה היא – שמא עיניה נתנה בבחור מבחורי ישראל. אם לא נמצא להם עילה – מודיעין אותן כובד עול התורה, וטורח שיש בעשייתה על עמי הארצות, כדי שיפרושו; אם קיבלו ולא פירשו, וראו אותן שחזרו מאהבה – מקבלים אותן'.

הרמב"ם מטיל על בית הדין את החובה לבדוק האם למתגייר יש 'עילה', כלומר מניע זר שהביא אותו להתגייר. במידה ויש מניע כזה – אין לקבל אותו. רק במידה ומתברר שהגר מבקש להתגייר מאהבה, כלומר לשם שמיים, יש לקבל אותו.

פוסקים אחרים סברו אחרת מהרמב"ם. אחד המרכזיים שבהם הוא רבינו יעקב בר אשר, המכונה על שם ספרו 'בעל הטורים' או ה'טור'. ההנחיה לחקור את מניעי המתגייר או שלא לקבלו בשל מניעים אלו ואחרים לא מוזכרת כלל בפסיקותיו של ה'טור' בענייני הלכות גרים[17]. לדעתו של הרמב"ם הייתה השפעה מכרעת על פסיקת ההלכה בדורות שלאחריו. שיטתו נפסקה בשולחן ערוך, ומאז הפכה לדומיננטית בעולם ההלכה[18].

עם החקירות המקדימות או בלעדיהן, הגענו, סוף-סוף, ללב העניין: טקס הגיור. מה הוא כולל? ואיך הוא מצליח ל'הפוך' מואביות, אסקימואים, וטורקמניסטניות ליהודים?

טקס הגיור

במסכת יבמות בתלמוד הבבלי מופיעה ברייתא אשר מפרטת באריכות את תהליך הגיור. אנחנו נקרא את הברייתא בדילוגים ושינויים קלים, ועם הפסקות קלות לצורך הסברים[19]:

'תנו רבנן: גר שבא להתגייר בזמן הזה, אומרים לו: 'מה ראית שבאת להתגייר? אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים, דחופים, סחופים ומטורפין, ויסורין באין עליהם?'

הברייתא נשנתה בתקופת חז"ל. באותה שעה עם ישראל היה נטול עצמאות, ומשועבד תחת שלטון האימפריה הרומית, ותחת שליטים אחרים. (שאלה: מצבנו שלנו, של עם ישראל כיום, למה הוא קרוב יותר – לתקופת הברייתא או לתקופת דוד ושלמה? נשים את השאלה הזו בצד כרגע). ההוראה בברייתא היא לוודא שהגר מודע להשלכות הפחות חיוביות של גיורו. שים לב למה אתה נכנס חביבי – אל תגיד אחר-כך שלא הזהרנו אותך. במידה והגר מבין, ועדיין מעוניין להתגייר, ממשיכים לשלב הבא:

החוזה

'אם אומר [הגר]: יודע אני, […] מקבלין אותו מיד [לגיור]. ומודיעין אותו מקצת מצות קלות, ומקצת מצות חמורות, […] ומודיעין אותו ענשן של מצות: אומרים לו: הוי יודע, שעד שלא באת למדה זו [=עד שלא התגיירת], […] [אם] חללת שבת אי[ן] אתה ענוש [=נענש] [ב]סקילה, ועכשיו, […] [אם] חללת שבת – ענוש [אתה נענש] [ב]סקילה. וכשם שמודיעין אותו ענשן של מצות, כך מודיעין אותו מתן שכרן […] ואין מרבין עליו, ואין מדקדקין עליו.'

שימו לב, טקס הגיור עדיין לא החל, אנחנו עדיין נמצאים בשלב המשא-ומתן המקדים. במהלכו, מציגים לפני הגר בקווים כלליים את העסקה שהוא עומד לחתום עליה. זאת העסקה: התחייבות לשמירת המצוות, חלקן קלילות ונחמדות וחלקן קצת פחות, שתגרור קנסות במקרה של הפרת החוזה. בתמורה – הגר יצבור נקודות, אשר ניתנות למימוש בעולם הבא, על כל מצווה ומצווה שיקיים. בכפוף לתקנון (שימו לב להוראה המיוחדת 'אין מרבין עליו, ואין מדקדקין עליו': לא להיכנס לכל סעיפי הסעיפים והאותיות הקטנות – אנחנו לא רוצים להבריח את הלקוח). כעת, המתגייר הפוטנציאלי עומד בפני הכרעה גורלית, שאין ממנה חזרה: לקבל תנאי העסקה, או לא לקבל. נמשיך בברייתא:

מילה וטבילה

'קיבל – מלין אותו מיד. […]

נתרפא [מן המילה] – מטבילין אותו מיד; ושני תלמידי חכמים עומדים על גביו, ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות.

טבל ועלה – הרי הוא כישראל לכל דבריו.

אשה – נשים מושיבות אותה במים עד צוארה, ושני תלמידי חכמים עומדים לה מבחוץ, ומודיעין אותה מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות.'

הגיור כולל שני מרכיבים: ברית מילה, וטבילה. אישה שמתגיירת נדרשת לטבול בלבד. (מכאן והלאה נתייחס לטקס הגיור הגברי בלבד. אל תעשנה לי כאן מרד פמיניסטי: ההלכה בתחום הגיור, כמו ברוב התחומים בהלכה, מתמקדת בזכרים ולא בנקבות – אין מה לעשות).

בספר בראשית מסופר כי ה' ציווה את אברהם, אבי האומה, על ברית המילה. ברית המילה מבטאת את הברית בין ה' לבין אברהם וזרעו. לפיכך, כל זכר מזרעו של אברהם – נימול בגיל שמונה ימים. הטבילה, כפי שנראה בהמשך, הגיעה בשלב מאוחר יותר.

גיור כהיטהרות

מה משמעותן של ברית המילה והטבילה? באיזה אופן הן הופכות את המתגייר מגוי ליהודי? השאלה הזו מובילה אותנו שוב, בלי אפשרות להתחמק, לשאלה שהיא לב ליבו של הנושא שלנו – מיהו יהודי? כדי לדעת איך הופכים למשהו, צריכים לדעת קודם כל מהו המשהו הזה. אז מהי היהדות? מוצא אתני? אמונה דתית? או אולי – מהות מטאפיזית ייחודית?

האפשרות האחרונה היא תפיסה רווחת מאוד כיום: על פיה, עם ישראל הוא בעל מעלה רוחנית ייחודית, אשר מבדילה אותו משאר העמים. לפי הגישה הזאת קל להסביר את תפקיד המילה והטבילה בתהליך הגיור. בברית המילה מוסרת הערלה, שמסמלת את מדרגתם הרוחנית הפחותה של הגויים. הטבילה היא טקס היטהרות. ביהדות נדרשים אנשים שונים להיטהר באמצעות טבילה מטומאה שדבקה בהם; לדוגמא: אדם שנטמא בטומאת מת, מצורע, אישה נידה, ועוד. על פי הקו הזה – המתגייר טובל על מנת להיטהר מטומאת הגויים[20].

גיור כהקדשה

אפשר להבין שהגיור לא רק מטהר את המתגייר מטומאת הגויים, אלא גם מקדש אותו בקדושה מיוחדת – קדושת ישראל. לפי זה, הגיור הוא אקט טקסי-ריטואלי, ש'הופך', פשוטו כמשמעו, את הגוי ליהודי: כאשר טקס הגיור מבוצע כהלכה הוא מהווה מעין לידה מחדש. במהלכו נוצקת במתגייר רוח חדשה – נשמה יהודית אם תרצו.

לתפיסה הזאת קיים ביטוי הלכתי קיצוני. על פי ההלכה, אם ובנה שהתגיירו יכולים, באופן עקרוני, להתחתן זה עם זו. הסיבה היא ש-[21]: '…גר שנתגייר – כקטן שנולד דמי.' כלומר, גר שהתגייר נחשב כאילו נולד מחדש; קשריו המשפחתיים הקודמים מנותקים, וממילא הוא יכול להתחתן עם האישה הזאת שפעם הייתה אמא שלו. (לא לדאוג – בתכל'ס לא באמת נותנים להם להתחתן. למה לא? זה יראה טוב? יפה, זאת בערך הסיבה למה לא[22]).

תפיסת הגיור של הרמב"ם

לעומת התפיסות שרואות את הגיור כטהרה וכהקדשה, עומדת גישה שונה בתכלית. הנציג המובהק של הגישה הזאת הוא רבינו הגדול רבי משה בן מיימון – הרמב"ם[23].

בשלושה דברים נכנסו ישראל לברית

אנחנו נקרא כעת את שתי ההלכות הראשונות שכתב הרמב"ם בענייני גרים. קצת ארוך אבל לא מסובך[24]:

'א. בשלושה דברים נכנסו ישראל לברית – במילה, וטבילה, וקרבן.

מילה – הייתה במצרים, […] מל אותם משה רבנו, ש[ששבטי ישראל] כולם ביטלו ברית מילה במצרים, חוץ משבט לוי; […]

וטבילה – הייתה במדבר קודם מתן תורה, […]

ב. וקרבן – כשנאמר "וישלח את נערי בני ישראל, ויעלו עולות" (שמות כד,ה) […]

וכן לדורות: כשירצה הגוי להיכנס לברית, ולהסתופף תחת כנפי השכינה, ויקבל עליו עול תורה – צריך מילה, וטבילה, והרצאת קרבן, […] שנאמר: "ככם כגר" (במדבר טו,טו) – מה אתם במילה וטבילה והרצאת קרבן, אף הגר לדורות במילה וטבילה והרצאת קרבן. […]'

 כל ישראל גרים

אולי לא שמתם לב, אבל המשמעות של דברי הרמב"ם – דרמטית. הרמב"ם בעצם אומר שכל עם ישראל הם גרים[25]. לפי הרמב"ם, לא תמיד עם ישראל היה עם ישראל. היו אמנם שבטי ישראל, אבל הם היו בסך-הכול עם ככל העמים. עם ישראל הפך למה שהוא, רק לאחר שעבר גיור. הגיור לפי הרמב"ם איננו היטהרות ולא הקדשה אלא ברית: 'בשלושה דברים נכנסו ישראל לברית'. הברית נכרתה בינם לבין ה' בנקודת זמן היסטורית בעבר: ביציאה ממצרים שהסתיימה במתן תורה במעמד הר סיני. כריתת הברית הייתה כרוכה בשלושה טקסים שעברו בני ישראל במהלך יציאת מצרים, וסביב מעמד הר סיני: ברית מילה, טבילה, והקרבת קרבן.

ברית סיני

אבל שלושת הטקסים הללו היו רק המסגרת החיצונית של הברית. מה היה התוכן של הברית? על מה היא נכרתה? התשובה ברורה: הברית נכרתה על התורה, שנמסרה לעם ישראל במעמד הר סיני. בהר סיני עם ישראל התחייב לעבוד את ה', ולשמור את מצוות התורה. זה כתוב במפורש בתורה: התורה מספרת שלאחר מעמד הר סיני, שבו נמסרו לעם ישראל עשרת הדיברות, ולאחר שה' מסר למשה את כל המצוות והחוקים המפורטים בפרשת משפטים, עם ישראל התחייב לקיים את דברי ה'[26]:

'וַיָּבֹא מֹשֶׁה, וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי ה', וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים, וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ: 'כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' – נַעֲשֶׂה!'

לפי הרמב"ם, מהות היהדות היא הברית עם ה' על התורה. הברית היא תשתית הזהות והייחוד שלנו כיהודים. לפיכך, הגיור משמעו כניסה לברית עם ה'. הגיור הראשון התרחש לפני 3000 שנה בערך, בשעה ששבטי ישראל כרתו את הברית עם ה' למרגלות הר סיני. מאז, כל מי שמעוניין להצטרף לברית, יכול לעשות זאת באותה מתכונת של הגיור הראשון:

'וכן לדורות: כשירצה הגוי להיכנס לברית, ולהסתופף תחת כנפי השכינה, ויקבל עליו עול תורה – צריך מילה, וטבילה, והרצאת קרבן, […] שנאמר: "ככם כגר" (במדבר טו,טו) – מה אתם במילה וטבילה והרצאת קרבן, אף הגר לדורות במילה וטבילה והרצאת קרבן.'

 לסיכום, התשובה של הרמב"ם לשאלה 'מיהו יהודי' היא: יהדות=ברית.

 אם ניזכר בבעיה שבה פתחנו את הפרק, נגלה שעכשיו נכנסנו לבעיה רצינית.

דרך ללא מוצא?

לכאורה, שיטת הרמב"ם חוסמת כל אפשרות של 'הפרדת הדת מן הלאום'. אם היהדות היא ברית, ועל בית הדין לבדוק את המעוניינים בגיור, ולקבל רק את מי שרוצה באמת, כדברי הרמב"ם: 'להיכנס לברית, ולהסתופף תחת כנפי השכינה, ויקבל עליו עול תורה' – בתי הדין לגיור של היום צודקים. בית הדין לא יכול לקבל גר שלא מוכן להתחייב לברית, חד וחלק.

אלא שעדיין לא הגיע הזמן להתייאש. יתכן שקיימת דרך מוצא מהבעיה. פתרון אפשרי לבעיית הגיור כיום טמון, אולי תופתעו לשמוע, בדברי הרמב"ם עצמו. באופן שמזכיר את הלאקונה בחוק השבות, בפסיקותיו של הרמב"ם בהלכות הנוגעות לגיור – קיימת פרצה. אבל, זה יצטרך לחכות לפרק הבא – אנחנו סיימנו להפעם. בפרק הזה צעדנו בדרך המלך: דיברנו על הליך הגיור האידאלי, השלם, הרשמי, המסודר, על פי כל הכללים והדקדוקים, וההכשרים המהודרים ביותר. בפרק הבא ניאלץ להיפטר מהעניבות: אנחנו עומדים להכיר מקרוב את מסלול הגיור הפיראטי.

 בעזרת ה', נשתמע.

 ———————

[1] יאיר שלג, 'יהודים שלא כהלכה: על סוגיית העולים הלא-יהודים בישראל', המכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים 2004, עמ' 8. הציטוט מדברי השופט לקוח מתוך: משה זילברג, "המעמד האישי בישראל", ירושלים, תשכ"ה, עמ' 349.

[2] להרחבה ראה ויקיפדיה: בג"ץ שליט, לעתירה זו קדמה העתירה לבג"ץ של שמואל אוסוואלד רופאייזן, בן לעם היהודי שהתנצר, אשר ביקש להירשם כיהודי בסעיף הלאום וכנוצרי בסעיף הדת. עתירתו נדחתה. העתירה חוללה בארץ את הסערה הגדולה הראשונה סביב שאלת 'מיהו יהודי'.

[3] ידידיה צ' שטרן; שאול פרבר; אלעד קפלן, 'הצעה לחוק גיור ממלכתי', המכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים 2014, עמ' 9.

[4] ספר האמונות והדעות, מאמר שלישי.

[5] מגילת רות, פרק א', פסוקים ט"ז-י"ז.

[6] מסכת גרים, א', ז'. אנו מבצעים האחדה בדברינו בין הדעה במסכת גרים הדורשת מניע פוזיטיבי ד'לשם שמיים' על מנת שתחול הגרות לבין זו שבבלי (יבמות כ"ד עמוד ב'), הדורשת היעדר מניעים שליליים בלבד. שתי סיבות להאחדה זו: הראשונה, לשם פישוט הדברים, והשנייה, משום שלענ"ד יש לחשוד שפיצול זה שגוי היות והוא מבוסס על מקרה 'ריק', היינו גר חסר מניעים כלשהם, שעל אף שהוא קיים מבחינת תיאורטית, ספק אם הוא קיים במציאות.

[7] בבלי יבמות כ"ד עמוד ב'.

[8] 'א"ר יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב: הלכה כדברי האומר כולם גרים הם.' בבלי, יבמות כ"ד עמוד ב'.

[9] בבלי, שבת ל"א עמוד א', ההוספות בסוגריים שלי א.ש.

[10] 'ואת הנפש אשר עשו בחרן, אמר רבי אלעזר בן זימרא אם מתכנסין כל באי העולם לברוא אפילו יתוש אחד אינן יכולין לזרוק בו נשמה ואת אמר ואת הנפש אשר עשו אלא אלו הגרים שגיירו, ואם כן שגיירו למה אמר עשו אלא ללמדך שכל מי שהוא מקרב את העובד כוכבים ומגיירו כאלו בראו, ויאמר אשר עשה, למה נאמר אשר עשו, אמר רב הונא אברהם היה מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים.' בראשית רבה, פרשת לך לך, פרשה לט. ועיין דברי הרמב"ם בפרק א' מהלכות עבודה זרה. ועיין דברי הרמב"ם באיגרתו המפורסמת לרבי עובדיה הגר: 'ועקר הדבר, שאברהם אבינו הוא שלמד כל העם והשכילם, והודיעם דרך האמת ויחודו של הקב"ה, ובעט בעבודה זרה להפר עבודתה, והכניס רבים תחת כנפי השכינה, ולמדם והורם, וצוה בניו ובני ביתו לשמר דרך הי, כמו שכתוב בתורה: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה'" וגו'. לפיכך כל מי שיתגיר עד סוף כל הדורות, וכל המיחד שמו של הקב"ה כמו שכתוב בתורה – תלמידיו של אברהם אבינו ובני ביתו הן, וכלן החזיר למוטב. כשם שהחזיר אנשי דורו בפיו ובלמודו, כך החזיר כל העתידין להתגיר בצואתו שצוה את בניו ואת בני ביתו. נמצא אברהם אבינו אב לזרעו הכשרים ההולכים בדרכיו, ואב לתלמידיו, והם כל גר שיתגיר.' איגרות הרמב"ם, הוצאת שילת, מעלה-אדומים 1986, עמוד רלד.

[11] מלשון הבבלי ביבמות מ"ז עמוד ב': 'קיבל, מלין אותו מיד. מ"ט? שהויי מצוה לא משהינן', משמע שהגיור הוא מצוה. להלן לשון האנציקלופדיה התלמודית בערך 'גרות' בפרק א' – קבלת גרים (בהשמטת ההפניות שבמקור): 'מצוה על בית דין לקבל גוי שבא להתגייר ולגיירו כדין. ויש מן הראשונים שכלל במצות עשה של אהבת הגר אף המצוה של קבלת גרים להכניסם תחת כנפי השכינה, שכיון שעל ידי קבלה זו הוא מתגייר הרי זה בכלל ואהבתם את הגר, ומהאחרונים יש מי שכתב שהמצוה נכללה בכלל מצות אהבת-ה', שכן אמרו: ואהבת את ה' אלהיך, אהבהו על כל הבריות כאברהם אביך, כענין שנאמר: ואת הנפש אשר עשו בחרן, מלמד שהיה אברהם אבינו מגיירם ומכניסם תחת כנפי השכינה, הרי שמצוה היא זו. ואותה שאמרו: רעה אחר רעה תבוא למקבלי גרים, לא אמרו אלא כשמשיאים – מפתים – אותם להתגייר, או שמקבלים אותם מיד, אבל אם הם מתאמצים להתגייר יש לנו לקבלם, שהרי מצינו שנענשו אברהם יצחק ויעקב שלא קיבלו לתמנע שבאתה להתגייר.' המדרש על תמנע מקורו בבלי סנהדרין צ"ט עמוד ב', מדרש אגדה נוסף ממנו עולה גישה חיובית מפורשת לגיור מופיע בבבלי פסחים פ"ז עמוד ב': 'לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים'. מקור מפורש התופס את הגרות כזכות למתגייר היא סוגיית גר קטן: 'אמר רב הונא: גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין. מאי קמ"ל? דזכות הוא לו, וזכין לאדם שלא בפניו.' בבלי כתובות י"א עמוד א'.

[12] יעויין שם בגמרא במסכת שבת שבה מופיע צרור סיפורי גרים של הלל ושמאי.

[13] בבלי יבמות מ"ז עמוד ב'.

[14] 'דאמר מר קשים גרים לישראל כספחת דכתיב ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב – לשון ספחת שאוחזין מעשיהם הראשונים ולומדים ישראל מהם או סומכין עליהם באיסור והיתר.' לשון רש"י על בבלי יבמות מ"ז עמוד ב'. ואנו מפרשים בגוף הטקסט כרש"י וראשונים אחרים, וקיימים גם פירושים אחרים.

[15] בבלי מסכת יבמות כ"ד עמוד ב', ולא נכניס ראשנו בשאלה הסבוכה האם ברייתא זו מחייבת להלכה.

[16] רמב"ם, משנה תורה, הלכות איסורי ביאה פרק י"ג הלכה י"ד.

[17] עיין טור, יורה דעה, סימן רס"ח, שם פוסק הטור בפשטות: 'אחד איש שנתגייר לשם אשה ואחד אשה שנתגיירה לשם איש ושנתגייר לשם שלחן מלכים ואחד גרי אריות וחלומות כולם גרים'.

[18] שולחן ערוך, יורה דעה, הלכות גרים, סימן רס"ח. בהקשר מניעי המתגייר יש לציין התפתחות חשובה בדורות האחרונים, במקרים שבהם זוגות מעורבים של יהודים וגויים שכבר נישאו בנישואין אזרחיים מבקשים שבן הזוג הלא-יהודי יתגייר. לכאורה, מדובר במצב מובהק של 'גיור לשם אישות', אלא שחלק מן הפוסקים חידשו שכיוון שהם כבר נישאו בנישואין אזרחיים, ויחיו יחדיו מ"מ, אין לומר דזהו גיור לשם אישות ויש לראותם כמבקשים להתגייר 'לשם שמים'. עיין למשל שו"ת טוב טעם ודעת (מהדורא רמא, סימן ר"ל), שנשאל לגבי גיור אשה נוכרייה שרצה בעלה היהודי לגיירה: 'ולעניין השנית מה שמתגיירת בשביל איש, נמי אין חשש כלל. כיוון דזה עיקר מלתא דרבנן, ובזה יש לסמוך גם על אומדן שלנו: דהרי אם רוצה, היה יכול להשתמד ולהיות נשאר במקום הנכרית. ומי דחקו לבוא לבית אביו [לבקש שיגיירו את אישתו הנוכרייה] […] ומדאינו רוצה [להשתמד], רק להיות ישראל ושהיא תתגייר, מוכח דכוונתם לשם שמיים.' והחרה החזיק אחריו השו"'ת אחיעזר (ג', כ"ו), ואף הוסיף נימוק שהאיסור לקבל הגרים לשום אישות וכד' הוא רק על הבית דין, ויכול הבית לעבור על האיסור כדי להציל את בן הזוג של המקש להתגייר, שיחיה עמו בכל מקרה, מאיסור חמור יותר: 'אבל בקבלת גרים לשם אישות הרי זה דין לגבי הבי"ד שאין לב"ד לקבל המתגיירים לשם אישות והוי כמו חטא בשביל שיזכה חברך, מ"מ נראה לדין כיון דגם אם לא תתגייר הרי תשאר אצלו בגיותה א"כ אין כאן לשם אישות, ובפרט למש"כ להסתפק כי באומרת שכונתה לשם גירות לש"ש ואין אומדנא דמוכח להיפוך מקבלים אותה'. ועיין שם שמסתמך על שו"ת הרמב"ם תשובה רי"א, שהתיר גיור בעייתי על יסוד תקנת השבים ושיקול ד'עת לעשות ה' הפרו תורתך' – אנו נעיין בתשובה זו בפרק הבא (וראה שם הערה 38). הבנת פסק האחיעזר בעייתית, כיוון שמגמת הפסק הולכת לחומרה למרות מסקנתו המקלה, בעניין זה ראה [עורך: זוהר מאור], זאת בריתי: גרות, חילון, נישואין אזרחיים, בהוצאת מכון כתבי הרב שג"ר, אלון שבות תשע"ב, עמ' 71-79.

[19] בבלי יבמות מ"ז עמודים א'-ב'. הדילוגים והתוספות בסוגריים שלי א.ש. בברייתא המקורית נראה שהבית דין מורכב משני תלמידי חכמים בלבד. בגמרא שם, הנתון 'מתוקן': הדרישה ההלכתית היא שבית הדין המגייר (ככל בית דין רגיל) יהא מורכב משלושה תלמידי חכמים.

[20] ביטוי הלכתי מפורש לתפיסה הזאת מצוי במחלוקת ההלכתית הבאה: '…גר שנתגייר בערב פסח – בית שמאי אומרים: 'טובל ואוכל את פסחו לערב', ובית הלל אומרים: 'הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר'.' מסכת פסחים, פרק ח' משנה ח'.

[21] בבלי יבמות כ"ב עמוד א'.

[22] הניסוח הרשמי של הסיבה הוא כדלהלן: 'דין תורה, שמותר לגר שיישא אימו או אחותו מאימו שנתגיירו; אבל חכמים אסרו דבר זה, כדי שלא יאמרו באו מקדושה חמורה לקדושה קלה, שאמש הייתה זו אסורה לו, והיום מותרת.' רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק יד, הלכה י"ב.

[23] כמה עניינים חשובים שלא היה אפשר להעמיס על גוף הטקסט: בביאור עמדתו של הרמב"ם אנו הולכים בצמוד לניתוח דברי הרמב"ם על ידי הרב שג"ר במאמר (להלן=שג"ר) [עורך: זוהר מאור], 'אמונה וברית: הגיור לפי שיטת הרמב"ם ופוסקי זמננו', בתוך הספר: זאת בריתי: גרות, חילון, נישואין אזרחיים, בהוצאת מכון כתבי הרב שג"ר, אלון שבות תשע"ב, עמודים 15-93. כפי שמציין הרב שג"ר במאמרו, תפיסת הגיור כברית מושתתת על דברי רבי בספרי במדבר פרשת שלח, פיסקה קח: 'רבי אומר מה ישראל שלא באו לברית אלא בשלשה דברים במילה ובטבילה ובהרציית קרבן אף הגרים כיוצא בהם'. באותו מאמר הרב שג"ר דן גם בתפיסות הרואות בגיור טהרה והקדשה – דברינו בגוף הטקסט בנושא שאובים אף הם מדבריו. הרב שג"ר מכנה את תפיסת הגיור כטהרה ובייחוד את תפיסת הגיור כהקדשה תפיסות 'מהותניות' של היהדות, דהיינו אשר מזהות את ה'יהודיות' שבאדם עם מהות מטאפיזית ייחודית. שיטת ריה"ל בכוזרי מהווה סמן קיצוני בחטיבת התפיסות המהותניות של היהדות (מבחינה אובייקטיבית, מבחינה 'פוליטית' היא רווחת למדי כיום): לתפיסתו מהות היהדות מגולמת ב'עניין הא-להי' אשר עבר בירושה מאב לבן מאבות האומה; ריה"ל כותב במפורש את המשמעות של תפיסתו: '…וְכָל הַנִּלְוָה אֵלֵינוּ מִן הָאֻמּוֹת בִּפְרָט יַגִּיעֵהוּ מִן הַטּוֹבָה אֲשֶׁר יֵיטִיב הַבּוֹרֵא אֵלֵינוּ, אַךְ לֹא יִהְיֶה שָׁוֶה עִמָּנוּ' (ספר הכוזרי, א', כ"ז). לעומת התפיסות המהותניות, תפיסת הרמב"ם בולטת בתפיסתה הא-מהותנית של היהדות: היהדות הינה ברית, והברית היא ליבו של הגיור: כל ישראל גרים הוו, ולדורות, לכשירצה אדם גוי להצטרף לברית יעבור אף הוא גיור במתכונת שבה נכנסו כל ישראל לברית: מילה, טבילה וקרבן, וממילא אין הפרש בין הישראל המיוחס לגר. וראה תשובתו של הרמב"ם באיגרתו לרבי עובדיה הגר (איגרות הרמב"ם, הוצאת שילת, מעלה-אדומים 1986, עמוד רלד-רלה): '…מאחר שנכנסת תחת כנפי השכינה ונלוית על ה' אין כאן הפרש בינינו ובינך […] ודע, כי אבותינו שיצאו ממצרים רבן עובדי עבודה זרה היו במצרים, נתערבו בגוים ולמדו ממעשיהם, עד ששלח הקב"ה משה רבנו ורבן שלכל הנביאים, והבדילנו מן העמים, והכניסנו תחת כנפי השכינה, לנו ולכל הגרים, ושם לכלנו חקה אחת.'

[24] משנה תורה, הלכות איסורי ביאה, פרק י"ג, הלכות א'-ב', על פי החלוקה המקורית של הרמב"ם. על פי החלוקה המקובלת בדפוסים – הלכות א'-ה'. הציטוט מובא בהשמטות גסות ותוספות קלות משלי (א.ש.) – בשל אופי המסגרת. מומלץ מאוד לקרוא את דברי הרמב"ם במלואם, אשר מפרטים את המקורות לשלבי הגיור מהתורה. ניתוח מעמיק של המהלך של הרמב"ם ניתן למצוא במאמרו של הרב שג"ר הנזכר בהערה הקודמת (23).

[25] ועיין בדברי הרמב"ם באיגרתו לרבי עובדיה הגר לעיל הערה 23.

[26] שמות כ"ד, ג' – כך היה סדר הדברים לפי שיטת האבן-עזרא והרמב"ן, וזה שלא כפירש"י: 'פרשה זו קודם עשרת הדברות בארבעה בסיון נאמרה לו, לשון רש"י. ויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה והיה שם, לאחר מתן תורה נאמר לו כן. גם אלו דבריו ז"ל. ואין הפרשיות באות כסדרן ולא כמשמען כלל. ועוד כתיב (להלן בפסוק ג') ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים, שהם המשפטים האלה הכתובים למעלה, שאמר בהם (לעיל כ"א, א') ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, כי איננו נכון שיהיה על המשפטים שנצטוו בני נח ושנאמרו להם במרה שכבר שמעו וידעו אותם. ולא יאמר "ויספר" אלא בחדשות אשר יגיד: וכבר היטיב לראות ר"א שפירש הענין כסדרו, ואמר כי עד הנה (מלעיל כ כב עד כג לג) ספר הברית. והנה הפרשיות כלן באות כהוגן, כי אחר מתן תורה מיד בו ביום אמר השם אל משה כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם (לעיל כ יט), והתחיל לחזור ולהזהיר על ע"ז לא תעשון אתי (שם כ כ), וצוה אותו ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, וכל המצות הבאות אחרי כן, והשלים באזהרת הע"ז שימצאו בארץ ובעובדיה (לעיל כג לב לג) ואמר לו אחרי צוותך זה להם, עלה אל ה' אתה ואהרן. והזכירה הפרשה כי משה עשה כמצות ה', ובא אל המחנה ויספר לעם את כל דברי ה' (פסוק ג) כאשר צוה אותו כה תאמר אל בני ישראל וגו' (לעיל כ יט), ואת כל המשפטים כאשר צוהו ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (לעיל כא א), וקבלו הכל בשמחה ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה. והטעם, כל הדברים האלה אשר דבר לך השם נעשה, כי מאמינים אנחנו בדבריך, כמו שספר במשנה תורה (דברים ה כד) ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' אלהינו אליך ושמענו ועשינו. ואז כתבם משה (פסוק ד).' רמב"ן שמות כד פסוק א'. וראה מעמד הברית שלאחר מעמד הר סיני, שמות פרק כ"ד.