ראיון עם הרב בני לאו על לימוד תנ"ך, ועל פרויקט 929. בשביל מה ללמוד תנ"ך? מה יש בו? מתי ולמה לימוד התנ"ך הוזנח? ומי חזר ללמוד אותו? איפה התחוללה 'מהפכת התנ"ך'? מה בדיוק קרה במעשה שאול ועמלק? 'תנ"ך בגובה העיניים' – זה טוב או רע? מהו פרויקט 929? איך הוא התחיל? ומה המטרות והחזון שלו?

. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .

לשמיעת הפרק:

הפרק מאוחסן באתר הפודקאסטים הישראלי iCast

 ↓ הורדה למחשב ↓ 

(משתמשי 'Internet Explorer' – מקש ימני + שמירה בשם)

לטקסט הפרק (חלקי) גללו למטה.

מקורות ומקורות להרחבה:

אתר הבית של מיזם 929.

בנימין לאו, 'לפתוח את ארון הקודש', בתוך: שבת – מוסף מקור ראשון לתורה, הגות, ספרות ואמנות (928), סיוון תשע"ה.

האנציקלופדיה העברית, הערך 'מקרא'.

מהפכת התנ"ך ופולמוס 'תנ"ך בגובה העיניים':

יהושע רייס (עורך), היא שיחתי – על דרך לימוד התנ"ך, בהוצאת מגיד (ישיבת הר עציון ומכללת הרצוג), ירושלים תשע"ג.

יובל שרלו, הקדמה לספר: יואל בן-נון, פרקי אבות, הוצאת תבונות, אלון-שבות תשס"ג. עמודים 7-28.

יעקב מדן, דוד ובת-שבע – החטא, העונש והתיקון, בהוצאת ישיבת הר-עציון, אלון-שבות תשס"ב. (הוצאה מורחבת של המאמר: יעקב מדן, 'מגילת בת-שבע', בתוך: מגדים (יח-יט), הוצאת 'תבונות', אלון-שבות תשנ"ג, עמ' 67-167.)

יעקב מדן, 'כל האומר ראובן חטא…', בית המדרש הווירטואלי של ישיבת הר-עציון. (התפרסם במקור בתוך: מגדים (לז), הוצאת תבונות, אלון-שבות תשס"ג, עמ' 9-32.)

יהודה ברנדס, 'במאי קמיפלגי? למחלוקת האחרונים בפרשנות חטאו של דוד', בתוך: מגדים (כו), הוצאת תבונות, אלון-שבות תשנ"ו, עמ' 107-127.

יעקב מדן, 'איך ללמד סנגוריה על דוד? (תגובה למאמרו של י' ברנדס)', בתוך: מגדים (כו), הוצאת תבונות, אלון-שבות תשנ"ו, עמ' 129-134.

שלמה אבינר, ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה?, הוצאת ספריית חוה, בית-אל תשס"א.

שלמה אבינר, תורת אמת – על לימוד תנ"ך, הוצאת ספריית חווה – בית-אל, ירושלים תשע"ב.

'פולמוס לימוד התנ"ך: הרב שלמה אבינר והרב אמנון בזק', בתוך: שבת – מוסף מקור ראשון לתורה, הגות, ספרות ואמנות (778), תשע"ב.

תומר פרסיקו, יובל נח הררי על מסורת וקידמה (תגובה), בתוך הבלוג 'מינים', 02/03/2015.

ספריו של הרב בני לאו על ספרי התנ"ך:

בנימין לאו, ירמיהו – גורלו של חוזה, הוצאת ידיעות ספרים, תל-אביב 2010.

בנימין לאו, אסתר – קריאה במגילה, הוצאת ידיעות ספרים, 2011.

יואל בן-נון; בנימין לאו, ישעיהו – כציפורים עפות, הוצאת ידיעות ספרים, תל-אביב 2013.

בנימין לאו, שמואל – בקודש חזיתיך, הוצאת ידיעות ספרים, תל-אביב 2014.

———————

פסקול:

'ניגון ריקוד', להקת 'הלב והמעיין' מתוך האלבום 'שירה חדשה'

ציטוט ממוזיקת הפתיחה של סדרת הקלטות 'The Greatest Adventure: Stories from the Bible', של Hanna-Barbera.

'נח', מתי כספי ושוקולד מנטה מסטיק.

'יעקב ורחל', שלישיית אלינת.

'משה משה', להקת הנח"ל.

'שאו ציונה נס ודגל', מקהלת האקדמיה בליווי תזמורת צה"ל.

חידון התנ"ך (מערכון), חבורת לול.

'יהושע', אריק לביא.

'בהר הגלבוע', הפרברים.

'וחרב אין ביד דוד', להקת פיקוד צפון.

השחקנית ריקי בליך בתור תמר, 929.

 ———————

טקסט הפרק (חלקי):

פרק מספר 14. כ"ט בסיוון תשע"ה.

רב-המכר הלא פופולרי. על לימוד תנ"ך.

פתיחה

שלום. ברוכים הבאים לתכנית 'הסיפור שלנו'. למי שמאזין לתכנית בפעם הראשונה, נספר ש'הסיפור שלנו' עוסקת בנושאי יהדות. בכל פרק נושא חדש. לי קוראים איתמר.

הנושא של הפרק הנוכחי הוא לימוד תנ"ך. אנחנו נשמע על כך מהרב בני לאו. הרב בני לאו הוא רבה של קהילת בית כנסת הרמב"ן בירושלים, ובמקביל משמש עמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה. בעבר הוא כיהן כראש בית המדרש 'בית מורשה' בירושלים, והקים את בית המדרש לנשים במסגרתו. בשנים האחרונות יצאו לאור ספריו של הרב בני לאו על ספרי התנ"ך: ירמיהו, אסתר, ישעיהו ושמואל. בספריו, הרב בני לאו מנגיש את הסיפור המקראי לקורא הישראלי, ומאיר אותו באור עכשווי. כיום הרב בני לאו עומד בראש המיזם '929 – לומדים תנ"ך ביחד'.

ביקשתי מהרב בני לאו להתראיין לתכנית, ולספר לנו על המשמעות של לימוד תנ"ך כיום, ועל מיזם '929'. לשמחתי, הוא הסכים. אז נתחיל.

רב-המכר הלא פופולרי

התנ"ך הוא רב-המכר מספר 1 בעולם. נכון לעכשיו, נמכרו ממנו למעלה מ-5 מיליארד עותקים[1]. התנ"ך הוא גם הספר המתורגם ביותר בעולם, שתורגם באופן מלא ליותר מ- 500 שפות[2]. בתנ"ך יש 24 ספרים, 929 פרקים, ו-304,901 מילים[3]. ספרי התנ"ך, שנקראים גם: 'המקרא' ו-'התורה שבכתב' מהווים את 'ספר הספרים' של עם ישראל, הספר המכונן של האמונה היהודית.

מגוון הנושאים והחומרים בתנ"ך הוא עצום: סיפור היסטורי המתפרש על אלפי שנים, קבצי חוקים, ספרי יוחסין, ביוגרפיות של אישים שונים, שירות, מזמורים, תפילות, דברי תוכחה ומוסר, תיאולוגיה והשקפת עולם, תיאורי קרבות, סיפורים על ראשית ימי העולם, נבואות על אחרית הימים, ועוד.

התנ"ך הסעיר את רוחם ומחשבתם של אינספור מאמינים לאורך דורות על גבי דורות. הוא עמד במוקד עניינם של מפרשים, תיאולוגים וחוקרים מרקע דתי שונה, ממקומות שונים, ומתקופות שונות. התנ"ך מהווה עד היום אחד מעמודי התווך של התרבות המערבית.

התנ"ך הוא אם כן הספר הנפוץ והקלסי ביותר בעולם. אבל בניגוד משעשע, הפופולריות של התנ"ך – די ירודה. התנ"ך אמנם נמצא כמעט בכל בית, אבל בהרבה מקרים, הוא גם נמצא באותו מקום קבוע בבית – על המדף, סגור. ההיכרות עם התנ"ך היא בדרך כלל בסיסית ביותר, גם בקרב אלה שנחשבים ל'יודעי ספר'.

כאילו שזה לא מספיק, אלה שכן עוסקים בלימוד ובהוראת תנ"ך, לא פעם מוצאים את עצמם תחת מתקפה – מימין ומשמאל. מצד 'ימין' מושמעת ביקורת על צורת לימוד התנ"ך, ומצד שמאל – יש שמערערים על עצם הצורך בלימוד התנ"ך.

אז מה יש בספר הזה, בתנ"ך? האם שווה להוריד אותו מהמדף, לנער מעליו את האבק, ולהתחיל לדפדף בו?

—

[דקה 03:57 – קטע ראיון, שבמהלכו הצגתי לרב בני לאו את השאלה הבאה:

'לימוד התנ"ך סובל היום ממתקפה מימין ומשמאל. נתחיל עם המתקפה משמאל. אנשי מדע חילוניים טוענים שהתנ"ך כבר לא רלוונטי. למשל, לפני כשלושה חודשים, ההיסטוריון יובל הררי אמר על הפרויקט שאתה עומד בראשו – פרויקט 929 – ציטוט[4]: "כל המזרח התיכון עובר משהו לא טוב, ואנחנו חלק ממנו. מה שמאוד מפריע לי כאן כמדען וכאינטלקטואל זה הטיפשות. אותי מטרידות השאלות הגדולות של המאה ה-21, ומה שמטריד יותר ויותר את האנשים פה זה שאלות שעברנו במאה ה-18! כל הדיונים על א-להים ודת ומדינה היו סופר-רלוונטיים ועדכניים אז. עברנו את זה! […] ומה שקורה אצלנו זה שהמדינה יותר ויותר עסוקה בדברים האלה: בלקרוא פרק אחד בתנ"ך כל יום. מה תמצאו בפרק האחד הזה?". למרות הדברים האלו, עדיין נראה לי שהאויבים היותר רציניים לתנ"ך הם אדישות, ופשוט חוסר היכרות איתו. השאלה היא אם כן: בשביל מה ללמוד תנ"ך? מה זה הספר הזה? מה יש בו? ולמה חשוב ללמוד אותו?']

—

 [פסקול: 'נח', מתי כספי ושוקולד מנטה מסטיק.]

העיסוק התנ"ך במהלך הדורות[5]

ימי בית שני, המשנה והתלמוד

העיסוק בתנ"ך במהלך הדורות ידע עליות ומורדות. בימי בית שני ובתקופת חז"ל הבקיאות בתנ"ך הייתה נפוצה (תקופת חז"ל נמשכה פחות או יותר משנת 200 לפני הספירה עד לשנת 500 לספירה). חז"ל, חכמינו זיכרונם לברכה, עסקו בתנ"ך באינטנסיביות רבה. כפי שעולה מהתלמוד, החכמים ידעו את התנ"ך בעל-פה. החכמים עסקו בתנ"ך בעיקר בצורה של מדרש. מדרש הוא ניתוח של הפסוקים על פי הנחות וכללים מסוימים, על מנת להסיק מהם מסקנות נוספות שלא מופיעות בפשט המקרא, כלומר באופן מפורש בפסוקים.

בתור דוגמה, נביא מדרש חשוב שאני מרבה לצטט בפני אחותי הקטנה, רחלי. בעשרת הדיברות שבתורה כתוב[6]: 'כבד את אביך ואת אמך'. חכמים באו ושאלו: למה נאמר פעמיים 'את' – 'את אביך ואת אמך' – הרי היה מספיק לכתוב רק 'כבד את אביך ואמך'? והרי בתורה אין אפילו אות אחת מיותרת? לכן באו חכמים ודרשו, 'ואת – לרבות אחיך הבכור'[7], כלומר – ה'ואת' השני נכתב בפסוק כדי לרבות (להוסיף) את החובה לכבד גם את האח הבכור (כלומר אותי, רחלי). למרבה הצער, את רחלי זה בדרך כלל פחות משכנע.

תקופת הגאונים

בתקופת הגאונים, שנמשכה, בתיחום לא מדויק, בין שנת 600 לשנת 1000, העיסוק הנרחב בתנ"ך נמשך בארץ-ישראל. שינון המקרא בעל-פה היווה את עיקר החינוך שקיבלו ילדי ארץ-ישראל בתקופה זו. בארץ ישראל פעלו בתקופה זו חכמי המסורה. הם סיכמו וגיבשו מסורות שעברו בעל-פה, וקיבעו בכתב את נוסח המקרא, את הניקוד, ואת טעמי המקרא, שהם למעשה סימני הפיסוק של המקרא.

התורה שבעל-פה

לעומת זאת, בבבל חלה בתקופת הגאונים ירידה בעיסוק במקרא. הסיבה לכך הייתה שאת מרכז הלימוד תפסה התורה שבעל-פה. התורה שבעל-פה מרוכזת ברובה במשנה ובתלמוד; היא נוצרה בעיקרה בתקופת חז"ל. חלק מרכזי מהתורה שבעל-פה הוא המדרש. כפי שראינו קודם, המדרש משמש להסקת מסקנות מתוך פסוקי המקרא; בדרך-כלל מסקנות הלכתיות, אבל לא רק (בחלקים השונים של התורה שבעל-פה עסקנו בהרחבה בפרק מספר 12 של התוכנית).

התורה שבעל-פה משמשת אם כן מעין מתווך בין הלומד ובין התורה שבכתב, כלומר התנ"ך. מכיוון שהתורה שבעל-פה היא רחבה מאוד, ומכיוון שהיא נהייתה קדושה ומחייבת, היא הפכה לאמצעי הכמעט בלעדי ללימוד התורה שבכתב. במשנה אמנם נקבע שיש להקדים לימוד מעמיק של המקרא ללימוד המשנה והתלמוד. כמו כן נאמר בתלמוד שיש להקדיש שליש מזמן הלימוד ללימוד המקרא[8]. בפועל, העיסוק הבלתי-אמצעי במקרא בבבל בתקופת הגאונים היה מועט ביותר. הסיבה לכך הייתה שהעיסוק בתורה שבעל-פה נתפס כמרכזי יותר.

הפולמוס מול הקראים

סיבה נוספת לירידה בעיסוק במקרא הייתה הפולמוס עם הקראים, שהתגבשו והופיעו כקבוצה מובחנת בתקופת הגאונים בבבל. הקראים הם יהודים אשר כופרים בתורה שבעל-פה. לתפיסתם, ההלכה שמבוססת על מדרשי חז"ל על התורה-שבכתב – שגויה; את המקרא צריך להבין ולפרש על דרך הפשט, בצמוד לפירוש המילולי של הפסוקים. הקראים אם כן מקבלים רק את פשט המקרא, ודוחים את הדרש – כלומר את המסקנות שמקורן במדרשי חז"ל. הקראים יצרו ספרות פרשנית למקרא על פי שיטתם, אשר התעמתה עם דרשות חז"ל.

בתגובה, היו מן היהודים שמשכו את ידיהם מעיסוק במקרא, והתבצרו בלימוד התורה שבעל-פה. החשש היה שהעיסוק במקרא יובל למינות, כלומר לכפירה בנוסח הקראי[9].

רב סעדיה גאון

מנגד, היו חכמים שתגובתם לפולמוס עם הקראים הייתה הפוכה; בראשם עמד רב סעדיה גאון. רב סעדיה גאון בחר להתמודד חזיתית מול טענות הקראים. הוא כתב תרגום לארמית ופירוש לתורה, ולספרים נוספים בתנ"ך. בכתיבתו רב סעדיה גאון התפלמס ישירות מול טענות הקראים: הוא טען שאין אפשרות להבין את המקרא ללא דברי חז"ל, ושדבריהם מבוססים על פשט דברי המקרא. לדרכו של רב סעדיה גאון היו ממשיכים, ביניהם בולט רב האי גאון.

העיסוק של רב סעדיה גאון וממשיכיו בתנ"ך לא הסתכם רק בהגנה מדרשי חז"ל. הפרשנות למקרא מימי הגאונים מתאפיינת בגישה עצמאית ומחודשת, שכללה התייחסויות להיבטים לשוניים ופילוסופיים בפשט המקרא. דחיפה לעיסוק הזה הגיעה מההתפתחויות בעולם הכללי באותה תקופה, שבו עסקו מלומדים מוסלמיים בכתיבה וביצירה בענייני לשון ופילוסופיה.

פרשנות הפשט בספרד

העיסוק בפשט המקרא הגיע לשיאו בספרד, בראשית תקופת הראשונים (שהחלה סביב שנת 1000). ספרד, ובתוכה יהדות ספרד, נהנתה באותה תקופה מפריחה כלכלית, תרבותית, ואינטלקטואלית. בספרד קמו שני מחנות, שביניהם התנהל פולמוס גלוי: ה'תלמודיים' מול 'רודפי הפשט'. ה'תלמודיים' הוא כינוי לחכמים שנצמדו לפירושם של חז"ל למקרא. 'רודפי הפשט' לעומתם, ניגשו באופן ישיר לפשט המקרא, ופירשו אותו באופן עצמאי, גם בצורות שלא תאמו לדברי חז"ל. בין חכמי ספרד שעסקו בפרשנות הפשט ניתן למנות את הרמב"ן, רבי משה בן נחמן, ואת רבי אברהם אבן עזרא.

[פסקול: 'יעקב ורחל', שלישיית אלינת.]

בית המדרש של רש"י

גם באשכנז הרבו לעסוק במקרא בראשית תקופת הראשונים. בית המדרש החשוב ביותר בהקשר הזה הוא בית מדרשו של רש"י. רש"י, רבי שלמה יצחקי, פעל במאה ה-11. הוא עמד על כך שתלמיד חכם, בצד בקיאותו בתלמוד, 'צריך להיות בקי בעשרים וארבעה ספרים'[10], כלומר בתנ"ך. פירושו של רש"י לתורה ולשאר ספרי התנ"ך משלב פירוש על דרך הפשט ועל דרך הדרש.

רש"י עודד את תלמידיו ליצור ולכתוב פירושים חדשים למקרא. מבית מדרשו יצאה אסכולת מפרשי הפשט בצרפת. פרשני הפשט, כשמם, פירשו את המקרא בדרך עצמאית ומקורית, על דרך הפשט. שני פרשנים בולטים מאסכולת הפשט הם רבי יוסף קרא, והרשב"ם, רבי שמואל בן מאיר, נכדו של רש"י.

 פירוש רש"י – לא מעודכן?

הרשב"ם מוסר בפירושו לתורה דברים המעידים על תפיסתו של רש"י בנוגע לפירוש המקרא, ועל הרוח היצירתית שהנחיל בבית מדרשו. הרשב"ם מספר על וויכוח שהיה לו עם סבא שלו, רש"י: סבא, כתבת בפירוש שלך כך, אבל לכאורה יותר נכון לפרש כך וכך. בתגובה, רש"י הודה שיש מקום לפרש אחרת ממה שפירש, והוסיף, ציטוט[11]:

'שאילו היה לו פנאי, היה צריך לעשות פרושים אחרים, לפי הפשטות המתחדשים – בכל יום.'

אלו דברים די מהממים. פירוש רש"י נחשב לפירוש המרכזי והקלסי ביותר של התנ"ך, עד היום. אבל מתברר שעוד בחייו, רש"י עצמו חשב שצריך להוציא גרסת עדכון לפירוש שלו. הדבר מעיד על שלילה של קו פרשנות יחיד למקרא, והכרה בלגיטימיות ובצורך ליצור פירושים חדשים ומקוריים למקרא – בכל יום.

שקיעת לימוד התנ"ך במאות האחרונות

הפריחה בעיסוק בתנ"ך ובפרשנותו בראשית תקופת הראשונים, לא נמשכה זמן רב. החל מהמאה ה-13, חלה ירידה בעיסוק בתנ"ך. מסתבר שהעובדה שהנוצרים עסקו באינטנסיביות בתנ"ך באותה תקופה גרמה להפחתת העיסוק בו בקרב היהודים. המציאות שבה התנ"ך לא היה 'שייך' באופן בלעדי לעם ישראל, כמו התורה שבעל-פה, שיחקה לרעתו. באשכנז ובצרפת לימוד התורה שבעל-פה שוב דחק את לימוד התורה שבכתב. בספרד, תרמו כנראה גם העיסוק בקבלה ובפילוסופיה להתרופפות העיסוק בתנ"ך.

במאות האחרונות לימוד התנ"ך בקרב לומדי התורה נותר במעמד שולי. יושבי בית המדרש התמסרו כמעט לחלוטין ללימוד התלמוד וספרות ההלכה. אמנם היו חכמים במאות האחרונות שקראו לשוב ולעסוק בתנ"ך, ואף נכתבו במהלך התקופה הזו מספר פירושים חשובים לתנ"ך, אבל התמונה הכללית מעידה על הזנחת לימוד התנ"ך. יותר מזה – בישיבות האשכנזיות, אם תפסו אותך לומד תנ"ך או חומש עם רש"י – זאת הייתה פדיחה רצינית. לימוד תנ"ך נתפס כבטלנות, כבזבוז זמן על לימוד לא רציני. הבחורים שביקשו לעיין בתנ"ך – נאלצו לעשות זאת בסתר.

השיבה אל התנ"ך

הנצרות הפרוטסטנטית וביקורת המקרא

היהדות המסורתית אם כן – נטשה את התנ"ך. עם זאת, בדורות האחרונים התחוללה בעולם היהודי תנועת שיבה אל התנ"ך. התנועה הזאת לא יצאה מתוך בתי-המדרש. למעשה, ניתן לומר ששורשיה של התנועה נמצאים בכלל מחוץ לעולם היהודי. במאה ה-16 התחוללה בעולם הנוצרי הרפורמציה הפרוטסטנטית. השאיפה לגישה עצמאית אל התנ"ך הייתה אחת ממאפייניה של הנצרות הפרוטסטנטית. הפרוטסטנטים ביקשו להיפטר משכבות התיווך שיצרה הפרשנות הכנסייתית הקתולית לתנ"ך במשך מאות שנים. הם רצו לגשת למקור, לתנ"ך עצמו, באופן בלתי-אמצעי. העיסוק הפרוטסטנטי בתנ"ך הוליד מתוכו לבסוף את ביקורת המקרא, שהתגבשה ופותחה ברובה במהלך המאה ה-18.

ביקורת המקרא היא נושא רחב וחשוב בפני עצמו, שלא נוכל לגעת בו במסגרת הפרק הזה. נציין רק שביקורת המקרא פירושה התבוננות במקרא כעל יצירה אנושית, בצורה ביקורתית ומדעית. ביקורת המקרא שללה את הנחות היסוד האמוניות שעל פיהן התנ"ך הוא ספר קדוש שניתן משמים; הנחות שהיו מקובלת כאמיתות בלתי מעורערות במשך ימי הביניים. עליית ביקורת המקרא הייתה חלק בלתי נפרד מעליית תנועת הנאורות והמדע, שאירעה בעידן המודרני. עבור מאמינים, יהודים ונוצרים, ביקורת המקרא מהווה כמובן כפירה בעיקר.

[פסקול: 'משה משה', להקת הנח"ל.]

תנועת ההשכלה והתנ"ך

במקביל ובהשפעת העיסוק הפרוטסטנטי והמדעי בתנ"ך, התנ"ך אומץ על ידי תנועת ההשכלה היהודית. תנועת ההשכלה הייתה השלוחה היהודית של תנועת הנאורות. רציונליות, אמונה בקדמה ואוניברסליות היו מערכי היסוד של הנאורות וההשכלה. ה'משכילים', כך כונו אנשי תנועת ההשכלה, הטיפו לביטול המחיצות שבין היהודים לבין החברה הכללית, ולהשתלבות במגמות המודרניות.

מהסיבה הזאת, המשכילים היהודיים אימצו את התנ"ך, ובמקביל – הסתייגו מהתלמוד. המשכילים ראו בתלמוד את המקור ליהדות המסורתית שאותה רצו לתקן ולשנות: יהדות שנתפסה בעיניהם כבדלנית וכפרימיטיבית. התנ"ך, לעומת זאת, נתפס בעיניהם כמבטא מוסר וערכים אוניברסליים המשותפים לכל בני האדם באשר הם.

התרחקות נוספת של היהדות המסורתית מהתנ"ך

העיסוק בתנ"ך מצד אנשי ביקורת המקרא ומצד המשכילים, שנחשבו גם הם לכופרים, הרחיק עוד יותר את היהדות המסורתית מהתנ"ך. בדומה למה שקרה בעקבות העיסוק הקראי והנוצרי במקרא, העיסוק בתנ"ך נתפס כמבטא מגמות שסופן להביא כפירה. היו אמנם מלומדים וחכמים שניסו לתת מענה מסורתי לביקורת המקרא, והתמודדו חזיתית עם טענותיה באמצעות כלי מחקר מודרניים. שתי דוגמאות בולטות למלומדים שכאלו הן שמואל דוד לוצאטו ורבי דוד צבי הופמן. אבל החכמים שהלכו בדרך הזו היו בודדים וחריגים.

התנ"ך והתנועה הציונית

נקודת השיא של תנועת השיבה לתנ"ך – הגיעה בדמות התנועה הציונית. התנ"ך הפך לאבן היסוד, לספר המכונן של הציונות. אנחנו מיד נפרט את הסיבות למעמד המיוחד של התנ"ך בתנועה הציונית. תוך כדי כך, אנחנו נגלה גורם נוסף, עמוק וחבוי, להתרחקותה של היהדות המסורתית מהתנ"ך.

אופיים של החיים היהודיים בגלות, היה רחוק מהווי החיים שעולה מתוך סיפורי התנ"ך. התנ"ך מתאר חיי ממלכה יהודית ריבונית, שמקיימת חיים חילוניים-חוליים תוססים ומלאים: מלך שמופקד על ניהול ענייני החוץ והפנים, עם שעסוק בעיבוד השדות והכרמים, גיוס לצבא בשעת מלחמה, בית מקדש, מפעלי בנייה, זיקה לחבלי ארץ, מאבקים  פוליטיים בין שבטים ומעמדות, הפיכות, מרידות, ועוד ועוד. חייהם של היהודים בגלות, ובמיוחד במחצית השנייה של ימי הביניים ולאחריה, היו חסרים את כל אלה.

מאחר שהממד הלאומי-מדיני-חילוני שבחיי האומה היהודית הפסיק להתקיים בפועל, הזהות היהודית הפכה לדתית. הקיום היהודי בגלות התרכז סביב חיי הקהילה, לימוד התורה, ושמירת המצוות. לאווירה התנכ"ית לא היה מקום בחיי הגלות.

[פסקול: 'שאו ציונה נס ודגל', מקהלת האקדמיה בליווי תזמורת צה"ל.]

מאותן הסיבות בדיוק, התנ"ך אומץ על ידי התנועה הציונית. הציונים ביקשו לחולל בעם היהודי תנועת תחיה לאומית. מנהיגיה החילוניים של הציונות הצהירו במפורש על רצונם להתנער מהיהדות הגלותית המסורתית, ולחזור ולקיים חיים חילוניים-חוליים מלאים של אומה במולדתה. החיבור בין הציונות כתנועה לאומית לבין הממד הלאומי והחילוני שמתבטא בתנ"ך היה טבעי ומתבקש. כידוע, דוד בן-גוריון ראה בתנ"ך בסיס היסטורי ומוסרי, ודגם ומופת לחברה היהודית הקמה במדינת ישראל. מכוח התפיסה הזו הוא הקים את החוג לתנ"ך בביתו, ותמך ודחף את היוזמות ליסוד חידוני התנ"ך למבוגרים ולנוער.

[פסקול: חידון התנ"ך (מערכון), חבורת לול.]

דעיכת הרוח התנכ"ית

תקופת הזוהר של התנ"ך בתנועה הציונית נמשכה פרק זמן קצר מאוד יחסית. מסיבות שלא ניכנס אליהן, הרוח התנכ"ית של בן-גוריון ובני דורו, דעכה. כפי שאולי כבר ניחשתם, ההתקרבות של הציונות החילונית לתנ"ך, הצטרפה לרשימה הארוכה של הגורמים שהרחיקו את היהדות המסורתית מהתנ"ך. כך קרה, שבעשורים שלאחר הקמת המדינה, התנ"ך נפל שוב להזנחה – מצד חילוניים ודתיים.

זה היה הרקע ל'מהפכת התנ"ך'.

מהפכת התנ"ך

—

[דקה 32:05 – קטע ראיון, שבמהלכו הצגתי לרב בני לאו את השאלה הבאה: 'אתה למדת בישיבת הר-עציון, בשנים שבהם התחוללה בה 'מהפכת התנ"ך'. תוכל לספר עליה? איך ומה בדיוק 'התהפך' שם? ואיזה לימוד תנ"ך נוצר שם?']

—

[פסקול: 'יהושע', אריק לביא.]

לימוד התנ"ך בישיבת הר-עציון ומכללת הרצוג

מהפכת התנ”ך של ישיבת הר-עציון ומכללת הרצוג הניבה גם יבול ספרותי. מאז שנת 1986 מתפרסם כתב העת 'מגדים – בטאון לענייני מקרא', בהוצאת מכללת הרצוג. המכללה והישיבה הוציאו במהלך השנים ספרים שונים שעוסקים בענייני תנ"ך. ביניהם אפשר למנות את 'פרקי בראשית' של הרב מרדכי ברויאר, ואת 'פרקי-האבות' של הרב יואל בן-נון.

חשבתי שכדאי לא רק לדבר על לימוד תנ"ך אלא גם לדבר את, כלומר ללמוד פרשייה קצרה מהתנ"ך. אנחנו נקרא כעת קטע מתוך סדרת שיעורים ביסודות המוסר שכתב הרב אליקים קרומביין מישיבת הר-עציון[12]. הקטן דן במעשה שאול ועמלק, שמופיע בספר שמואל, כחלק משיעור שעוסק במידת הענווה.

הרב קרומביין כותב שישנה ענווה שקרית ומזויפת שצריך להתרחק ממנה: מי שחושב שאדם עניו הוא אחד שחושב את עצמו לאפס, וחי בתודעה של בוז עצמי ושפלות-רוח קיצונית, אינו אלא טועה. הסיבה לכך היא ש-, ציטוט:

'הערכה עצמית נמוכה מובילה לתחושה המזיקה של חוסר ערך, הגורמת לפסיביות ולחוסר מעש; תחושות אלו ימנעו מן האדם לנסות ולתקן את עצמו'.

לפי הרב קרומביין, ביסודה של הענווה האמיתית עומדת, באופן פרדוקסלי, גאווה. לא גאווה במובן של שחצנות, אלא במובן של הערכה עצמית בריאה.

מעשה שאול ועמלק

כדי להדגים את העניין, הרב קרומביין מנתח את מעשה שאול ועמלק. כפי שמסופר בספר שמואל, ה' ציווה על שאול מלך ישראל להכות את עמלק, עם אכזר שפגע בעם ישראל. הציווי כלל את השמדתו המוחלטת של עמלק ורכושו: 'וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר'[13]. בפועל, שאול לא קיים את הציווי, והשאיר בחיים את מיטב הצאן והבקר, ואת אגג מלך עמלק.

מכאן והלאה נביא ברציפות את דבריו של הרב קרומביין, ציטוט:

סירובו של שאול להודות בחטא

'המחסום שאותו מעמידה הערכה עצמית נמוכה בפני התיקון העצמי מונח ביסודו של אירוע תנכ"י מרתק – מעשה שאול ועמלק – שאותו ננסה לנתח כאן. נדון, כמובן, בזהירות ובכבוד בדמותו של המלך שאול, אך נזכור, עם זאת, כי מטרת התנ"ך היא ללמדנו לקח ומוסר.

שאול חוזר ממלחמתו עטור ניצחון. הוא פוגש בשמואל הנביא, ששלח אותו למשימה על פי הציווי האלוקי, וצוהל לקראתו "ברוך אתה לה' – הקימותי את דבר ה'!". באווירה מרוממת זו, מוטל על שמואל לומר את האמת הלא נעימה: שאול נכשל בתפקידו. הנביא מנסה לשנות בעדינות את מצב הרוח: "ומה קול הצאן הזה באזני? וקול הבקר אשר אנכי שומע?"; […] שאול אינו מבין את הרמז ומשיב כי "מעמלקי הביאום, אשר חמל העם על מיטב הצאן והבקר למען זבח לה' אלוקיך; ואת היותר – החרמנו".

מכאן ואילך נצטט את דו השיח במלואו[14]:

'ויאמר שמואל אל שאול: הרף ואגידה לך את אשר דבר ה' אלי הלילה; ויאמר לו: דבר.

ויאמר שמואל: הלוא אם קטן אתה בעיניך – ראש שבטי ישראל אתה, וימשחך ה' למלך על ישראל. וישלחך ה' בדרך, ויאמר: לך והחרמתה את החטאים, את עמלק, ונלחמת בו עד כלותם אתם. ולמה לא שמעת בקול ה', ותעט אל השלל, ותעש הרע בעיני ה'?

ויאמר שאול אל שמואל: אשר שמעתי בקול ה' ואלך בדרך אשר שלחני ה', ואביא את אגג מלך עמלק, ואת עמלק החרמתי; ויקח העם מהשלל, צאן ובקר ראשית החרם, לזבח לה' אלוקיך בגלגל.

ויאמר שמואל: החפץ לה' בעולות וזבחים, כשמע בקול ה'? הנה שמע מזבח – טוב, להקשיב – מחלב אילים; כי חטאת קסם – מרי, ואון ותרפים – הפצר. יען מאסת את דבר ה' – וימאסך ממלך.

ויאמר שאול אל שמואל: חטאתי כי עברתי את פי ה' ואת דבריך, כי יראתי את העם ואשמע בקולם.'

התעקשותו של שאול על צדקתו וסירובו להודות בחטא – מבישה; לא רק שאין הוא מתוודה לאחר רמיזתו הראשונה של הנביא, אלא גם תוכחתו המגולה של שמואל גורמת לו לחזור על טענתו שהשליחות בוצעה בנאמנות. התגוננותו של שאול קורסת רק לאחר שהוא מתבשר שה' ניחם על מלכותו.

כיצד ניתן להסביר את התנהגותו של שאול?

התוצאות החמורות של הביטול העצמי

ניתן להבין זאת אם נשים לב לאבחון החטא המופיע בפסוקים שלפנינו. שאול אומר על עצמו "כי יראתי את העם ואשמע בקולם", ושמואל אומר לו "אם קטון אתה בעיניך – ראש שבטי ישראל אתה". כלומר, שאול ירא את העם משום שהיה קטן בעיניו.

[א.ש – כאן צריך לציין שבתנ"ך מסופר שכאשר רצו להמליך את שאול למלך, לא הצליחו למצוא אותו. שאול, שלא רצה להתמנות למלך, נעלם בכוונה – 'נחבא אל הכלים'[15]. בחזרה אל דברי הרב קרומביין -]

כיצד אדם המפקפק בערך עצמו, שמונה למלך, יתייחס למשרתו? יש דרך נכונה לעשות זאת – ויש דרך לא נכונה. הדרך הנכונה היא לשים בצד את כל הספקות: לא יכול להיות אישור גדול יותר מכך שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו בחר בו לתפקיד המיוחד. כך, כאשר הערכתו העצמית מחוזקת ומבוססת, יוצא המלך לדרכו לקיים את דבר ה' "לשם שמים".

כאמור, יש גם דרך לא נכונה; זוהי הדרך בה בחר שאול, הדרך שהכשילה אותו בחטא: המלך מאפשר ליצר הרע של הפקפוק העצמי להתקיים גם לאחר שהתמנה לתפקידו הרם. משמעות המלוכה שונה לחלוטין על פי דרך זו: המלך, קטן חשיבות וחדל אישים בעיני עצמו, חייב לנצל את מלכותו כדי להוכיח את ערכו, ובכך להגן על אנוכיותו הפגיעה. קיום רצון ה' או הנהגת העם אינם מניעיו; הרצון להצליח הוא הגורם המכריע בהתנהלותו, משום שעצם קיומו תלוי בכך – ללא הכתר, הוא אינו שווה כלום. התוצאה של תפיסה זו היא התמכרות לנאמנות העם.

שאול עמד בפני אפשרות של מרד בקרב חייליו; הוא הבין שפקודה שתאסור את הביזה לחלוטין תעמיד את שלטונו במבחן חמור. אילו היה שאול מולך על פי "היצר הטוב", כלומר בעל הערכה עצמית גבוהה ואמונה ביכולותיו, היה לו את הביטחון העצמי לעשות את המקסימום האפשרי בכדי להקפיד על משמעת; הוא היה גם מוכן להסתכן בכישלון, שכן הקדוש ברוך הוא דורש מן האדם רק את מה שהוא יכול לעשות, ואם בכל זאת כושלים מאמציו – "אונס רחמנא פטריה" [כלומר, במצב של אונס הקדוש-ברוך-הוא פוטר מעונש א.ש]. אך שאול ירא את העם, וזאת בשל העובדה כי הוא היה זקוק למלכותו מן הבחינה האישית: אם העם יפר את פקודתו אזי הוא אינו מלך עוד, ובכך יתמוטט היסוד עליו הוא בונה את ערכו וחשיבותו; הוא אינו יכול להרשות לעצמו מבחן כה הרה גורל.

בכך שאול נכנס למבוך שאין ממנו מוצא: מצד אחד – הוא אינו מסוגל להסתכן באי ציותם של פקודיו; מאידך – הוא אינו מסוגל להודות, לא בפני עצמו ולא בפני אחרים, כי הוא מפחד ליטול את הסיכון; פחד זה הוא עצמו ההוכחה האכזרית ביותר לכך ששאול אינו מלך. מלך אמיתי אוכף את החלטותיו ואינו חושש מנתינים ממורמרים. הכרה מודעת בפחדיו, כמוה כהודאה שחייליו מצליחים לתמרן אותו, ושהכתר שבראשו הוא לא יותר מהצגה. משום כך שאול לא מסוגל לקבל אחריות, גם כאשר העובדות מונחות לפניו במפורש.

על פי דרך זו ניתן להבין גם את העובדה שבסופו של דבר שאול מתוודה. הווידוי התאפשר מאחר והוא התבשר שמלכותו עומדת להילקח ממנו; כעת שאול כבר הבין כי ההתפתלות שנועדה לשמור על מלכותו, לפחות למראית עין, הייתה חסרת סיכוי. שחרור זה אפשר לו לעמוד מול האמת בגילוי-לב.

שאול מסמל עבורנו את האסון שטמון בביטול העצמי. מדובר במצב של שיתוק נפשי, התוקע את האדם בעולם הזוי של ערכי שקר, ומעלים מעיניו את אתגרי החיים האמיתיים. התמודדות עם אשמה ולקיחת אחריות – מהלכים נפשיים הדורשים אומץ, ושבלעדיהם לא ניתן לשוב בתשובה – יהיו בהישג ידנו רק אם נאמין בכוחותינו, בתור ברואים בצלם אלוקים.'

עד כאן הדברים של הרב אליקים קרומביין.

[פסקול: 'בהר הגלבוע', הפרברים.]

תנ"ך 'בגובה העיניים'

בתחילת הפרק ציינו שלימוד התנ"ך ספג גם מתקפות 'מימין'. על לימוד התנ"ך בישיבת הר-עציון ובמכללת הרצוג נמתחה ביקורת. הביקורת כוונה כנגד צורת לימוד התנ"ך שנהוגה שם, ובעיקר כנגד מה שמכונה 'תנ"ך בגובה העיניים'.

הכוונה ב'תנ"ך בגובה העיניים' היא ללימוד התנ"ך מתוך הנחה, שלכאורה מעוגנת בפשטי המקראות: ההנחה שגיבורי התנ"ך – אברהם, יהודה, משה ואהרן, דוד המלך ואחרים – היו אמנם אנשים גדולים, אבל בסופו של דבר, הם היו בני אדם כמונו; עם רגשות, התלבטויות, מאבקים ויצרים, שלא פעם – טעו וחטאו. דוגמה לכך ראינו עכשיו, בדבריו של הרב קרומביין על מעשה שאול ועמלק.

'כל האומר דוד חטא – אינה אלא טועה'

ישנם רבנים שמתנגדים בתקיפות לצורת הלימוד הזאת. לדבריהם, את התנ"ך צריך ללמוד אך ורק על פי קו פרשנות מסוים שמופיע בחז"ל; קו פרשנות שמבוסס על משפט שאמר התנא רבי יונתן ביחס לחטא המפורסם של דוד עם בת-שבע: 'כל האומר דוד חטא – אינו אלא טועה'[16].

לפי קו הפרשנות הזה, חטאיהם של אישי התנ"ך אינם חטאים 'רגילים' של אנשים רגילים וקטנים כמונו, אלא חטאים 'דקים' של אנשים ברמה רוחנית גבוהה בהרבה משלנו; שגיאות שבמושגים שלנו כלל לא נחשבים לחטא.

הנה דברים שכתב הרב שלמה אבינר, מדובריה הבולטים של הגישה הזו, ציטוט[17]:

'הם [אישי התנ"ך א.ש] אינם בני-אדם כמונו […] הם ענקי רוח, גדולי עולם. אנו מסתכלים עליהם ואומרים: מתי יגיעו מעשי למעשי אבותיי אברהם, יצחק ויעקב. אנו מסתכלים כלפי מעלה. יש לנו דוגמה ואנו נמשכים אל על. אך אם הם אנשים כמונו, […] אין לנו אל מי לשאוף, […]  אם מסתכלים על התנ"ך בגובה העיניים, שדוד חוטא ואני חוטא, מה ימשוך אותנו כלפי מעלה?'.

סוף ציטוט. שאלתי את הרב בני לאו מה דעתו בנושא.

—

[דקה 51:58 – הרב בני לאו על סוגיית 'תנ"ך בגובה העיניים'.]

—

[פסקול: 'וחרב אין ביד דוד', להקת פיקוד צפון.]

929

הרב בני לאו עומד כיום בראש פרויקט 929; פרויקט שבעתיד אולי יכתירו אותו בשם 'מהפכת התנ"ך השנייה'. פרויקט 929 מציע לכל דוברי העברית להצטרף ללימוד תנ"ך יומי – פרק בתנ"ך בכל יום. את הפרויקט מלווה אתר הבית של 929 שבו ניתן למצוא מאמרים קצרים, סרטונים וחומרים נוספים על הפרק היומי. ביקשתי מהרב בני לאו לספר על הפרויקט – איך הוא התחיל, ומה המטרות והחזון שלו?

—

[דקה 1:03:38 – הרב בני לאו מספר על מיזם '929'.]

—

בעקבות מעשה יהודה ותמר

הקטע האחרון של הריאיון הוא במידה מסוימת 'למיטיבי לכת'. מסיבות שונות בחרתי שלא 'להנגיש' אותו, אבל נדמה לי שאפשר להבין את העיקר שבו גם בלי להבין כל פרט ופרט. בואו נשמע.

—

[דקה 1:16:46 – קטע ראיון: ציטוט מתוך סרטון של 929 על מעשה יהודה ותמר: השחקנית ריקי בליך בתור תמר, ודיון קצר בעקבותיו.]

—

התנצלות ותודות

אנחנו סיימנו. כפי שראינו בפרק, לימוד תנ"ך הוא נושא טעון. הוא נמצא במוקד של שאלות ערכיות וחינוכיות כבדות משקל: זהות דתית מול זהות לאומית, מסורת מול חידוש, קודש מול חול, אמונה מול מדע, סגירות מול פתיחות, והתלבטויות חשובות אחרות, שנוטות להיות נפיצות בגלל גודל משמעותן.

כבר עכשיו אני מסוגל לחוש את העצבנות והתסכול של חלק מהמאזינים, שעומדים להתעורר ככל הנראה בעקבות הפרק. הפרק הזה היה לא-מאוזן בעליל. הוצגה בו באופן כמעט בלעדי הגישה של צד אחד במחלוקת על לימוד התנ"ך, הגישה שאותה מובילה ישיבת הר-עציון. זה בוודאי צרם למאזינים שמשתייכים ברמה זו או אחרת לציבור שאותו רגילים לכנות 'חרדי-לאומי'. אז דבר ראשון – אני מבקש סליחה, בהחלט יש כאן משהו מקומם.

בצד ההתנצלות, אני רוצה להסביר את ההיגיון שעומד מאחורי ההחלטה לבנות את הפרק כפי שהוא. זאת לא הפעם הראשונה בתולדות התוכנית שבה הוחלט להציג את הנושא מתוך נקודת מבט אחת. הסיבה לכך היא שלא פעם הרגשתי שיש להעדיף הצגה יסודית, עד כמה שהתנאים והזמן מאפשרים, של גישה אחת, על פני הצגה שטחית של דעות רבות. זאת הבחירה שנעשתה גם בפעם הזאת. אני מקווה שתסלחו לי על כך שבאופן טבעי הפרק נוטה לצד של בית המדרש שאליו אני שייך.

תודה רבה רבה לרב בני לאו על הריאיון העשיר והמעניין שהוא העניק לתכנית.

תודה לרב אליקים קרומביין, על הרשות לכלול בפרק ציטוט ארוך מתוך הדברים שכתב על מעשה שאול ועמלק.

תודה לחגי עמנואל על העזרה בתחקיר לקראת הריאיון.

תודה לאמא שלי, גילה שטאל, על הייעוץ המוזיקלי.

קרדיטים נוספים, הפניות ומקורות, רשימת השירים שהושמעו בפרק, ורשימה של ספריו של הרב בני לאו על ספרי התנ"ך, נמצאים בפוסט של הפרק באתר – Jewstory.net

הודעה: עד ליציאת הפרק הבא צפוי לעבור פרק זמן ארוך מהרגיל – או יותר נכון – ארוך מהרגיל כרגיל. שתדעו.

שוב תודה לרב בני לאו, וזהו, בעזרת ה' – נשתמע.

 ———————

[1] 'BEST SELLING BOOK OF NON-FICTION' באתר השיאים של גינס.

[2] נכון לנובמבר 2014, מקור: Wikipedia, ‘Bible translations’.

[3] אברהם אבן-שושן, קונקורדנציה חדשה – לתורה נביאים וכתובים, הוצאת 'קרית-ספר', ירושלים תשל"ח, עמוד לט.

[4] פורסם במוסף '7 ימים' (27.2). ניתן למצוא את הקטע הרלוונטי, בצד תגובה עליו, בבלוג 'מינים' של תומר פרסיקו.

[5] המידע בחלק זה של הפרק (עד לקטע העוסק בתנ"ך בתנועה הציונית, כולל) שאוב ברובו מהמקורות הבאים: יהושע רייס, 'שבים אל התנ"ך' בתוך: יהושע רייס (עורך), היא שיחתי – על דרך לימוד התנ"ך, בהוצאת מגיד (ישיבת הר עציון ומכללת הרצוג), ירושלים תשע"ג, עמודים 31-69; יובל שרלו, הקדמה לספר: יואל בן-נון, פרקי אבות, הוצאת תבונות, אלון-שבות תשס"ג. עמודים 7-28; האנציקלופדיה העברית, הערך 'מקרא'.

[6] שמות, כ', י"ב.

[7] פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות פרשת יתרו פרק כ, הדרשה במקור סבוכה יותר: 'את אביך. לרבות בעל אמך: ואת אמך. לרבות אשת אביך: ואת לרבות אחיך הבכור', או כפי שמופיע בבבלי כתובות (קג.) – 'את אביך – זו אשת אביך, ואת אמך – זו בעל אמך, וי"ו יתירה – לרבות את אחיך הגדול', אלא שרצינו לפשט הדברים. אמנם בזוהר (רעיא מהימנא כרך ג (ויקרא) פרשת קדושים דף פג עמוד א) מופיע: פתח ר"ש ואמר עם כל דא ברא בוכרא חייבין כל אחוי ביקריה דהא כתיב כבד את אביך ואוקמוה רבנן את לרבות אחיך הגדול', ושמא מדובר בשיבוש? אלא שעל כל פנים צורה זו נשתרשה יותר בפי הבריות. ויש הסבורים שהדרשה באה לרבות רק את האח הבכור, ויש המסבירים שכל אח גדול חייב הקטן ממנו בכבודו, ולא תימא דהא תליא דווקא בחילופי הנוסח, דלשון 'הגדול' בה"א הידוע גם כן יכולה להתפרש כאח הבכור, ומ"מ – בעובדא דידן רחלי חייבת בכבודי.

[8] משנה מסכת אבות פרק ה': 'הוא היה אומר בן חמש שנים למקרא בן עשר למשנה בן שלש עשרה למצות בן חמש עשרה לתלמוד'; תלמוד בבלי מסכת קידושין דף ל עמוד א': 'אמר רב ספרא משום ר' יהושע בן חנניא, מאי דכתיב: ושננתם לבניך? אל תקרי ושננתם אלא ושלשתם, לעולם ישלש אדם שנותיו: שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בתלמוד – מי יודע כמה חיי? לא צריכא – ליומי.'

[9] רב צמח גאון פירש את האמרה החז"לית 'מנעו בניכם מן ההיגיון' (בבלי ברכות, עמ' כ"ח, ע"ב), כך (ההוספות בסוגריים המרובעים שלי א.ש.): '[מנעו את בניכם] מלהגות במקראות, [משום] ש[בשל כך ]הן נוטין למינות.' מסתבר גם שהיה חשש ממינות נוצרית, שכידוע עסקה באינטנסיביות מראשיתה בניסיון לבסס את אמיתות הבשורה הנוצרית על פסוקי המקרא.

[10] 'מה כלה מתקשטת בעשרים וארבעה קשוטין, הן האמורים בספר ישעיה (ישעיה ג', י"ח – כ"ד) אף תלמיד חכם צריך להיות בקי בעשרים וארבעה ספרים.' רש"י שמות פרק לא.

[11] רשב"ם, בראשית פרק ל"ז, פסוק ב'.

[12] שיעור 5 – ענווה (ב) מתוך סדרת השיעורים על יסודות במוסר מאת הרב אליקים קרומביין, בבית המדרש הווירטואלי של ישיבת הר-עציון. הרב קרומביין ביקש להעניק קרדיט גם ל- Abraham J. Twerski, שממנו שאב השראה בכתיבת הפרשנות על מעשה שאול ועמלק (ראו:Abraham J. Twerski, Let Us Make Man: Self-esteem Through Jewishness, Traditional Press (1987), p. 20. ).

[13] שמואל א', ט"ו, ג'.

[14] שמואל א', ט"ו, ט"ז-כ"ה.

[15] שמואל א', י', כ"ב.

[16] תלמוד בבלי, מסכת שבת דף נ"ו עמוד ב'. באותו מקום בגמרא (שבת נה:- נו:), רבי יונתן אומר את אותו המשפט (כל האומר… חטא אינו אלא טועה') גם ביחס לחטאיהם של דמויות אחרות מהתנ"ך: ראובן, בני עלי, בני שמואל, שלמה, ויאשיהו. בצד דעתו של רבי יונתן, מופיעות בחז"ל, בראשונים ובאחרונים דעות רבות לגבי טיב החטא, וביניהן כאלו הגורסות שדוד אכן חטא באשת איש (בבלי כתובות ט. לדעה שסוברת 'התם אונס הוה', והרמב"ן שם ע"ב ד"ה 'גט כריתות', ועיין בהערה 24 במאמרו של הרב מדן המצוין להלן). מחלוקות מקבילות מופיעות ביחס לחטאיהם של האישים האחרים שנזכרו לעיל. המעוניינת להרחיב דעתה בעניין מעשה דוד ובת-שבע תוכל לעיין במאמרו של הרב יעקב מדן, 'מגילת בת-שבע', בתוך: מגדים (יח-יט), הוצאת 'תבונות', אלון-שבות תשנ"ג, עמ' 67-167. המעוניין בהרחבה נוספת אודות פולמוס תנ"ך בגובה העיניים, יוכל למצוא מספר הפניות למקורות מרכזיים ברשימת המקורות לפרק שמופיעה בפוסט של הפרק באתר.

[17] שלמה אבינר, תורת אמת – על לימוד תנ"ך, הוצאת ספריית חווה – בית-אל, ירושלים תשע"ב, עמודים 107-109.