«

פרק 16 – 'עמך עמי וא-להיך א-להי', על סוגיית הגיור (חלק ב').

הגיור ההלכתי דורש מן המתגייר קבלת מצוות, דרישה שמהווה חסם בפני גיורם של מאות-אלפי ישראלים שאינם יהודים על פי ההלכה. כתוצאה מכך, העם היהודי עומד בפני סכנת פיצול. האם קיים פתרון לבעיה? היתכן גיור ללא קבלת מצוות? האם הדת היהודית היא שער הכניסה היחיד ליהדות? וממה מורכבת זהות יהודית שאינה דתית? בפרק נכיר את מסלולי הגיור האלטרנטיביים. המפוקפק מביניהם מגיע מבית מדרשו של הרמב"ם – מסלול הגיור הפיראטי. . . . .. . . . . .

לשמיעת הפרק:

הפרק מאוחסן באתר הפודקאסטים הישראלי iCast

↓ הורדה למחשב ↓

(משתמשי 'Internet Explorer' – מקש ימני + שמירה בשם)

ברית מילה דוד

'ברית מילה'. תודה לאומן, דוד, על רשות השימוש באיור.

לטקסט הפרק המלא גללו למטה.

 

מקורות נבחרים:

רמב"ם, משנה תורה, הלכות איסורי ביאה, פרקים י"ג-י"ד.

[עורך: זוהר מאור], 'אמונה וברית: הגיור לפי שיטת הרמב"ם ופוסקי זמננו', בתוך הספר: זאת בריתי: גרות, חילון, נישואין אזרחיים, בהוצאת מכון כתבי הרב שג"ר, אלון שבות תשע"ב, עמודים 15-93.

צבי זוהר; אברהם שגיא, גיור וזהות יהודית: עיון ביסודות ההלכה, בהוצאת מכון הרטמן ומוסד ביאליק, ירושלים תשנ"ה.

הרב חיים נבון, 'קבלת מצוות בגיור', באתר בית המדרש הווירטואלי של ישיבת הר-עציון.

יאיר שלג, 'יהודים שלא כהלכה: על סוגיית העולים הלא-יהודים בישראל', המכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים 2004.

ידידיה צ' שטרן; שאול פרבר; אלעד קפלן, 'הצעה לחוק גיור ממלכתי', המכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים 2014.

אשר כהן, יהודים לא-יהודים: זהות יהודית ישראלית ואתגר הרחבת הלאום היהודי, הוצאת מכון הרטמן; כתר, 2006.

יאיר שלג, 'שתיקתם של החילונים', אתר 'הארץ', 01.03.2011.

הרב יגאל אריאל, 'גיור עולי ברית המועצות', בתוך: תחומין י"ב.

'ערעור על עיכוב נישואין עקב פגמים בגיור – המשך', מתוך אתר 'דעת'.

הרב חיים אמסלם, 'זרע ישראל', ירושלים תש"ע.

הרב יהודה ברנדס, 'פולמוס הגיור המתחדש', בתוך: אקדמות כ"א (תשס"ח).

הרב מיכאל אברהם, 'שערי גיור – על אלימות וכוונות טובות', בתוך: אקדמות כ"ב (תשס"ט).

במהלך התחקיר נעזרתי מאוד בהקלטות שיעורים שנמסרו בעל-פה מפי הרב יובל שרלו בישיבת הר-עציון בנושא הגיור. לצערי, הקלטות אלו אינן פתוחות כרגע לציבור הרחב (יתכן שתהיינה זמינות בעתיד באתר ה-VBM של ישיבת הר-עציון). חשוב היה לי לציין זאת כהכרת תודה והבאת דבר בשם אומרו וכו'.

להפניות נוספות עיין בהערות השוליים בגוף הטקסט.

 

———————

 

פסקול:

'ניגון ריקוד', להקת 'הלב והמעיין' מתוך האלבום 'שירה חדשה'.

Freesound.org – "Horror_Ambient.wav" by xDimebagx.

Freesound.org – "suddenly 1K68" by Setuniman.

Freesound.org – "Street Market 2.wav" by Stevious42.

Freesound.org – "Market" by fyono.

סיני תור, 'דרשתי קרבתך'.

עדי רן, 'איזה כיף להיות יהודי'.

להקת גייסות השריון, 'להיות יהודי' (מילים: יורם טהרלב).

שלמה ארצי ובן ארצי, 'שיר פרידה'.

פרויקט אולסטרס, 'אני יהודי'.

———————

 

טקסט הפרק:

פרק מספר 16, ב' בחשוון, תשע"ו.
'עמך עמי וא-להיך א-להי'. על סוגיית הגיור – חלק ב'.

 

השוק האפור של עולם הגיור

שלום. ככה – חלק ב' על סוגיית הגיור קשור מאוד לחלק א'. חששתי שתשכחו פרטים חשובים, ולכן הזדרזתי להוציא אותו כבר עכשיו. שלא תגידו שאני תמיד מאחר להוציא פרקים. אם לא שמעתם את חלק א' – אין לכם מה לחפש פה. השלימו אותו, וחיזרו לכאן. אתמול עסקנו בהליך הגיור החוקי והמהוגן. היום, כמו שהבטחנו, נצא לסיבוב בשוק האפור של עולם הגיור. מי שהחליטה מסיבותיה שלה שהגיור הרגיל הוא לא בשבילה, מוזמנת לבדוק את אופציית הגיור הפיראטי. המשפט הקודם בלשון זכר. יצוין כי המידע המובא להלן מובא לצרכי עיון בלבד, וכי אין בו משום קריאה, שידול, עידוד, או המלצה לעבירה על החוק. נתחיל.

לכתחילה ובדיעבד

אחת ההבחנות החשובות ביותר בעולם ההלכה היא ההבחנה בין 'לכתחילה' ובין 'בדיעבד'. 'לכתחילה' היא דרך הפעולה המועדפת הראשונה: הצורה שבה ראוי לפעול כאשר אנו נמצאים במצב ההתחלתי, עוד לפני שננקטה פעולה כלשהי. 'בדיעבד' לעומת זאת, הוא מצב שבו כבר אירע משהו: פעולה כלשהי כבר נעשתה, וצריך להכריע כיצד להגיב למציאות שנוצרה (התרגום המילולי של המילה 'בדיעבד' מארמית הוא: 'בזמן שכבר נעשה').
בתור דוגמה לדבר, ניקח התלבטות שהיא קריטית לעניין הגיור. בפרק הקודם למדנו שלכתחילה הגר צריך לעבור שלושה שלבים במהלך גיורו: ברית מילה, טבילה, והבאת קרבן. אבל מה קורה אם אחד מהשלושה חסר? האם הגיור תקף בכל זאת – בדיעבד?
השאלה הראשונה שעולה היא לגבי הקרבן. הרי לא ניתן להקריב קרבן בזמן שבית המקדש לא קיים. האם בכל זאת הגיור תקף, גם ללא הקרבן? התשובה חיובית. נקרא מתוך הרמב"ם:
'ובזמן הזה שאין שם קרבן – צריך מילה וטבילה, וכשייבנה המקדש – יביא קרבנו.'
מה לגבי שאר שלבי הגיור? ישנן דעות אשר מכשירות בדיעבד גיור החסר טבילה או מילה, אולם ההלכה היא ש-[27]:
'גר שמל ולא טבל, או טבל ולא מל – אינו גר עד שימול ויטבול.'
כלומר: קיום המילה והטבילה הינו תנאי הכרחי לחלות הגיור, ובלעדיהן – הגיור איננו תקף אף בדיעבד. בשפה ההלכתית הניסוח להלכה הזאת הוא שהמילה והטבילה 'מעכבות', כלומר: היעדרן של המילה או הטבילה, מעכב, מונע, את חלות הגיור.

קבלת מצוות

בפרק הקודם תיארנו את הבעייתיות הגדולה במציאות הקיימת במדינת ישראל כיום: מציאות שבה מאות אלפי אזרחים המעורים בחברה היהודית בישראל הינם למעשה גויים על פי ההלכה. החסם הגדול בפני גיורם של אותם גויים הוא דרישת בתי הדין לגיור מן המתגיירים לקבל עליהם עול תורה ומצוות. המתגיירים הפוטנציאליים ברובם הגדול אינם מוכנים לכך, ולכן שיעורי הגיור נמוכים.
השאלה שאנחנו מעוניינים לברר עכשיו היא האם שמירת מצוות היא אכן תנאי הכרחי לגיור? אם הגר לא קיבל על עצמו לקיים את המצוות, האם גיורו תקף בכל זאת בדיעבד? הניסוח ההלכתי של השאלה הזו הוא האם 'קבלת מצוות מעכבת' – כלומר, האם היעדרה של קבלת מצוות על ידי המתגייר מעכבת, מונעת, את תוקף הגיור.
כפי שראינו בפרק הקודם, עניין המצוות תופס חלק מרכזי בהליך הגיור. בית הדין המגייר מודיע לגר את עיקרי המצוות פעמיים: פעם ראשונה לפני הגיור, כאשר מוודאים שהגר מודע להתחייבות שהוא נוטל על עצמו, ופעם שנייה במהלך הטבילה עצמה. למרות זאת, באופן מפתיע, הרמב"ם לא מונה את קבלת המצוות כאחד משלבי הגיור הנדרשים. כפי שראינו, שלושת שלבי הגיור לפי הרמב"ם הם מילה, טבילה, וקרבן. הדרישה לקבלת מצוות – איננה נזכרת. למעשה, הדרישה לקבלת מצוות לא מופיעה במפורש גם בספרות חז"ל[28].
אבל למרות זאת, לפי מה שראינו בפרק הקודם, ברור שלדעת הרמב"ם קבלת מצוות הינה לב הגיור. הרמב"ם הרי תופס את הגיור כברית בין ה' ובין המתגייר. תוכן הברית הוא קבלת עול מלכות שמים, ועול תורה ומצוות. ברור אם כן שקבלת המצוות מצופה מן המתגייר, וכפי שראינו – ברור שבית הדין לא אמור לקבל גר שלא מתכוון לקבל עליו עול מצוות. איך אם כן ייתכן בכלל גיור ללא קבלת מצוות? מתברר, שלא רק בית הדין מסוגל לגייר.

הגיור הפיראטי

אנחנו נקרא כעת ביחד קטע מתוך הלכותיו של הרמב"ם בנושא הגיור. יהיו בו כמה דברים מוכרים, ומדי פעם נעצור להסברים. הקטע יהיה ארוך יחסית, אבל שווה להחזיק ראש – הדברים שאומר כאן הרמב"ם פשוט מדהימים. נתחיל[29]:
'אל יעלה על דעתך, ששמשון המושיע את ישראל, או שלמה מלך ישראל שנקרא ידידיה – נשאו נשים נוכריות בגיותן'
התנ"ך מספר ששמשון הגיבור ושלמה המלך התחתנו עם נשים גויות. הרמב"ם 'מרגיע' אותנו, ואומר שהן לא באמת היו גויות. הן התגיירו – אבל לא ממש[30]. כלומר כן ממש, אבל לא ממש ממש. נמשיך לקרוא:
'…המצוה הנכונה [היא:] כשיבוא הגר או הגיורת להתגייר, בודקין אחריו – שמא בגלל ממון שייטול, או בשביל שררה שיזכה לה, או מפני הפחד – בא להיכנס לדת, ואם איש הוא בודקין אחריו שמא עיניו נתן באישה יהודית, ואם אישה היא – שמא עיניה נתנה בבחור מבחורי ישראל. אם לא נמצא להם עילה – מודיעין אותן כובד עול התורה וטורח שיש בעשייתה על עמי הארצות, כדי שיפרושו; אם קיבלו ולא פירשו, וראו אותן שחזרו מאהבה – מקבלים אותן'.
את הקטע הזה בדברי הרמב"ם כבר קראנו בפרק הקודם. בקיצור – הרמב"ם מורה שעל בית הדין לבדוק את מניעי המתגייר, לדחות גרים שבאו בגלל 'עילה', מניע זר, ולקבל רק גרים ש'חזרו מאהבה'. נמשיך ברמב"ם:

ימי דוד ושלמה

לפיכך לא קיבלו בית דין גרים, כל ימי דויד ושלמה. בימי דויד – שמא מן הפחד חזרו,
(דוד די כיסח את העמים מסביב לממלכתו – היה מפחיד שם. בחזרה לרמב"ם:)
ובימי שלמה – שמא בשביל המלכות והטובה הגדולה שהיו בה ישראל חזרו: שכל החוזר מן הגויים בשביל דבר מהבלי העולם, אינו מגרי הצדק.
גרי צדק הם גרים אידאליים, גרים שהתגיירו מאהבה לשם שמיים, גרים שאותם יש לקבל לכתחילה. לעומתם, גרים ש'חזרו', כלומר באו להתגייר, בשביל 'דבר מהבלי העולם' – כלומר בשביל טובת הנאה אישית, אינם רצויים לכתחילה. הרמב"ם מסביר שכפי שראינו בברייתא בפרק הקודם, בית הדין הגדול לא קיבל גרים בימי דוד ושלמה. ימי דוד ושלמה היו תקופת שיא בתולדות עם ישראל, ולכן גבר החשש מפני גרים שבאו להתגייר משיקולי רווח אישי.

בפני הדיוטות

עד כאן, קראנו את המדיניות שבית הדין הגדול נקט, וצריך לנקוט – לכתחילה. עכשיו, שימו לב לפצצה שמטיל הרמב"ם:

'ואף על פי כן היו גרים הרבה מתגיירים בימי דויד ושלמה, בפני הדיוטות.'

הדיוטות – כלומר יהודים פשוטים. לא רבנים, לא מומחים, לא דיינים, סתם יהודים. אני קורא את המשפט האחרון שוב:

'ואף על פי כן היו גרים הרבה מתגיירים בימי דויד ושלמה, בפני הדיוטות.'

אם חשבתם שהמיזמים העכשוויים של 'השגחה פרטית', ונישואין מחוץ לרבנות – נועזים ופורצי דרך, אז חשבתם. בימי דוד ושלמה החבר'ה הקימו מסלול גיור עוקף רבנות: שלושה אנשים מהרחוב פשוט מקימים ביחד בית דין מאולתר, ומגיירים. אתם קולטים איזה 'שכונה' הלכה שם?
בית דין גדול לא רוצה מגייר דימה? אין בעיה! אנחנו מגיירים דימה! מה? אתמול התגיירנו יבגני ואלכס. אלכס! יבגני! יידיתי סודה! הולכים מגיירים דימה.
הגיורים הפיראטיים האלו אמנם כללו את החלק הפורמלי (רשמי) של הגיור במלואו – כלומר מילה וטבילה. אבל אתם מבינים לבד שבחלק המהותי של הגיור, בווידוא הנכונות הכנה של המתגיירים להיכנס לברית, ולקבל עול תורה ומצוות – קצת חיפפו שם.
איך התייחסו בבית הדין הגדול לגיורים האלו? מן הסתם דחו אותם על הסף, לא? נמשיך ברמב"ם:

חוששין להם

'והיו בית דין הגדול חוששין להם: לא דוחין אותן, אחר שטבלו מכל מקום, ולא מקרבין אותן עד שתיראה אחריתם.'
הפירוש המסתבר לדברי הרמב"ם הוא כדלהלן: בית הדין הגדול לא פסל על הסף את הגיורים הפיראטיים. להפך, בית הדין הגדול חשש להם – כלומר התייחס אליהם כתקפים. למרות זאת, בית הדין הגדול לא התכוון לתת לגיטימציה לתופעה. לפיכך אומצה מדיניות מסתייגת: בית הדין לא מיהר 'לקרב' את המתגיירים הפיראטיים, כלומר: הוא לא אפשר להם להתחתן עם ישראלים מיוחסים, מקוריים, מה שנקרא בשפה ההלכתית 'לבוא בקהל'. אותם חלקים בעם ישראל שנשמעו לבית הדין הגדול, נמנעו מלבוא בקשרי נישואין עם המתגיירים במסלול הפיראטי. מכיוון שהגיור שלהם היה מפוקפק – חיכו 'עד שתראה אחריתם', כלומר חיכו ובדקו איך הם מתנהגים בפועל: האם הם ממשיכים לחיות כמו גויים, או הופכים באמת ליהודים כשרים.

רשמיות מול מהות

המעמד של הגרים שגוירו על ידי הדיוטות היה אם כן מעמד ביניים. מצד אחד, מבחינה הלכתית יבשה, לאחר שהם מלו וטבלו, וסיימו את הליך הגיור הרשמי, הם נחשבו ליהודים לכל דבר. מצד שני, מבחינת המהות – ברור שמי שעובר מילה וטבילה, ואחר כך ממשיך לחיות כמו גוי – הוא לא ממש יהודי. ברור גם שיהודי שמתחתן איתו – הוא ממש לא צדיק גדול. הרמב"ם כותב שבדיוק בשל הסיבה הזאת, בתנ"ך משתמע ששמשון ושלמה המלך נשאו נשים גויות. על נשי שלמה מסופר שהמשיכו לעבוד עבודה זרה לאחר שנישאו לו. אז נכון – מבחינה פורמלית – הן יהודיות, אבל מבחינת המהות – הן היו ונשארו גויות.

גיור סוציולוגי

לא קשה לראות את הדמיון בין המציאות שמתאר הרמב"ם למציאות בת ימינו: חסרי הדת בישראל נחשבים ליהודים בעיני רבים מהאוכלוסייה היהודית במדינה. פרופסור אשר כהן, חוקר בתחום מדעי המדינה, כינה את התופעה הזאת בשם 'גיור סוציולוגי'[31]. כלומר – השכבות העממיות בחברה בישראל, ולא ממסד מרכזי, 'מגיירות' דה-פקטו את חסרי הדת בעצם התייחסותן אליהם. זהו מצב מקביל לגיור שבוצע על פי הרמב"ם על ידי הדיוטות, בני העם הפשוטים, ולא על ידי בית הדין הגדול, בימי דוד ושלמה. בנוסף, היום כמו אז, הציבור הדתי אשר נשמע לרבנות הראשית, המוסד המקביל לבית הדין הגדול דאז, נמנע מלהתחתן עם ה'גרים' שעברו גיור סוציולוגי.

גיור ללא קבלת מצוות?

הרמב"ם מסכם את המסקנות ההלכתיות שעולות מהדברים שאמר:
'גר שלא בדקו אחריו, או שלא הודיעוהו המצוות ועונשן, ומל וטבל בפני שלושה הדיוטות – הרי זה גר. ואפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר, הואיל ומל וטבל – יצא מכלל הגויים, וחוששין לו, עד שיתבאר צדקותו. אפילו חזר ועבד עבודה זרה – הרי הוא כישראל משומד, שקידושיו קידושין, ומצוה להחזיר אבידתו, מאחר שטבל נעשה כישראל.' […]
פשט דברי הרמב"ם הוא שבדיעבד, גיור ללא קבלת מצוות – תקף[32]. לא אידאלי, לא רצוי, ולא לעניין – אבל תופס. לאחר הגיור – אין דרך חזרה. גם אם הגר חוזר לעבוד עבודה זרה, הוא עדיין נחשב ליהודי, שחוטא.
השאלה מתבקשת היא – למה? אם בית הדין הגדול לא מעוניין בגיורים מפוקפקים שנעשו על ידי הדיוטות – למה בכל זאת הוא חושש להם? אם ההלכה מעוניינת רק בגרי צדק, למה היא מכירה בגרים שאינם כאלו? התשובה בקיצור היא שההלכה לעולם לא מתעלמת מהמציאות. התשובה באריכות היא כדלהלן[33]:

הגמישות של ההלכה

עבודה מיראה, עבודה מאהבה

כמו שראינו, הרמב"ם דורש מבית הדין לקבל לכתחילה רק גרים ש'חזרו מאהבה' – שהתגיירו לשם שמיים. דרישת 'לשם לשמיים' לא מופנית רק כלפי גרים שבאים להיכנס לברית, אלא גם כלפי מי שכבר עומד בברית – כלומר כל אדם מישראל. כך כותב הרמב"ם בהלכות תשובה[34]:
'אל יאמר אדם הריני עושה מצוות התורה ועוסק בחכמתה – כדי שאקבל הברכות הכתובות בתורה או כדי שאזכה לחיי העולם הבא, ואפרוש מן העבירות שהזהירה תורה מהן – כדי שאינצל מן הקללות הכתובות בתורה, או כדי שלא איכרת מחיי העולם הבא. אין ראוי לעבוד את ה' על דרך זו, שהעובד על דרך זו – הוא עובד מיראה […]'
עבודת ה' שנובעת מיראה, מתוך פחד מעונש, או מתוך ציפייה לשכר – איננה ראויה, מכיוון שבבסיסה עומד מניע זר. המניע הראוי לעבודת ה' הוא אהבת ה':
'העובד מאהבה, עוסק בתורה ובמצוות, והולך בנתיבות החכמה – לא מפני דבר בעולם: לא מפני יראת הרעה, ולא כדי לירש הטובה. אלא עושה האמת מפני שהוא אמת, וסוף הטובה לבוא […][35]'
בינינו, מי מאיתנו נמצא במדרגה הזאת? רק בודדים מצליחים לממש באופן מתמיד את האידיאל הזה. האמת היא בשביל רבים מאיתנו, אם רק נצליח לפחד מה' באמת במשך שתי דקות רצופות – זה כבר יהיה חתיכת הישג. ובאמת – זאת דרישה מאוד מרחיקת לכת לעשות כל הזמן את האמת רק מפני שהוא אמת; לקיים מצוות רק מתוך מניע של 'לשמה'. זה בערך כמו לדרוש מכל לקוחות מפעל הפיס לעשות מנוי רק לשם קידום התרבות והאמנות בישראל, וסוף האראלה להתקשר. הרמב"ם היה מודע לבעיה הקטנה הזו:
'ומעלה זו היא מעלה גדולה עד מאוד, ואין כל חכם זוכה לה. והיא מעלת אברהם אבינו, שקראו הקדוש ברוך הוא אוהבו, לפי שלא עבד אלא מאהבה.'
למרות זאת, הרמב"ם מדגיש:
'והיא המעלה שציוונו בה הקדוש ברוך הוא על ידי משה רבנו, שנאמר "ואהבת את ה' א-לוהיך בכל לבבך, ובכל נפשך, ובכל מאודך"'
כלומר – נכון שזה קשה, אבל זה מה שנדרש מאיתנו. אבל בכל זאת – מה יעשה מי שעדיין לא הגיע למעלה של עבודת ה' מאהבה? שיתנדף?

מתוך שלא לשמה

הרמב"ם כותב:
'כל העוסק בתורה כדי לקבל שכר, או כדי שלא תגיע עדיו (=אליו) פורענות – הרי זה עוסק בה שלא לשמה. וכל העוסק בה לא ליראה, ולא לקבל שכר, אלא מפני אהבת אדון כל הארץ שציווה בה – הרי זה עוסק בה לשמה. ואמרו חכמים: לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה – בא לשמה. לפיכך, כשמלמדין את הקטנים, ואת הנשים, וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה, וכדי לקבל שכר – עד שתרבה דעתן, ויתחכמו חכמה יתרה. מגלין להן רז זה מעט מעט, ומרגילין אותן לעניין זה בנחת, עד שישיגוהו ויידעוהו ויעבדו מאהבה.'
בהלכה יש מקום למציאות – שהיא לעולם לא אידאלית. לגיטימי לקיים מצוות ולעבוד את ה' מתוך יראה, מתוך הרגל, כי אם לא מה יגידו עליי, כי מחר יש לי ניתוח בברך ולא שווה להסתבך איתו, או מתוך מניע אחר שהוא 'לא לשמה'. התקווה היא שלבסוף מתוך שלא לשמה – יבוא לשמה. וגם אם אף פעם לא נגיע להיות במצב תמידי של 'עושה האמת מפני שהוא אמת' – אז לפחות מדי פעם. זה אמנם לא לכתחילה, אבל בסדר בדיעבד (ולא רק עבור נשים וקטנים, אלא גם עבור גברים מבוגרים שהם עדיין 'עמי הארץ' במידה זו או אחרת; כלומר כמעט כולנו פחות או יותר).

'אין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו'

אותו עיקרון קיים גם בקבלת מתגיירים. בפרק הקודם ראינו שבשעה שהגר בא להתגייר, ובית הדין מודיע לו את המצוות – 'אין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו' – לא מעמיסים עליו ישר את כל המצוות. הרמב"ם מבאר את הסיבה: הגר עלול להיבהל:
'שמא יגרום לטורדו ולהטותו מדרך טובה, לדרך רעה: שבתחילה, אין מושכין את האדם אלא בדברי רצון רכים […]'
הרמב"ם מכיר בכך שמציאות אידאלית, שבה המתגייר שבא לבית הדין אחוז מראש בדבקות בלתי מתפשרת בה' – נדירה. אנחנו לא רוצים לאבד גרים שיש להם פוטנציאל להגיע למדרגה הזו, או למדרגה כלשהי בעבודת ה'. כמו שראינו בפרק הקודם, בסופו של דבר – מצווה לקבל גרים. לכן, בהתחלה 'מושכין' את הגר 'בדברי רצון רכים': במובן מסוים מפתים אותו, ולא מתביישים להודיע לו גם את שכרן של מצוות – דהיינו מה הוא עשוי להרוויח מהגיור. לא אידאלי, אבל ריאלי.

יהודי לשם חמינדוס

הדברים האלו אולי נשמעים סותרים לדברים שראינו קודם ברמב"ם. הרי הרמב"ם הוא שהציב רף גבוה לגיור, והורה לבית הדין לקבל רק גרים ש'חזרו מאהבה'! אלא שאין כאן סתירה: ישנו אידאל, וישנו הצורך להתאים אותו למציאות. האידאל של הגיור ושל החיים היהודיים בכלל הוא עבודת ה' מאהבה. במציאות – צריך קצת גמישות, וסלחנות כלפי הצדדים הפחות נשגבים של החיים.
בספר 'מוצא המילים' של סבא שלי, אברהם שטאל ז"ל, מצאתי את הסיפור הבא[36]: יהודי מעירק החליט להתאסלם. בני משפחתו הזעיקו מיד את הרב, שניסה לדבר על ליבו: הוא האריך לספר לו על גודל מעלתו של עם ישראל שנבחר על ידי הקדוש-ברוך-הוא להיות לו לעם סגולה; הוא תיאר בפניו את רוֹם קדושתן של התורה והמצוות; את ההשפעות הכבירות שמחוללת כל מצווה ומצווה שמקיים יהודי בעולמות העליונים והתחתונים. כלום לא עזר. היהודי בשלו: הוא מעוניין להתאסלם. לבסוף הרב הזכיר לו שאם יתאסלם, יפסיד את החמינדוס, הביצים שבחמין של שבת. היהודי – נשאר יהודי. ברוך שנתן חמינדוס לעמו ישראל בקדושתו. ביהדות יש מקום גם ליהודים לשם חמינדוס.

בחזרה לגיורים הפיראטיים

כעת נחזור לבית הדין הגדול בימי דוד ושלמה על פי תיאור הרמב"ם. ההכרה בגיורים הפיראטיים, נעשתה מתוך הכרה בצורך להתגמש אל מול המציאות – אם כי כמובן, כאן מדובר בגמישות מרחיקת לכת הרבה יותר. ניתן להסיק, שבמציאות של אז הייתה קיימת תופעה נרחבת של נישואי תערובת בין אנשים מישראל לנשים נוכריות; במקרה הטוב – לאחר גיור מצ'וקמק. חכמי אותו דור התחשבו במצב, ובהשלכות הצפויות של אי-הכרה גורפת בגיורים הבעייתיים. בהתאם לכך הם גיבשו מדיניות: הכרה בגיורים בצד הסתייגות מהם. בצורה הזאת הם איזנו בין הראוי למצוי, בין הלכתחילה לבדיעבד[37].

היפיפייה המשוחררת

כדאי להזכיר שהרמב"ם עצמו חתום על פסק הלכה שמגלה גמישות רבה בעניין גיורים בעייתיים. הרמב"ם נשאל על המקרה הבא: יהודי קנה שפחה גויה יפת-תואר. עד כאן לגיטימי. אלא שאותו יהודי עשה טעות והסתכסך עם אחיו. האח הנרגז הלך והלשין לבית-הדין, שמערכת היחסים של אחיו עם אותה שפחה יפיפייה – מפוקפקת למדי. יחסים שכאלו אסורים כמובן. הרמב"ם פירט כיצד על בית הדין לפעול[38]:
'…צריכים בית [ה]דין […] (לכפותו) להוציאה, או ישחררה וישאנה לאשה: אף על פי שיש בזה כעין עברה, לפי שהנטען על השפחה ונשתחררה אסור לו לישאנה לכתחלה, לפי שכבר פסקנו פעמים אחדות בכגון אלו המקרים, שישחררה וישאנה.'
לפי ההלכה, עבד או שפחה ששוחררו על ידי בעליהם הופכים ליהודים לכל דבר: שחרורם הוא גיורם.
ההצעה של הרמב"ם בעייתית במיוחד. דבר ראשון – היא סותרת את העיקרון שקבע הרמב"ם עצמו, שאין להתיר לכתחילה גיור לשום אישות (לשם חתונה). אבל הבעיה כאן חמורה אף יותר – קיימת משנה מפורשת שאוסרת בדיוק את מה שהרמב"ם מציע לעשות[39]. הנימוק של הרמב"ם לפסק ההלכה הנועז הוא:
'ועשינו זאת מפני תקנת השבים, ואמרנו – מוטב שיאכל רוטב ולא שומן עצמו. וסמכנו על דבריהם ז"ל – 'עת לעשות לה' הפרו תורתך'.

'עת לעשות לה' הפרו תורתך'

הכוונה באמירה 'עת לעשות לה' הפרו תורתך' היא כזאת: במציאות שבה רבים מעם ישראל מפרים את חוקי התורה – על ההלכה להתגמש על מנת להשיג את הרע במיעוטו. הרמב"ם חי במציאות שבה הייתה קיימת תופעה של נישואי תערובת[40]. מלשון התשובה משתמע שכוחו של בית הדין באכיפת דיני התורה על הציבור היה מוגבל[41]. הרמב"ם פסק שבדיעבד יש להעדיף גיור בעייתי, על פני מצב שבו יתקיימו יחסי זנות ונישואי תערובת.

קומבינה רצינית

כאן המקום להעיר הערה קצרה – הגמישות של ההלכה, והחיבור העמוק שלה למציאות, עשויים להפתיע מאוד את מי שלא מכיר את עולם ההלכה. הציפייה הראשונית מההלכה היא לתפקד כחוק א-להי, שמימי, מוחלט – בלי קומבינות וטיוחים. התפשרות בנושאים כל-כך מהותיים כמו גיור, עשויה להיראות בעיני רבים כחילול הקודש ממש. אנחנו נוגעים כאן בסוגיה הגותית אינסופית, שאלת היחס בין החלק הא-להי לחלק האנושי שבתורה, ולכן אני מפסיק לדבר על זה מיד. נאמר רק את זאת: יש המון קומבינות בהלכה. אבל – הן לא הופכות אותה ללא רצינית. להפך – בזכותן ההלכה רצינית מאוד.

שני מסלולי הגיור לפי הרמב"ם

נסכם את מה שלמדנו: לפי הרמב"ם קיימים שני מסלולי גיור: מסלול אחד רשמי, אידאלי, שמממש את הרעיון הגלום בגיור וביהדות בכלל: ברית עם ה'. לכתחילה, יש לקבל גרים רק במסלול הזה. המסלול השני, הפיראטי, ללא נכונות לעמוד בברית עם ה' ולקבל עול תורה ומצוות, הוא לא ראוי ולא רצוי. הוא חוטא למהות האמיתית של הגיור – הברית. למרות זאת, בשל הצורך להתחשב במציאות – יש להכיר בו בדיעבד.
כאן המקום להעיר בסוגריים שבניתוח עמדתו של הרמב"ם הלכנו בצמוד לדברים שכתב הרב שג"ר (שמעון גרשון רוזנברג) בספר 'גרות, חילון ונישואין אזרחיים'[42]. הערה נוספת: הן הדברים של הרמב"ם, והן הניתוח שלהם בידי הרב שג"ר, מחודשים מאוד – הם לא פשוטים, וכלל לא מובנים מאליהם. מכאן נובעים גם היופי והעוצמה שבהם. מומלץ לעיין בדברי שניהם במקור. בחזרה אל הפרק.

קבלת מצוות מעכבת

כפי שראינו, פשט דברי הרמב"ם הוא שקבלת מצוות איננה מעכבת. קבלת המצוות היא בוודאי חלק אינטגרלי ממהות הגיור, אך הגיור חל גם בלעדיה – בדיעבד. לפי זה, לכאורה קיימת אפשרות של גיור ללא קבלת מצוות גם בימינו. אם ניצור אנלוגיה בין דברי הרמב"ם על תקופת דוד ושלמה לבין תקופתנו, ניתן להעלות על הדעת את האפשרות הבאה: הקמת מערך גיור אזרחי עוקף רבנות, בדומה לגיור בפני הדיוטות שעקף את בית הדין הגדול בתקופת דוד ושלמה.
אני מניח שיש כאלו שהאפשרות הזאת נשמעת להם קורצת במיוחד, ויש כאלו שהיא נשמעת להם קטסטרופלית. בכל מקרה, אין הרבה טעם להתלהב או להיבהל. מבחינת עולם ההלכה האורתודוקסי – זאת לא אופציה. בניגוד לרמב"ם, ראשונים אחרים סברו שקבלת מצוות מעכבת את הגיור[43]. למעשה, חלק ממפרשי הרמב"ם, בניגוד למה שאמרנו, סברו שזאת עמדת הרמב"ם עצמו[44]. בשולחן ערוך, ספר שיש לו חשיבות מכרעת בפסיקת ההלכה, נפסק ככל הנראה שקבלת מצוות מעכבת[45]. בדורות האחרונים התקבלה העמדה הזו על ידי רוב מוחלט של הפוסקים בעולם ההלכה האורתודוקסי. מבחינת העולם הרבני כיום, גיור ללא קבלת מצוות איננו תקף כלל, אף בדיעבד. בנוסף, רבים מהפוסקים בדורות האחרונים הכריעו שאף במצב שבו הגר הכריז בבית הדין שהוא מוכן לקבל עליו עול מצוות, אבל נראה שהוא משקר – גיורו אינו תקף[46].
משמעות ההכרעה שקבלת מצוות הינה תנאי הכרחי לגיור היא שליהדות קיים שער כניסה אחד בלבד: השער הדתי, הכניסה לאמונה היהודית. כאמור, בעולם ההלכה האורתודוקסי שורר כיום קונצנזוס כמעט מלא סביב העמדה הזו. עם זאת, קיימים קולות אחרים. בתוך עולם ההלכה ומחוצה לו ישנם הסבורים כי ליהדות קיים שער כניסה נוסף – גיור לאומי.

גיור לאומי

בפרק הקודם, פתחנו את הדיון ברות המואבייה. ראינו שה'גיור' שלה כלל מרכיב לאומי ומרכיב דתי-אמוני: 'עמך עמי, וא-להיך א-להי'. תהינו איך אדם יכול להצטרף לעם אחר מהעם שלו הוא נולד. האמת היא שלא מאוד קשה להבין את זה. בפרק מספר 13 של התכנית דיברנו על התפיסה האזרחית של מושג הלאום. ראינו שלפי התפיסה האזרחית, הדבר המרכזי שהופך קבוצת אנשים ללאום הוא לא נתונים אובייקטיביים כמו שפה ומוצא אתני, אלא דווקא הגדרה סובייקטיבית: העובדה שהם רואים את עצמם כבני לאום משותף. אפשר להיעזר במושגי תפיסת הלאום האזרחית כדי להבין את הצטרפותה של רות לעם ישראל. רות הצהירה כי היא רואה את עצמה שייכת לעם ישראל – מזדהה עמו ועם ערכיו, חשה ערבות כלפי בניו ובנותיו, ונכונה לכרוך את גורלה בגורלם. 'עמך – עמי'.

רות – אם לגרים

הרב יגאל אריאל היה מהראשונים שעסקו בנושא גיורם של העולים מברית המועצות. בהתבסס על הגיור של רות המואבייה, הוא כתב את הדברים הבאים[47]:
'…מצינו שני אבות טיפוס לגיור, אברהם ורות. אברהם, אבי הגרים, קורא "בשם ה' אל עולם", […] מאידך גיסא, גיורה של רות, אמה של מלכות ואם לגרים, מצביע על כיוון שונה. לא אידיאולוגיה ועקרונות אמונה מביאים אל הגיור, אלא קשר נפשי לדמות מוסרית כנעמי – "באשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין, עמך עמי ואלהיך אלהי" – ודוק: קודם "עמך עמי", ואחר כך "אלהיך אלהי". […]'.
לפי הרב אריאל, הגיור של רות מהווה מודל שבו הפן הלאומי מהווה את שער הכניסה ליהדות. רות ביקשה להידבק בעם ישראל בשל הקשר העמוק שלה לנעמי. הצטרפותה לעם ישראל, 'עמך עמי', הובילה אותה לאמונת ישראל – 'א-להיך א-להי'[48].

גיור כהצטרפות לקולקטיב היהודי

עמדה דומה מציגים פרופסור צבי זוהר ופרופסור אבי שגיא בספרם 'גיור וזהות יהודית'. הספר מפרט מחקר יסודי שערכו השניים בספרות ההלכה בנושא הגיור. המסקנה שאליה הגיעו במחקרם היא שמרבית חכמי ההלכה עד לדורות האחרונים החזיקו בתפיסה שלפיה[49]:
'גיור משמעו התנתקות מקולקטיב זר והצטרפות לקולקטיב היהודי. תוצאה של הצטרפות זו היא, שכיהודי חייב הגר במצוות ככל יהודי אחר'.
כלומר – מכונן הזהות היהודית הראשי הוא ההשתייכות ללאום, לכלל הציבור היהודי. הצטרפות זו נעשית באמצעות מילה וטבילה בלבד, ללא צורך בקבלת מצוות. החיוב במצוות מגיע רק לאחר מכן, והוא נובע מההצטרפות לעם ישראל. לדברי הפרופסורים זוהר ושגיא, הן המילה והן הטבילה מבטאות את 'המרת העם' שעובר המתגייר. המילה, הסרת הערלה, מביעה באופן פיזי את פרישתו של המתגייר מכלל הנוכרים. הטבילה מבטאת את לידתו מחדש – כיהודי. לפי הפרופסורים זוהר ושגיא, העמדה ההלכתית שדורשת קבלת מצוות בגיור התגבשה רק בקרב חכמי ההלכה בדורות האחרונים, אל נוכח מציאות החילון בעם ישראל[50].

זרע ישראל

בעולם ההלכה בן זמננו, הפוסק בעל הסמכות הכמעט יחידי, אשר פסק שקבלת מצוות איננה מעכבת הוא הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל[51]. הרב עוזיאל אף טען שיש לנקוט יחס שונה מהרגיל כלפי צאצאי יהודים שאינם יהודים הבאים להתגייר. לדבריו, מעמדם של גויים אלו מיוחד, מכיוון שהם מ'זרע ישראל', ועל כן יש לקרב אותם ולהקל על גיורם[52]. לפי הרב עוזיאל, חלק גדול מהעולים מרוסיה אמנם לא יהודים על פי ההלכה, אבל הם עדיין חלק מהמשפחה. הגישה הזאת מבטאת אף היא התייחסות לפן הלאומי שביהדות.
אישיות רבנית מוכרת נוספת שתמכה ברעיון הגיור הלאומי היא הרב יהודא ליאון אשכנזי (מניטו)[53].

גיור חילוני לכתחילה

התומכים בגיור לאומי שמגיעים מהאגף הדתי ביהדות לא חושבים שמדובר בפתרון אידאלי. לכתחילה, בוודאי עדיף שהמתגיירים, והיהודים כולם, יקבלו עליהם עול תורה ומצוות. אלא שבדיעבד, במציאות החילון שנוצרה, ובשל הצורך להתמודד מול הבעיות והסכנות שאתגר הגיור מציב במישור האישי ובמישור הלאומי, יש לאמץ אותו.
זאת לא הגישה של התומכים החילוניים בגיור לאומי. מצד האגף החילוני ביהדות, עולה קריאה לייסד גיור לאומי-חילוני לכתחילה[54]. העיתונאי יאיר שלג ניסח את הבסיס הרעיוני וההיסטורי לעמדה הזו במילים הבאות[55]:
'במהותה, הציונות היא מהפכה בעצם תפישת הזהות היהודית. בזהות היהודית תמיד התקיים כפל-פנים של פן לאומי ופן דתי, […]. אבל עדיין יש משמעות לשאלה איזה משני היסודות הוא הבסיסי: התפישה הציונית טענה שהפן הלאומי הוא היסודי, בעוד שהחרדים המשיכו לדבוק בבכורתו של הפן הדתי, וזה שורש התנגדותם לציונות.
ממילא, גיור ציוני היה צריך לבחון את רצינות כוונותיו של המועמד להצטרף לעם ישראל, ולאו דווקא את רצינות כוונותיו לשמור מצוות. […] אילו היו המופקדים על הגיור מסתפקים בהוכחת ידע בהיסטוריה ובמורשת היהודית, ובבדיקה שחגיו ומועדיו של המועמד להצטרפות הם חגי ומועדי ישראל, היה זה מתאים הרבה יותר לתפישת העולם הציונית.'
די ברור שגיור לאומי, בנוסח הדתי או החילוני, לא יפתור את בעיית הגיור. מה הטעם בעריכת גיורים שיהיו חסרי כל תוקף בעיני רוב גדול של הציבור הדתי והמסורתי בארץ? צעד שכזה יכול אף להזיק, ולהעמיק את השסע הקיים בחברה הישראלית. בנוסף כפי שראינו, גיור לאומי דה-פקטו, מה שמכונה 'גיור סוציולוגי', קיים כבר ממילא בחברה הישראלית.
אבל גם אם הצעת הגיור הלאומי איננה מעשית, היא מעלה כמה שאלות כבדות משקל ביחס לזהות היהודית כיום. אנחנו נשאל אותן עוד מעט. לפני כן, אנחנו חייבים להשלים את תמונת המצב של הגיור בישראל כיום. בשני הפרקים האחרונים התמקדנו בעיקר בסקירת המקורות ההלכתיים היסודיים בסוגיית הגיור. זה לא משאיר לנו זמן להיכרות עמוקה מספיק עם הגיור בישראל. אנחנו נאלץ להסתפק בסקירה חלקית ולא ממצה של הסוגיה.

הגיור בישראל כיום

מצב הגיור במדינת ישראל כיום מדאיג. מערך הגיור בארץ סובל מליקויים ומסכסוכים פנימיים. חלק מהסיבות לכך הן מנהלתיות, אבל שורש הבעיה נעוץ במחלוקת נוקבת בעולם הרבני כיום, בשאלת הגיור.
כאמור, ההנחה המקובלת על כל העולם הרבני האורתודוקסי כיום, היא שקבלת מצוות מעכבת. הליך הגיור בבתי הדין לגיור כולל לימודי יהדות ולימודי הלכה; המתגיירים נדרשים לעמוד במבחן על ידיעותיהם בטרם יגוירו, ולהצהיר על כוונתם להקפיד על שמירת מצוות.
למרות זאת, עדיין קיימים פערים משמעותיים בין בתי הדין השונים. המחלוקת היא על פרשנות הדרישה של קבלת מצוות. ראשית – עד כמה מחויב בית הדין להתאמץ לוודא שהגר יעמוד בהתחייבותו לשמור מצוות? ושנית, קבלת מצוות – כמה? האם די בהתחייבות לקיים את המצוות המרכזיות ביהדות, או שהגר גם חייב לדעת למשל מה עליו לברך אם ברצונו לאכול פת-הבאה-בכיסנין לאחר שבתחילה ברך עליה 'מזונות' כיוון שחשב לאכול ממנה פחות מכדי שיעור סעודה, אבל לבסוף נמלך ורוצה לאכול ממנה כדי שיעור סעודה, אלא שמה שהוא מתכנן לאכול מכאן להבא אין בו כדי שיעור סעודה[56]?
קיימות שלוש גישות מרכזיות ביחס לשאלות הללו.

להגביה את חומות הגיור

נפתח בגישה המחמירה ביותר. לפי הגישה הזו, במציאות החילון של ימינו, יש להגביה את חומות הגיור. בתי הדין שפועלים על פי הקו זה, אינם מקבלים אלא גרי צדק אשר עומדים ברף הגבוה ביותר, ובבחינות המדוקדקות ביותר. מעבר לכך: במידה שבתי-דין המחזיקים בגישה מחמירה זו מתרשמים שהגר איננו מקפיד בשמירת מצוות, הם עשויים לפסול את הגיור למפרע.
נראה שהמדיניות הזאת עומדת בסתירה חזיתית עם מקורות הלכתיים מפורשים שפגשנו בהם. למדנו שבשעה שהמתגייר מגיע לבית הדין מודיעים אותו רק 'מקצת מצוות קלות ומקצת מצות חמורות' וש'אין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו'. כמו כן ראינו שלאחר הגיור, אפילו אם הגר עובר על העבירות החמורות ביותר בתורה – גיורו לא מתבטל[57]. אלא שצריך לזכור שהגמישות ההלכתית לא הולכת רק לצד המקל. גמישות פירושה תגובה לשינוי במציאות, ויתכן שהשינוי הדרוש הוא דווקא החמרה. בעבר, שאלת הגיור ללא קבלת מצוות לא באמת הייתה קיימת. כל גר קיבל עליו דה-פקטו את המצוות, פשוט מפני שלא הייתה אפשרות אחרת – הרי כל עם ישראל קיים מצוות[58]. הצטרפות לעם ישראל ללא קבלת מצוות הפכה לאופציה ממשית רק בדורות האחרונים. הרמב"ם, ושאר הפוסקים בדורות הקודמים לא עמדו בפני מציאות של חילון, שבו האמונה בה', והתודעה של עם ישראל כעם עובד ה' – מתערערת. יש היגיון לומר שבמצב כזה, יש לנעול את שערי הגיור[59].
בתי הדין שפועלים לפי הגישה המחמירה נוטים לגלות יחס חשדני כלפי המתגיירים, והם מערימים עליהם קשיים: למשל על ידי הארכת הליך הגיור ודחייתו במשך חודשים ושנים. חשוב לציין שקיים בסיס רציני לחשד הזה: רבים מהמתגיירים אכן לא מקפידים בשמירת מצוות לאחר הגיור. חלק גדול מהם מבקש להתגייר רק משום התועלת שניתן להפיק מכך לענייני נישואין וכדומה. כפי שראינו, ההלכה הכריעה שיש לבדוק אם הגר שבא להתגייר הגיע על רקע 'מניעים זרים', ובמידה שכן – לדחות אותו. עם זאת, כלפי בתי הדין המחמירים נמתחת ביקורת קשה: נטען כנגדם שהחמרתם היתרה מובילה לעבירה על דברי התורה שציוותה 'ואהבתם את הגר', ואף הזהירה בפירוש 'וגר לא תונה ולא תלחצנו'[60].

בלי שאלות מיותרות

את הגישה השנייה לפרשנות דרישת קבלת המצוות בגיור אפשר לסכם בתמציתיות כך: בלי שאלות מיותרות. אם הגר מצהיר שאין בכוונתו לקיים מצוות – הוא ידחה. אבל, במידה והוא מצהיר שבכוונתו לקיים מצוות – הוא יתקבל, גם אם הדיינים יודעים שקיים סיכוי סביר שהוא לא יקיים מצוות בפועל. התפיסה שעומדת בבסיס השיטה הזו היא ההכרה בצורך הלאומי והחברתי האקוטי בגיורם של 'חסרי הדת' בישראל[61]. בשל צורך השעה, על בית הדין להסתפק בהצהרת הגר על כוונתו לקיים מצוות, ולהעלים עין ממעשיו בפועל. אפשר לראות כאן מימוש דומה לעיקרון שראינו קודם אצל הרמב"ם: הסתפקות בהליך הפורמלי של הגיור, במחיר אובדן חלקו המהותי.

קבלת מצוות חלקית

הגישה השלישית היא המקלה ביותר. בגישה זו החזיק בית הדין לגיור של הרב חיים דרוקמן והרב יוסף אביאור. לפי הגישה הזאת, קבלת המצוות הנדרשת בגיור איננה קבלה מלאה, אלא חלקית. על הגר לקבל על עצמו להיות קשור במידה מסוימת לאורח חיים יהודי ולשמירת מצוות, אך אין לדרוש ממנו כבר בהתחלה לדקדק בכל תרי"ג מצוות[62]. תקוותם של תומכי הגישה הזאת היא שגישה מקרבת ופתוחה שכזאת, תביא לבסוף את המתגיירים לשמור על קיום ההלכה במלואה. במובן מסוים אפשר לומר שהגישה הזאת ממשיכה את דרכו של הלל, שכפי שראינו בפרק הקודם, קיבל אפילו גר שבא להתגייר לשם בגדי הכהן הגדול.

מחלוקת הרסנית

צריכים להבין את גודל הבעיה שיוצרת המחלוקת הזו. כשיש מחלוקת רגילה בהלכה – מילא. יהודי מזרוחניק (דתי-לאומי) יסמוך על הכשרות הרגילה של הרבנות, ויהודי חרדי יסמוך רק על הכשר מהדרין של בד"ץ. אבל כשיש מחלוקת בגיור – גר שהוא יהודי לפי רב א', הוא גוי לפי רב ב'. זאת לא בעיה תיאורטית. בבתי הדין הרבניים, שנשלטים כאמור על ידי החרדים, נמנעו לא פעם מלחתן גרים שהתגיירו בבתי דין של רבנים מהציונות הדתית שמחזיקים בגישה הלכתית מקלה בעניין הגיור. צריך לומר, שגם בתוך הציונות-הדתית קיימת מחלוקת קשה ומרה בין הרבנים המחמירים לרבנים המקלים. הפיצוץ הגדול הגיע בשנת 2008. הרכב בבית הדין האזורי באשדוד דן בתיק גירושין של אישה שהתגיירה בבית הדין של הרב דרוקמן. בפסק הדין נקבע שגיורה של האישה, שהתגיירה כ-15 שנה קודם לכן, איננו תקף, וכי היא וילדיה הם למעשה גויים. הוגש ערעור, אך הרכב בבית הדין הרבני הגדול בראשות הרב אברהם שרמן אישר את פסק הדין. הדיינים החרוצים לא הסתפקו בכך, ופסלו באותה הזדמנות את גיורם של אלפי מתגיירים אחרים שהתגיירו בבית הדין של הרב דרוקמן. הרב דרוקמן עצמו זכה לקבל קיתון של עלבונות ששובצו בנימוקי פסק הדין[63]. הוגשה עתירה לבג"ץ, ופסק הדין בוטל לבסוף[64]; אבל המצב, כמו שאתם מבינים – לא מזהיר.

בתי הדין לגיור

כמה מילים על הפן הבירוקרטי של הגיור בארץ. בישראל לא קיימת חקיקה מסודרת בעניין הגיור. עקרונית, כל אחד ראשי להקים בית דין ולערוך גיורים. עם זאת, על מנת שהגיור יוכר לעניין המעמד האישי (כלומר לצורך נישואין), הרבנות הראשית צריכה לאשר את הגיור, באמצעות הנפקת תעודת המרה עבור המתגייר. בעבר, הכתובת עבור המעוניינים בגיור הייתה בתי הדין הרבניים האזוריים הרגילים, אשר מטפלים גם בנושא הנישואין והגירושין. בבתי הדין הללו יושבים בעיקר דיינים חרדים. הדיינים החרדים מחזיקים בגישה ההלכתית המחמירה ביחס לגיור, ובשל השקפת עולמם, לא רואים בגיור משימה לאומית. לפיכך, מספר הגיורים שיצא מבתי הדין הרבניים היה זעום.
בשל כך, הממשלה הקימה באמצע שנות ה-90 את בתי הדין המיוחדים לגיור. בבתי הדין האלו יושבים רבנים רבים מקרב הציונות הדתית, שגישתם העקרונית כלפי הגיור אוהדת, ומאירת פנים. עם זאת, בפועל, רבים מבתי הדין הללו נוטים גם הם לגישה ההלכתית המחמירה בגיור. בתי דין נוספים לגיור פועלים במסגרת צה"ל. הגיור במסגרת צה"ל הוא ה'פרודוקטיבי' ביותר, ויוצאים ממנו מאות מתגיירים בכל שנה.
בתי הדין המיוחדים לגיור, ובתי הדין לגיור במסגרת צה"ל, מהווים את 'מערך הגיור הממלכתי', והם פועלים בכפוף להוראות הרבנות הראשית. מאז הקמתם, נושא הגיור הופקד בלעדית בידיהם. קיימים אמנם בתי דין פרטיים שעורכים גיורים, אך הגיורים הנעשים בהם אינם מוכרים על ידי המדינה כל עוד לא אושרו על ידי הרבנות הראשית. רפורמת הגיור שעברה בממשלה הקודמת אמורה הייתה לאפשר לרבני ערים ויישובים להקים בתי דין לגיור. בממשלה הנוכחית, בלחצן של המפלגות החרדיות, היא בוטלה.
לא נוכל להמשיך בתיאור המצב הסבוך של הגיור בישראל כיום: הוא מורכב מהחלטות וועדת נאמן בנושא הגיור, החלטות ממשלה שונות, פסיקות בג"ץ בעקבות עתירות להכרה בגיורים רפורמיים וקונסרבטיביים, שערוריות ציבוריות עסיסיות, ופרטים רבים נוספים. לא נוכל לדבר גם על הגיור בחוץ-לארץ, ולא על ההצעות לתיקון חוק השבות. הפולמוס סביב סוגיית הגיור רחוק מפתרון, והוא מתפרץ מפעם לפעם סביב מאורע כזה או אחר.
הסערה האחרונה פרצה לא מזמן, בעקבות ביטולה של רפורמת הגיור. קבוצת רבנים בכירים מהציונות הדתית בראשות הרב נחום רבינוביץ', הודיעה על הקמת רשת בתי דין פרטיים לגיור, בנפרד ממערך הגיור של הרבנות הראשית. הרשת החדשה, 'גיור כהלכה', מיועדת לעסוק בעיקר בגיור קטינים שעדיין לא הגיעו לגיל מצוות. גיור קטנים הינו קל יותר, מכיוון שהוא איננו דורש קבלת מצוות. הרבנים השותפים בהקמת רשת הגיור החדשה ותומכיהם מותחים ביקורת על הקו ההלכתי המחמיר, שעל פיו פועלת הרבנות הראשית בנושא הגיור, ובפרט בגיור קטינים. לדבריהם, הרבנות הראשית בהתנהלותה, גורמת להתבוללות בתוך מדינת ישראל, שעתידה להביא לקרע בעם[65].

הרהורים על הזהות היהודית

המצב הנוכחי אם כן – מטריד. לפי התחזיות הפסימיות – עם ישראל הולך לקראת פיצול שיגרור אסון לאומי. עם זאת, ישנם כאלו שאינם צופים עתיד כה קודר. לפי התחזיות המרגיעות, ה'גיור הסוציולוגי' יגבר לבסוף: בעוד כמה דורות 'חסרי הדת' כולם ייטמעו בתוך עם ישראל, ועם הזמן הסוגיה תישכח[66].
אפשר לאמץ מבט אופטימי או פסימי על התוצאות העתידיות של בעיית הגיור. כך או כך, סוגיות הגיור מעלה שאלות נוקבות על מהותה של הזהות היהודית – בהווה. העם היהודי עבר במאתיים השנים האחרונות שינוי דרסטי. מאז המהפכה הציונית, הזהות היהודית איננה תלויה בשמירת מצוות, ולפעמים – גם לא באמונה בה'. כפי שראינו, ההלכה האורתודוקסית לא מכירה בשינוי הזה. במציאות הזאת קיים דיסוננס עמוק: הכניסה לעם היהודי מותנית בשמירת מצוות – שהעם היהודי לא שומר.
אולם, מי שתומך בגיור לאומי, או במדיניות גיור מקלה, לא יכול להסתפק בלמתוח ביקורת על החרדים ועל המחמירים בגיור. מי שמבקש לטעון שהזהות היהודית כבר איננה תלויה בדת היהודית, חייב להגדיר מה כן מפרנס את הזהות הזו. מה מבדיל בין ישראל לשאר עמים? מה מייחד אותנו כיהודים? השאלות האלו מתחדדות בעולם הפוסט-מודרני והפוסט-לאומי של היום. במציאות העכשווית לא מקובל ולא נוח לטעון לייחוד ולהעדפה של לאום מסוים, בטח לא של הלאום שלך. קשה יותר להצדיק כיום מאבק בהתבוללות, שהתרחבה למימדים אדירים בעשורים האחרונים. התרבות הכללית צועדת במשך שנים בכיוון של רלטיביזם ערכי, ושל חיסול הרעיון הלאומי. כחלק מהמגמה הזו, חלק מהציבור החילוני בישראל רואה את הערכים האוניברסליים והליברליים כמייתרים וכסותרים את הזהות היהודית. ציבור זה דוגל בנטישה מלאה של המורשת היהודית, ובהפיכת מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה.
זאת לא ההשקפה של רובו המוחלט של הציבור החילוני והמסורתי בישראל. רוב עם ישראל מעוניין בזיקה למסורת ולשורשים היהודיים, אך לא בצורה של שמירת ההלכה. השאלה אם כן היא שוב – באיזו צורה? מהם היסודות העכשוויים שהזהות היהודית-ישראלית נשענת עליהם? אזרחות ישראלית? השפה העברית? שירות בצה"ל? בקיאות בהיסטוריה היהודית? צום ביום כיפור? ברית מילה? קבורה יהודית? היכרות עם התרבות הישראלית העכשווית? צפירה ברמזור? גניבת מגבות מבתי מלון?
האם אלו אכן היסודות המשותפים? והאם הם מספיקים? זה לא מעט מדי? האם הפכנו להיות סתם עוד עם ככל העמים? למרות שזה כבר לא כל-כך מקובל – מה בדבר ייעוד? נכון שזה לא יפה לומר שה' ייעד דווקא אותנו להיות עם סגולה, אבל לא היינו רוצים שיהיה לנו איזה יעד? מטרה משותפת? תכלית?
'מיהו יהודי?' איננה רק שאלה הלכתית או משפטית. בראש ובראשונה היא שאלה קיומית: מי אנחנו? מה משמעות היהדות עבורנו? איך היא באה לידי ביטוי באורח החיים שלנו? מהם התכונות והערכים היהודיים? מה הייחוד של החברה היהודית? ומהו החזון של מדינת ישראל, מדינת היהודים?
אלו שאלות שכדאי להרהר בהן מפעם לפעם.
וגם, שאלות שמתאים לחתום בהם פודקאסט על יהדות ויהודים.

הסיפור שלנו נגמר

בלב דואב, אני מודיע ש'הסיפור שלנו' יורדת משידור. הפרק הזה היה הפרק האחרון בתכנית. ממש בקרוב אני מתחיל בלימודים. הגעתי למסקנה שלא אוכל להמשיך ולהוציא את התכנית במקביל. זה קצת עצוב ומאכזב – אני יודע שיש אנשים שציפו לראות את התכנית ממשיכה חודשים ושנים. חגי ואני עשינו כמה מאמצים בניסיון להחזיק את התכנית באוויר גם השנה. לא הצלחנו, ולבסוף החלטתי שעדיף לסיים בטוב, מאשר להתפשר על פרקים באיכות נמוכה יותר.
מן הסתם אתם מצפים שאתן עכשיו איזה נאום פרידה קצר. יכול להיות שלא, אבל בכל מקרה זה מה שאני מתכוון לעשות.

תרי"ג מצוות

'אמר ר' שַמְלַאי[67]: תרי"ג מצות נאמרו לו למשה בסיני (תרי"ג=613 בגימטריה).
בא דוד והעמידן על אחת עשרה, שנאמר: ה' – מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ? מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ? הוֹלֵךְ תָּמִים, וּפֹעֵל צֶדֶק, וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ, לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ, לֹא עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה, וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל קְרֹבוֹ, נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס, וְאֶת יִרְאֵי ה' יְכַבֵּד, נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר, כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ, וְשֹׁחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח' (תהלים ט"ו).
בא ישעיה והעמידן על שש, שנאמר: 'הֹלֵךְ צְדָקוֹת, וְדֹבֵר מֵישָׁרִים, מֹאֵס בְּבֶצַע מַעֲשַׁקּוֹת, נֹעֵר כַּפָּיו מִתְּמֹךְ בַּשֹּׁחַד, אֹטֵם אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ דָּמִים, וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע' (ישעיה ל"ג, ט"ו), […]
בא מיכה והעמידן על שלש, שנאמר: 'הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב, וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ: כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט, וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ' (מיכה ו', ח').
בא עמוס והעמידן על שתים, שנאמר: 'כִּי כֹה אָמַר ה' לְבֵית יִשְׂרָאֵל – דִּרְשׁוּנִי, וִחְיוּ' (עמוס ה', ד').
בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר: 'וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה' (חבקוק ב', ד').'
התורה, המצוות, היהדות – הן דרך חיים: דרך לחשוב ולהסתכל על דברים, לגשת אל בעיות ומצבים אנושיים, לקיים מערכות יחסים עם החברה ועם יחידים. הן מדיום למפגש עם המציאות; אוסף תבניות להכרת העולם.
מקסים – כל-כך נכון עד שזה לא מעניין. האם אפשר, בבקשה, לפרט מהי דרך החיים הזו, ואיך בדיוק נראה 'אוסף התבניות להכרת העולם' הזה? טוב, את זה באמת יותר מסובך לעשות.

עקרונות ופרטים

אפשר כמובן לפתוח את ספר בראשית בפרק א', ולהתחיל ללמוד את התורה, נביאים, כתובים ואחר-כך את המשנה, תלמוד, רמב"ם, טור, שולחן-ערוך וכו'. יש שתי בעיות עם השיטה הזו: א', למי יש זמן וסבלנות לזה? ב', גם מי שישב וילמד ברצינות ובהתמדה את ארון הספרים היהודי כולו, לא בהכרח ימצא את מה שאנחנו מחפשים. אנחנו מחפשים עקרונות, את המהות שעומדת מאחורי הדברים, בתשתית. המהות לא תמיד מופיעה באופן גלוי בכל מצווה, סיפור תנכ"י, או מדרש חז"ל, ולכן אפשר בקלות לפספס אותה. יש הרבה עצים שמסתירים את היער. כדי לפגוש במהות, צריך לחלץ אותה מתוך סבך המחלוקות, ההלכות, והפסוקים; להצביע עליה, לתת לה שם. המהות היא תוצר של הפשטה, של מציאת הכללים בתוך ריבוי הפרטים. ההפשטה מאפשרת לאחוז במהות, ואחר-כך לקנות אותה באמצעות הפרטים – הסיפורים, הסוגיות התלמודיות, וההלכות – שעומדים על גביה.
זה מה שדוד עשה, כשהעמיד את תרי"ג מצוות התורה על 11 עקרונות יסוד: תמימות, צדק, אמת, לשון נקיה, ניקיון כפים, יושר, יראת שמים, ושאר הדברים שמפורטים במזמור ט"ו בתהילים. הנביא ישעיהו הסתפק בשישה עקרונות יסוד; מיכה בשלושה בלבד. עמוס – בשניים. חבקוק בחר בהפשטה מקסימלית, ובמספר עקרונות מינימלי. הוא העמיד את היהדות כולה על מהות אחת: אמונה בה'.

יהדות הזכוכית

היהדות של חבקוק היא כמו זכוכית. יש לה יתרונות מובהקים: היא מוצקה, חזקה, חדה, ברורה, חלקה, טהורה, מבריקה, אצילית, טוטלית, מושלמת. אבל יש לה גם חסרונות בולטים: ראשית, היא נוטה להיות נוקשה ודוגמטית. שנית, היא שקופה: היא לוקה בהפשטת יתר, ולכן אין לה צבע: היא נעדרת מגע עם הקונקרטי, עם הממשי, חסרים בה גשרים בין היושב בשמים ובין היושבים בארץ. היהדות של חבקוק מושלמת עבור מי שמסוגל ללמוד תורה, לקיים תרי"ג מצוות, לחיות כיהודי – אך ורק מכוח האמונה. עבור מי שלא, היא הופכת לחלולה ותפלה – להלכה ריקה מאגדה. זהו החיסרון השלישי והגדול של יהדות הזכוכית של חבקוק: היא שברירית. סדק קל באמונה, והיא מתנפצת.

תרי"ג מהויות

אני חושב שרבים מאיתנו זקוקים ליהדות שעומדת על גבי, לפחות, תרי"ג עקרונות. זה פחות חשוב לדון איזו יהדות טובה או עדיפה יותר. פשוט – זה מה שצריך, וזה בכלל לא חדשני כמו שזה אולי נשמע. חכמי הדורות בעבר ובהווה כולם עסקו ועוסקים בזה בלי סוף: במאמץ עיקש ומלא תשוקה לרדת לשורשן של כל מצווה וכל אות בתורה, לתפוס את העיקרון שביסוד כל מאורע וכל תופעה בעולם. השאלה היא רק כמה מתוך פירות המאמץ הזה מגיע אל כמה. עקרונות ומהויות זה לא מספיק. צריך גם שהם יעמדו: שאפשר יהיה לגשת אליהם ולגעת בהם. אני מקווה ש'הסיפור שלנו' תרמה להנגשת חלק קטן מתרי"ג המהויות שביהדות.

תודות

זה הזמן להגיד תודה לכל האנשים שהיו שותפים לפרויקט הזה, ולכל אלו שעזרו ותמכו.
תודה לאבא שלי, זאב שטאל, על עריכת והגהת התכנית, ועל העזרה בגיבוש רעיונות.
תודה לאמא שלי, גילה שטאל, היועצת הלשונית של התכנית, ויועצת בכלל.
תודה ליעל אחותי, מעצבת ויועצת הגרפיקה באתר.
תודה לצוות ספריית ישיבת הר-עציון ומכללת הרצוג על העזרה באיתור ספרים, והסלחנות כלפי האיחורים במועד החזרתם.
תודה לכל האמנים ובעלי זכויות היוצרים שנתנו לי רשות להשתמש ביצירותיהם. תודה מיוחדת לנאור כרמי על הרשות להשתמש ב'ניגון ריקוד' של להקת 'הלב והמעיין' כמוזיקת המסגרת של התכנית.
תודה לרן לוי על הפרגון, ועל החשיפה והדחיפה הגדולה שקיבלה 'הסיפור שלנו' במסגרת 'עושים היסטוריה' – הפודקאסט המצוין של רן, המואזן ביותר בישראל. תודה גם לדני טימור.
תודה לאייקאסט, השרת המארח של התכנית.
תודה לבני משפחתי ששמרו על שקט מופתי בזמן ההקלטות, [פסקול] פחות או יותר…
תודה לאלון ברנד על פרק מספר 11 המצוין, ואחד המואזנים ביותר.
תודה לרב זאב ויטמן, לד"ר שמואל פאוסט, ולרב בני לאו על הראיונות שהעניקו לתכנית.
תודה לעמיעד בראלי על העזרה באתר.
תודה לעוד הרבה אנשים שהגישו עזרות קטנות וגדולות במהלך הדרך.
תודה לכל החברים והקרובים שהתעניינו, החמיאו, העירו, העריכו, עודדו, ותמכו.
תודה לכל המאזינות והמאזינים ששלחו פידבקים אוהדים ומשמחים. תודה ליפתח מזור, מגיש הפודקאסט 'פה ושם בארץ-ישראל', על הפרגון והפידבוק העקבי.
תודה לכולכם – מאזינות ומאזיני 'הסיפור שלנו'.
ותודה אחרונה וגדולה לחגי עמנואל. חגי היה העורך והמגיה של התוכנית, והרבה יותר מזה: הוא ליווה אותי כבר מהרגע הראשון בפרויקט הזה, היה שותף בהתלבטויות ובהחלטות, בחרדות וברגעי משבר, דחף, יזם, נזף כשהיה צריך, ובזכותו – שרדתי עד עכשיו. תודה חגי.

לחופשי

אני מוכרח להודות שיש בי צד שעולץ לקראת סיום התכנית. ההפקה של 'הסיפור שלנו' הייתה עבורי מהנה, מאתגרת, ומלמדת. למדתי עד כמה אני לא יודע, כמה יש לי עוד ללמוד, שכל נושא כמעט הוא בלתי נגמר, ולמדתי כמה זה קשה להסביר ולנסח דברים בבהירות. לכן ההפקה של 'הסיפור שלנו' הייתה לי גם קשה ומכבידה, הרבה יותר ממה שחשבתי שתהיה. אבל לא עוד – אני יוצא לחופשי.
קרדיטים, הפניות ומקורות לשני הפרקים האחרונים, ורשימת השירים שהושמעו בהם, נמצאים בפוסט של הפרק באתר – Jewstory.net
זהו, והפעם לגמרי. אני מקווה שאתם מבינים וסולחים, וגם אם לא – לא יעזרו הפרצופים. אני מתפטר, וזה סופי. המיקרופון שלי מועמד בזאת למכירה פומבית. Blue Yeti, צבע פלטינה, יד שנייה, מחיר התחלתי 50 דולר. 100 דולר! 100 דולר פעם ראשונה, 100 פעם שנ… 150! 150 דולר פעם ראשונה, 150 פעם שניה, 250! 250 דולר פעם ראשונה, 250 דולר פעם שניה…

———————

[27] *מספור ההערות על פרק זה ממשיך את מספור ההערות על הפרק הקודם*. רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק י"ג. ועיין: 'ת"ר: גר שמל ולא טבל – ר"א אומר: הרי זה גר, שכן מצינו באבותינו, שמלו ולא טבלו; טבל ולא מל – ר' יהושע אומר: הרי זה גר, שכן מצינו באמהות, שטבלו ולא מלו; וחכמים אומרים: טבל ולא מל, מל ולא טבל – אין גר, עד שימול ויטבול.' בבלי יבמות מ"ו עמוד א'.

[28] עיין (להלן= זוהר; שגיא) צבי זוהר; אברהם שגיא, גיור וזהות יהודית: עיון ביסודות ההלכה, בהוצאת מכון הרטמן ומוסד ביאליק, ירושלים תשנ"ה, עמודים 85-86. בספרות חז"ל הודעת המצוות אכן מופיעה כחלק מהליך הגיור, אולם מהסוגיות עולה שאין היא מעיקרי הגיור המעכבים את חלותו. כאן המקום לציין שני מקורות בחז"ל אשר נוגעים לעניין קבלת מצוות: 'עובד כוכבים שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד – אין מקבלין אותו, ר' יוסי בר' יהודה אומר: אפי' דקדוק אחד מדברי סופרים' (בבלי בכורות ל' עמוד ב'). מהלשון 'אין מקבלין' משמע דזו הוראה לבית הדין שלא לקבלו לכתחילה, אבל בזמן שנעשה מעשה ונתגייר מסתבר דהוי כמתנה על מה שכתוב בתורה, וגיורו חל ותנאו בטל. עיין זוהר; שגיא, עמ' 90-91. מהמקור השני לכאורה משמע חיוב קבלת מצוות: ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות […] אחד גר ואחד עבד משוחרר. קסלקא דעתך לקבל עליו עול מצות, ורמינהו: במה דברים אמורים – בגר, אבל בעבד משוחרר – אין צריך לקבל…' (בבלי יבמות דף מ"ז ב). אלא שהנוסח 'לקבל עליו עול מצות' מסופק, ונראה שהכוונה היא לקבל על עצמו את הגיור בכללותו, היינו שלא יהא בכפייה (עיין זוהר; שגיא, עמוד 92). ומ"מ בברייתות היסודיות הנוגעות לגיור אין זכר לדרישה לקבלת מצוות.

[29] רמב"ם, משנה תורה, הלכות איסורי ביאה, פרק י"ג, הלכות י'-י"ד (י"ד-י"ז בדפוסים המקובלים).

[30] אנחנו לא ניכנס לשאלה האם תיאורו של הרמב"ם נכון מבחינה היסטורית, החשוב יותר מבחינתנו היא המערכת ההלכתית שהרמב"ם בונה.

[31] עיין (להלן=כהן) אשר כהן, יהודים לא-יהודים: זהות יהודית ישראלית ואתגר הרחבת הלאום היהודי, הוצאת מכון הרטמן; כתר, 2006, עמ' 35-36 (ההדגשות במקור): העולים בכללותם, ובתוכם הלא יהודים, עוברים תהליכים שיוגדרו באמצעות מושג המפתח של ספר זה: גיור סוציולוגי. מאחורי המונח עומד מערך של משמעויות וטיעונים. המושג גיור נועד להדגיש את הטיעון שהתהליכים שתוארו לעיל משקפים את ההצטרפות בפועל של מי שאינם יהודים על פי ההלכה ועל פי הגדרות המדינה לקולקטיב היהודי בישראל, והופכים אותם בפועל לחלק ממנו גם אם לא עברו גיור דתי. […] תיאור הגיור כסוציולוגי משקף את העובדה שתהליכים אלה מתרחשים מבלי שהעולים, להוציא מיעוט קטן ביותר ושולי מבחינה מספרית, עוברים תהליכי גיור דתי מסוג כלשהו. ההצטרפות בפועל לחברה היהודית בישראל נעשית, אם כן, תוך ניתוק מוחלט מדרך ההצטרפות לקולקטיב היהודי כפי שעוצבה במסורת הדתית לגווניה ולזרמיה השונים.'

[32] עיין (להלן=שג"ר) [עורך: זוהר מאור], 'אמונה וברית: הגיור לפי שיטת הרמב"ם ופוסקי זמננו', בתוך הספר: זאת בריתי: גרות, חילון, נישואין אזרחיים, בהוצאת מכון כתבי הרב שג"ר, אלון שבות תשע"ב 67-70. הדעה שגיור ללא קבלת מצוות תקף מופיעה במפורש בריטב"א (בבלי כתובות י"א עמוד א') בסוגיית גר קטן: 'והאי דמטבילין אותו אף על גב דגר בעלמא בעינן שיודיעוהו קלות וחמורות, ההיא למצוה ולא לעכב והכא דלאו בר הודעה הוא אינו מעכב.'

[33] הדברים להלן מבוססים אף הם על דבריו של הרב שג"ר. עיין שג"ר, עמודים 15-93.

[34] רמב"ם, משנה תורה, הלכות תשובה, פרק י'. הציטוטים מהרמב"ם בפסקאות להלן לקוחים כולם משם.

[35] לשונו המקורית של הרמב"ם: '…וסוף הטובה לבוא בכלל' (ע"פ הנוסחים המדויקים). ומלאני ליבי אנוכי הדל לשנות לשונו הזהב, שבוודאי דקדק בה בכוונה תחילה, ועניין רב משמעות טמון בה, מחמת החשש שהבאת הלשון המקורית, שיש קושי לעמוד על כוונתה, סופה להביא רעה שלא יובנו הדברים בכלל. ועל אף שתקפני ליבי שמא בשל כך יצא עליי קצפו של הרמב"ם ח"ו, הרהבתי עוז בנפשי ושלחתי יד לשבש הלשון שכתב בכתב יד קדשו, למען יעלה בידינו אנו רפי השכל וקצרי הדעת לאחוז אך חלק ממחשבתו העמוקה של רבינו הגדול, ולא נאבד הטובה כולה בשל קצתה, ויצא שכרנו בהפסדנו, וה' הטוב יכפר בעדי.

[36] אברהם שטאל, מוצא המילים: מקורותיהן וגילגוליהן של המילים בפינו, הוצאת דביר, תל-אביב 1999, עמוד 50. הסיפור מופיע במקור בקובץ 'נפלאים מעשיך' של הרב יוסף חיים מבגדד.

[37] שג"ר, 48-49, 78-79. נישואי בין ישראל לעמים שישבו מסביבם בתקופת ההתנחלות, בתקופת השופטים, ובימי בית ראשון הם מציאות שעולה בבירור מספרי התנ"ך. את המהפכה בתחום זה חולל עזרא בתחילת ימי בית שני כאשר הבדיל בין 'זרע הקודש' ובין 'עמי הארצות'. עיין בספר עזרא בפרקים ט'-י'.

[38] שו"ת הרמב"ם, תשובה רי"א. על פסיקה נועזת זו של הרמב"ם הסתמך האחיעזר, רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי, כשבא להקל בדיני גיור, עיין שו"ת אחיעזר, ג', כ"ו, ועיין הערה 18 בפרק 15.

[39] 'הנטען על השפחה ונשתחררה או על הנכרית ונתגיירה הרי זה לא יכנוס ואם כנס אין מוציאין מידו' משנה מסכת יבמות פרק ב', משנה ח'.

[40] עיין שג"ר, 35, שם מפנה העורך למחקרו של יצחק בער, תולדות היהודים בספרד הנוצרית, תל-אביב תשי"ט, עמ' 22.

[41] ועיין לשון סוף התשובה: 'ומסייעין לו לישאנה בעדינות וברוך, ויקבעו לו מועד לישאנה או להוציאה, כמו שעשה עזרא ע"ה. והאלהים יתעלה יתקן קלקולנו, כמו שהבטיח ואמר ואסירה כל בדיליך.'

[42] [עורך: זוהר מאור], 'אמונה וברית: הגיור לפי שיטת הרמב"ם ופוסקי זמננו', בתוך הספר: זאת בריתי: גרות, חילון, נישואין אזרחיים, בהוצאת מכון כתבי הרב שג"ר, אלון שבות תשע"ב, עמודים 15-93

[43] עיין תוספות בבלי קידושין ס"ב עמוד ב': 'נראה דוקא בקבלת מצות הוא דבעינן ג' אבל בטבילה בחד סגיא אם כבר קיבל עליו המצות'.

[44] כך למשל הרב סולובייצ'יק מבאר בדרך בריסקאית את שיטת הרמב"ם: לדבריו ברור שלהרמב"ם קבלת מצוות היא גוף הגרות, תוכן ומהות הגיור, ובלעדיה הגיור אינו חל, ומה הרמב"ם לא ציינה בצד המילה, טבילה והקרבן משום שסבר שהיא איננה מעשה גרות. עיין הרב יוסף דב סולובייצ'יק, 'קול דודי דופק', בתוך: איש האמונה, בהוצאת מוסד הרב קוק, עמודים 99-100. בנוסף יש לזכור שמכל מקום אי אפשר להתבסס על הרמב"ם כדי לפתור את בעיה בת זמננו, משום שלדעת הרמב"ם על בית הדין הגדול למנוע נישואין עם מתגיירים בבתי דין של הדיוטות, עיין שג"ר 76-77.

[45] שולחן ערוך, רס"ח, י"ג. על הבעייתיות בהבנת עמדת השו"ע עיין זוהר; שגיא, עמודים 155-169. יש לציין שהסוגיה סבוכה יותר: שכן השאלה היא באילו חלקים מן הגיור על בית הדין דשלושה חייב להיות נוכח. הדיון ההלכתי בשאלה אם קבלת מצוות מעכבת אם לאו כולל שאלות חשובות נוספות: אחת המרכזיות שבהן היא האם קבלת מצוות די בה, או שמא בהיעדר כוונה בלב איננה תופסת, ואין לומר בהכא 'דברים שבלב אינם דברים' כיוון דהיא גוף הגרות, כפי שהכריע רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי (שו"ת אחיעזר חלק ג', סימן כ"ו): וי"ל לר' נחמי' דשאני גירות מכל הקנינים, דעצם קבלת המצות והגירות הוי דברים שבלב וכ"ז שלא נתגייר בלב שלם ל"ה גר […] והנה להלכה דקיי"ל דכלם גרים הם מבואר בראשונים ובריטב"א בשם הרמב"ן דטעם הדבר דכיון דנתגיירו וקבלו עליהם חזקה דאגב אונסייהו גמרי וקבלי, ובפשוטו נראה דאע"פ דאומדנא דמוכח דכונתו לשם אישות, מ"מ משום אונס הרצון גמר ומקני וקבל הגירות בלב שלם, ואיכא אומדנא שגמר ומקבל בלב שלם. משמע שאף לרבנן בעי קבלת מצוות בלב אלא דס"ל דהכא אגב אונסיה גמר וקיבל בלב שלם'. וכן סבר הרב פיינשטיין, ויעויין בדבריו המובאים בהערה הבאה (46). ועיין דברי הרב הרצוג להלן הערה 59, שבזמן הזה אומדנא זו דאף אונסיה גמר ומקבל מתערערת. ועיין בחלק המוקדש לטיב קבלת המצוות בספרם של זוהר; שגיא 173-210. ועיין במאמרו של הרב חיים נבון, 'קבלת מצוות בגיור', באתר בית המדרש הווירטואלי של ישיבת הר-עציון.

[46] היינו שקבלת מצוות בלב מעכבת, ועיין הערה קודמת (45). עיין דברי הרב פיינשטיין: 'במה שנסתפק כבוד תורתו אם גר שלא קיבל עליו מצוות אם נחשב גר, פשוט וברור שאינו גר כלל אף בדיעבד, וכן הורה אבא מארי הגאון זצלה"ה הלכה למעשה שאינו גר בכלל בין לקולא בין לחומרא שקבלת מצות בגר מעכב […] ואף אם אמר בפיו שמקבל מצוות, אם אנן סהדי שאינו מקבל עליו באמת – אינו כלום. וגר שמהני לשם אישות בדיעבד, איירי שבשביל האישות קיבל עליו מצוות באמת […] ובכלל איני יודע טעם הרבנים הטועים בזה דאף לדידהו עכ"פ איזה תועלת הם מביאין בזה לכלל ישראל שמקבלין גרים כאלו דודאי לא ניחא ליה להקב"ה ולעם ישראל שיתערבו גרים כאלו בישראל.' אגרות משה יו"ד ח"א, סי' קנ"ז.

[47] הרב יגאל אריאל, 'גיור עולי ברית המועצות', בתוך: תחומין י"ב.

[48] מסקנתו של הרב אריאל בתמצית היא כדלהלן: תיתכן גרות שעיקרה רצון להידבקות בעם ישראל, בגרות זו לא נדרשת קבלית מצוות פרטית, דהיינו על כל מצווה ומצווה, אלא קבלת מצוות כללית שעיקרה אמונה ביחוד ה', ונכונות לעבודתו. בנוסף הוא כותב: 'לפיכך, אם בא הנוכרי להתגייר, ורצונו להיות יהודי שלם, ולקבל עליו עול תורה ומצוות, אלא שלקוצר דעתו, עוצמת יצריו והשפעת החברה, איננו מדקדק לבסוף במצוות, כי הוטעה לחשוב שגם כך הוא יהודי טוב, אין גרותו מתבררת למפרע כמוטעית'. מסקנה זו מבוססת על פסק הרב פיינשטיין (עיין הערה 46 לעיל), אם כי מגמתה מרחיבה יותר מבפסק המקורי. עמדה זו קרובה לעמדת הרב דרוקמן והרב יוסף אביאור, אשר דורשים מהמתגיירים קבלת מצוות חלקית, עיין להלן, וראה שם בהערה (62) ההצעה המפורשת ליסד גיור ל'ישראליות מסורתית'.

[49] זוהר; שגיא, עמ' 221. את התזה הזו הם מיישמים אף בדברי הרמב"ם, עיין שם 32-33, וראה את השגתו של הרב שג"ר עליהם – שג"ר, 57-59.

[50] שם, 220. קביעה זו ספגה ביקורת רבה ואף כעס; אחדים מן המבקרים נטשו בחמת זעמם את הדרך הראויה לקיים מחלוקת. לביקורת עניינית ומנומקת על הדברים עיין מאמרו הנזכר של הרב שג"ר, ובייחוד בעמ' 68.

[51] '…מכל האמור למדנו: שאין תנאי קיום המצות מעכב את הגרות אפילו לכתחלה.' שו"ת פסקי עוזיאל בשאלות הזמן סימן סה.

[52] 'מכל מקום לבניהם ודאי שאנו חייבים לקרבם לא מבעיא אם הם בני ישראלית שבניה הם ישראלים גמורים אלא אפילו אם הם בני גוייה הרי מזרע ישראל המה, ואלה הם בבחינת צאן אובדות, וירא אנכי שאם נדחה אותם לגמרי על ידי זה שלא נקבל את הוריהם לגרות נתבע לדין ויאמר עלינו: את הנדחת לא השיבותם ואת האובדת לא בקשתם (יחזקאל ל"ד) וגדולה היא תוכחה זאת מאותה התוכחה של קבלת גרים (יו"ד סי' רס"ה סעיף י"ב) ועל כגון זה נאמר: הוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה (אבות פ"ב מ"א).' שו"ת פסקי עוזיאל בשאלות הזמן סימן סה. השיקול ההלכתי של 'זרע ישראל' תופס מקום חשוב בספרו ההלכתי בענייני הגיור של הרב חיים אמסלם, 'זרע ישראל', ירושלים תש"ע. לדוגמה עיין שם בעמוד שח, שם מצרף המחבר שיקולים נוספים: 'ועל פי הדברים הנ״ל, הרי מתברר מעל לכל ספק מפי גדולי הראשונים והפוסקים, שמי שהוא מזרע ישראל, ונטמע בין הגויים, ואפי' שאמו גויה שיש לו אי דין גוי, עדיין זרע ישראל מיקרי, ויש לנו עליו אחריות של ״לא ידח ממנו נדח״, וצריך להשיבו לצור מחצבתו, ואם חפץ בכך, יש להקל עליו את הדרך ולא להערים עליו קשיים, ולא לגרום חלילה לחילול ה 'לאמור ״וכי עם ה' אלה?" שאינם מבחינים בין סתם גוי למי שהוא מזרע ישראל, וביותר בשעה שנלחמים להגן על ארצנו מפני אויביה, ומוסרים נפשם ונהרגים על קידוש השם, והאויבים אינם מבחינים בין מי שהוא יהודי ע״פ ההלכה לבין מי שאינו יהודי ע״פ ההלכה, ודין אחד לכולם, וחוסר רגישות בפרט זה, מלבד חילול ה 'הגדול הנגרם מזה, מרבה השנאה כנגד מי שנושא דגל הדת, ובמיוחד נגד לומדי התורה, בטענת ״האתם תשבו פה״ וגו' ודי למבין.'

[53] יוסף שרביט, 'הרב יהודא ליאון אשכנזי (מניטו): גיור, הלכה וזהות', בתוך: [עורך: אבינועם רוזנק], ההלכה – הקשרים רעיוניים ואידאולוגיים גלויים וסמויים, מכון ון ליר, ירושלים תשע"ב, עמ' 266-282.

[54] עיין כהן, עמ' 113-124.

[55] יאיר שלג, 'שתיקתם של החילונים', אתר 'הארץ', 01.03.2011. ועיין דבריו במקום אחר: יאיר שלג, 'יהודים שלא כהלכה: על סוגיית העולים הלא-יהודים בישראל', המכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים 2004, עמ' 63-66.

[56] מי שמוטרד מהשאלה, מוזמן למצוא את פתרונה בקישור הבא: הרב אליעזר מלמד, 'פת הבאה בכיסנין'.

[57] שולחן ערוך, יורה דעה סימן רס"ח, י"ב (מעתיק לשון הרמב"ם) על פיו 'אפילו חזר ועבד עבודת כוכבים, הרי הוא כישראל מומר שקדושיו קדושין'. אלא שהסוברים כך מסבירים שהרמב"ם מיירי במקרה שבו בשעת קבלת המצוות בבית הדין הגר אכן גמר זאת בליבו, ובכל אותם מקרים של גיור לשום אישות וכו' אמרינן שאגב אונסיה גמר וקיבל, ואילו כאן במקום שנראה לבית הדין שאי קיום המצוות לאחר הגיור הוא אומדנא דמוכח ששיקר בשעת קבלת מצוות – איתגליא מילתא שגיורו לא חל כלל מלכתחילה. המחלוקת בדבר האפשרות לבטל גיור למפרע נמשכת גם היום. מי שנודע בהתנגדותו להליך זה הוא הדיין החרדי שלמה דיכובסקי שכיהן כחבר בבית הדין הרבני הגדול. על הנימוקים לכאן ולכאן אפשר ללמוד מפסק הדין הזה, שניתן בהרכב של הדיינים הרב אברהם שרמן, הרב שלמה דיכובסקי, והרב עזרא בר שלום.

[58] השיקול הזה מופיע במפורש בספרות ההלכה כנימוק לתקפות גיוריהם של גרים ממניעים זרים – שהרי יש לחשוש שלא באמת קיבלו בליבם לקיים המצוות! והתשובה – גיורם תקף כיוון שגם אם לא קיבלו בלב שלם מרצון הרי שסוף סוף קיבלו עליהם המצוות בלית ברירה אחרת, וקבלה מאונס גם היא נחשבת קבלה, כמו בדיני קניין, שם אמרינן (בבלי בבא בתרא מ"ז, עמוד ב'): 'אמר רב הונא: תליוהו וזבין – זביניה זביני; מאי טעמא? […] אגב אונסיה גמר ומקנה'. ועיין ריטב"א (בבלי יבמות כ"ד, עמוד ב'): הלכה כולן גרים. פי' דגמרא גמיר לה דרבנן פליגי על ר' נחמיה וסתם מתני' כרבנן הוא, והקשו בתוספות כיון דגרי אריות גרים הן לרבנן למה אמרו שהם כגויים למ"ד גרי אריות הם, ותירצו דשאני התם שהכתוב אומר עליהם ואת אלהיהם היו עובדים לומר שלא נתגיירו בלב שלם מעולם ולא קבלו עליהם, ומאן דמכשר התם סבר דנתגיירו בלב שלם אלא חזרו לסורם, אבל (הא) הכא כיון דנתגיירו וקבלו עליהם חזקה הוא דאגב אונסייהו גמרו וקבלו ואף על גב דמחמת האונס הוה גירות הוא אליבא דרבנן.' שיקול זה מופיע במפורש בדברי הפוסקים המאוחרים בעניין גרות לשום אישות וכד' שיש בה חשש שמא לא קיבל מצוות – עיין דברי האחיעזר לעיל הערה 45, ודברי הרב פיינשטיין לעיל הערה 46.

[59] ועיין דבריו של הרב יצחק הרצוג, שהיה רבה הראשי של מדינת ישראל וציוני מובהק, ואף על פי כן העלה את הנימוק הזה ממש להחמרת הקריטריונים לקבלת מתגיירים (שו"ת היכל יצחק, אבן העזר, חלק א, סימן כא, ס"ג.): 'ודע שאע"פ שהדין כבר מימי התנאים שבדיעבד כולם גרים הם, יש לי חשש רציני בזה הזמן, לפי שלפנים בישראל, היה העבריין נבזה ונרדף בעמו, וע"כ כשקיבל עליו גוי יהדות, אע"פ שהסיבה הראשונה שהניעתו לכך היתה אישות, הרי ידע שיהא מצבו רע מאד בחברה היהודית, אם לא יתנהג כתורה. משא"כ בימינו שכ"כ הרבה יש חפשים (=חילונים), ולא רק שאינם מתקשים בגלל זה, אלא שעומדים עוד בראש האומה והקהילות, וע"כ יש לחוש שאיננו באמת מקבל עליו לשמור את המצוות, אלא משום הסיבה, הוא אומר בפניו, אבל ליבו בל עמו… וע"כ היום מוטלת האחריות ביותר על הרב להתבונן בכל מקרה עד שתתיישב דעתו עליו שבני אדם הללו מסתבר שבאמת ישמרו את דת קדשינו.'

[60] דברים י', י"ט; שמות כ"ב, כ'.

[61] נסקור בקצרה את היסודות ההלכתיים של גישה זו, מהכבד אל הקל: כיוון אחד הוא לומר שמעיקר הדין קבלת מצוות אינה מעכבת, והאיסור לקבל גר ממניע זר נתון לשיקולו של בית הדין (שו"ת שו"ת פסקי עוזיאל בשאלות הזמן סימן סה, הרב דוד צבי הופמן, שו"ת מלמד להועיל, חלק ג', סימן ג'). בצורה פחות קיצונית, יש לומר דחסרון ידיעה מפורטת לגבי טיב קבלת המצוות איננה מעכבת, דהרי למדנו שמודיעים אותו רק מקצת מצוות קלות ומקצת חמורות, וכן שאם לא הודיעו המצוות כלל גיורו כשר בדיעבד. אפשרות אחרת היא לומר ש'דברים שבלב אינם דברים', ודי בהצהרת המתגייר בפה, אף אם שיקר בפועל (עיין זוהר; שגיא, עמ' 175-182). שיטות אלו נחשבות לקיצוניות בנוף ההלכתי כיום, והפוסקים לקולא נסמכים עפ"ר על שיטות הלכתיות 'סולידיות' יותר: העיון במסורת ההלכה מעניק בסיס רחב לדעה שמעיקר הדין בשעה שהמתגייר מצהיר על כוונתו להתגייר האומדנא המשמשת כברירת מחדל היא שאכן גמר בליבו ונתכוון לכך; כדי להוציא מברירת מחדל זו צורך בבירור חזק עד שאפשר יהיה לומר ד'אנן סהדי' ששיקר. אולם עיין דברי הרב פיינשטיין שמדבריו עולה שבמציאות ימינו ה'אנן סהדי' הזה קיים בדרך כלל, אף שמכיר בדוחק באפשרות האחרונה (שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק א סימן קס): 'ולכן בעצם יש לפקפק על הגרות שיש רבנים שמקבלין הא אנן סהדי ברובן שאין מקבלות המצות כדהוכיח סופן וגם שלא תהא עדיפא מבעלה היהודי שנתגיירה בשבילו שהיא רואה שגם הוא מחלל שבת ומופקר להרבה איסורין. אך עכ"ז יש מקום לומר שהוא גרות בדיעבד מאחר שאמרה לפני הבית דין שמקבלת מצות התורה ואירע גם כזו שמקבלת באמת לכן אולי דנין אף באלו שאין שומרת אח"כ דיני התורה שברור לנו שאף בעת הגרות לא קבלה בלבה, רק כדברים שבלב. אף שלדידי לא מסתבר שבשביל איזו יחידות לסלק האנן סהדי ולהחשיב לדברים שבלב אבל אולי זהו טעמייהו ויש עכ"פ מקום לזה'. הרב פיינשטיין חידש באותה תשובה כיוון מעניין להכשרת גיור שבו ידוע שהגר לא יקפיד על חלק מהמצוות, לב החידוש הוא שקבלת מצוות אינה על כל מצווה ומצווה אלא הסכמה לנהוג כדרך שישראל נוהגים: '…ועוד יש מקום לומר טעם גדול, דמה שבעלה שנתגיירה בשבילו הוא מחלל שבת ומופקר בכמה איסורין, עושה שהיא סבורה שאין חיוב כל כך לשמור המצוות, ואם כן הוא כגר שנתגייר בין העכו"ם שמפורש בשבת דף סח שהווי גר אף שעדיין עובד ע"ז, והטעם משום שקיבל עליו להיות ככל היהודים, שנחשבה קבלה אף שלא ידע כלום מהמצוות, דידיעת המצוות אינה מעכבת הגרות… ולכן אף שהבי"ד אמרו לה שצריך לשמור שבת, חושבת שהוא רק הידור בעלמא, אבל גם מי שאינו שומר השבת וכדומה, טועה לומר שהוא יהודי כשר'. רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי בתשובה מפורסמת (שו"ת אחיעזר חלק ג סימן כו) כתב שבשעה שאי קבלת המצוות היא לתיאבון ולא להכעיס, הרי שאינה מעכבת: 'נראה דדין זה דנכרי שבא להתגייר ולקבל עליו כל המצות חוץ מדקדוק אחד מד"ס דאין מקבלין אותו, היינו במתנה שלא לקבל ושיהי' מותר לו דבר זה מן הדין, בזה אין מקבלים אותו דאין שיור ותנאי בגירות ואין גירות לחצאין, אבל במי שמקבל עליו כל המצות, רק שבדעתו לעבור לתיאבון אין זה חסרון בדין קבלת המצות'. יש להדגיש שמגמתם העקרונית של הרב פיינשטיין והרב גרודז'ינסקי היא לחומרה, היות שסוברים שקבלת מצוות בלב מעכבת בדיעבד. ואע"פ כן השו"ת אחיעזר מוצא מקום להקל בגיור לשום אישות לכאורה בזה הזמן על סמך שו"ת הרמב"ם רי"א שהבאנו לעיל (הערה 38, ועיין הערה 18 בפרק מספר 15); כאן יש להעיר שהכשרת גיור לשם מניע זר קשור הדוקות להכשרת גיור עם קבלת מצוות רעועה – דהדעת נותנת דהיכא שיש מניע זר ממילא גם הקבלת מצוות אינה בלב שלם.

[62] היסודות ההלכתיים של גישה זו חופפים ליסודות הגישה השנייה שפירטנו לעיל בהערה הקודמת (60). המאמר הבא דן באופן גלוי באופציה של גיור ל'ישראליות מסורתית': הרב יהודה ברנדס, 'פולמוס הגיור המתחדש', בתוך: אקדמות כ"א (תשס"ח). ועיין מאמר הביקורת עליו: הרב מיכאל אברהם, 'שערי גיור – על אלימות וכוונות טובות', בתוך: אקדמות כ"ב (תשס"ט).

[63] 'ערעור על עיכוב נישואין עקב פגמים בגיור – המשך', מתוך אתר 'דעת'.

[64] תמליל פסק הדין מופיע כאן. הקריאה מומלצת – פסק הדין הזה בהחלט עוזר להבין 'מי נגד מי' בסוגיית הגיור בישראל.

[65] עיין הרב יובל שרלו, במכתב לתלמידיו שנשלח בעניין הקמת רשת הגיור הפרטית, וראה ראיון וידאו עם הרב דוד סתיו בנושא.

[66] מתבקש להשוות אפשרות זו להלכה שנאמרה בעניין ממזרים, הפסולים לבוא בקהל, אשר קובעת כי 'משפחה שנטמעה – נטמעה' (בבלי קידושין דף ע"א עמוד א'), דהיינו מי שהוחזק כישראל כשר, אף על פי שהוא מתיחס אל ממזר, יעמוד בכשרותו אף לכשיבוא אליהו. מכוח זאת נקבע כי אסור לגלות פסול של משפחה של פסולי חיתון שנטמעה בעם ישראל. להרחבה בנושא עיין הרב אורן צוויק, 'טיהור ממזרים', מתוך אתר 'ישיבה'.

[67] מדרש תנחומא (בובר), פרשת שופטים, סימן י'.

20 תגובות

דלגו לטופס התגובה

  1. ערן כהן

    מאוד מקווה שתמצא את הזמן להוציא לאור פרקים נוספים. מכל הבחינות – בחירת הנושאים, ההגשה, ההתעמקות והצדדים הטכניים, הפודקאסט שלך הוא בין הטובים ביותר שיצא לי להאזין להם. בהצלחה בלימודים, ומקווה שוב שתחזור להרוות את צמאוננו…

    1. איתמר שטאל

      ערן – תודה רבה!

  2. נורית

    תודה רבה על הפודקאסט המצוין. כתבת והגשת בצורה מעניינת מאוד. למרות הריחוק הרב שלי מהדת נהניתי, למדתי והחכמתי. אז (שוב) – המון המון תודה.
    מאחלת לך שיהיה בהצלחה בדרכך החדשה, נורית.

    1. איתמר שטאל

      שלום נורית,
      שמחתי מאוד לשמוע. תודה לך, ועוד תודה.
      איתמר

  3. גל

    איתמר,
    תודה רבה על הסידרה המעניינת.
    שיהיה בהצלחה בלימודים.
    מקווה שתחזור להמשך.

    1. איתמר שטאל

      גל,
      תודה.
      תודה!
      נו…

  4. Lev

    תודה על פודקאסט מעניין, וחבל שאתה מסיים. גם אני אשמח אם תמשיך אחרי שתסיים ללמוד.

    1. איתמר שטאל

      תודה לב :) שבוע טוב!

  5. אייל

    איתמר, אני מצטרף למחמאות של קודמיי. ללא ספק הפודקאסט הכי איכותי ששמעתי מהרבה בחינות כמו: תוכן מרתק וערוך ללא רבב, הגשה רהוטה, נגישה ומעלה חיוך בדיוק היכן שצריך. איכות הקלטה מצויינת ועוד. הייתי ממש בהלם כשאמרת שאתה סוגר את התוכנית בסוף הפרק. זה ממש מצער ( אבל גם מובן ). אם רק היה סיכוי קל שבקלים שהתוכנית תמשיך.. אפילו פרק בשנה בהפסקה בין סמסטרים ;-)
    שיהיה המון בהצלחה, בהחלט לימדת אותי וכתוצאה מכך את הסובבים אותי על יהודים, יהדות ובכלל.
    אייל

    1. איתמר שטאל

      היי אייל – המון תודה גם לך! היה שווה לסגור את הבאסטה רק בשביל כל התגובות האלו ;)

  6. נעם

    כדברי נעמי, נשמט לי הפה למשמע ההודעה בסוף הפרק. כל כך חבל. פרקים נהדרים הכנת ונהניתי לשמוע וללמוד כל פעם מחדש. מקווה שמתישהו תתחרט (לכל שבת יש מוצאי ולכל סמסטר יש…)
    אין ספק, שרכויח.
    עלה והצלח
    ותודה

    חוצמזה,
    במהלך השמיעה של הפרקים קפצו לי לראש 2 מיקרים מהתנ"ך.
    הראשון, סיפור דינה ושכם (בראשית לד). "טו אך-בזאת, ניאות לכם: אם תהיו כמונו, להימול לכם כל-זכר. טז ונתנו את-בנותינו לכם, ואת-בנותיכם ניקח-לנו; וישבנו איתכם, והיינו לעם אחד" אמנם במירמה אבל לפחות התחלה. ברית המילה היא התנאי להיכנס לעם.
    המקרה השני, מגילת אסתר (פרק ח' פסוק יז) " וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ, מִתְיַהֲדִים–כִּי-נָפַל פַּחַד-הַיְּהוּדִים, עֲלֵיהֶם."

    1. איתמר שטאל

      נעם – תודה רבה, ותודה על ההערה :)

  7. דורון

    תודה רבה ובהצלחה בהמשך

    1. איתמר שטאל

      תודה!

  8. נעמי הדר

    אני חייבת לומר שהפה שלי נשמט עם הודעת הסיום הדרמטית וחזר למקומו רק כשהודעת שלא יעזרו הפרצופים…
    הפרקים האחרונים הם עדות לכך שהגעת לבשלות מקסימלית בסולם הפודקאסטר (שמתחרז עם ריכטר…) מבחינת צורת ההגשה, הנוסח הבהיר וההומור הקליל שגרם לי לחייך בזמן משימה מעצבנת כמו קיפול כביסה…
    אומנם אני מגיעה מהכיוון הנגדי של אורן, קודמי בתגובות, אך אני מסכימה עם כל מילה שלו, והשמירה על רמה גבוהה כפי שציין היא זו ששמרה על העניין של עמת-הארץ-עם-בור-קצת-פחות-עמוק כמוני…
    ואורן, אם כבר אז ככה אומרים את זה:
    שכוייח =)

    בהצלחה רבה בלימודים!

    נ.ב
    גם ללימודים יש תאריך סיום, אהמ אהמ…

    1. איתמר שטאל

      נעמי – תודה תודה :) היה ממש כיף ומחייך לקבל את התגובה שלך. כשחושבים על זה, גם לך הייתי צריך להודות על פידבוק עקבי…

      אשתדל להצליח.
      נ.ב
      לא חשבתי על זה. אצטרך להשיג מיקרופון חדש ;)

  9. אורן

    איתמר היקר,
    זה הזמן להודות לך על הרחבת הדעת וההנגשה המרתקת והנעימה של חומר חשוב ולא טריוויאלי עבורי (כחילוני גמור). נהניתי מאד מכל הפרקים, השילוב של עומק, יחד עם ההבנה שחלק מקהל מאזינך הינו בור ועם הארץ, תוך שמירה על רמה גבוהה אך לא מתנשאת, היה מרשים מאוד – אתה ראוי לכל הכבוד והברכה! יישר כח כמו שאומרים אצלכם :) ובהצלחה בכל מעשיך בהמשך.
    אורן

    1. איתמר שטאל

      אורן – תודה רבה על התגובה המושקעת והמשמחת, על שלל מחמאותיה וברכותיה:)
      איתמר

  10. רוני

    תודה רבה על סיפור מלמד, מהנה ומחכים.
    נשמח מאוד אם יום אחד תוכל ותרצה להוציא פרקים נוספים.
    בהצלחה בלימודים!
    תודה רבה ושבת שלום.

    1. איתמר שטאל

      תודה!
      שבת שלום :) :)

השאר תגובה