«

»

פרק 3 – התקוממות, מלחמת אחים, חורבן והתאוששות. על המרד הגדול ורבן יוחנן בן זכאי (חלק א').

בשנת 66 לספירה הנוצרית פרץ המרד הגדול נגד האימפריה הרומית, המרד שהביא לחורבן ירושלים ובית המקדש השני. למה פרץ המרד?  כיצד התפתחו האירועים? נדבר על שנאת חינם ועל הקשר שלה לכשלון המרד, וננסה לברר את האמת ההיסטורית על המורדים שהובילו אותו – האם הם היו לוחמי חירות אמיצים או נבלים מרושעים? .. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .  

 לשמיעת הפרק:

הפרק מאוחסן באתר הפודקאסטים הישראלי iCast

 ↓ הורדה למחשב ↓ 

(משתמשי 'Internet Explorer' – מקש ימני + שמירה בשם)

20140323_124336

דגם ירושלים בסוף ימי בית שני, מוזיאון ישראל. בתמונה: מבט ממזרח על הר הבית, העיר העליונה והעיר התחתונה.

לטקסט המלא של הפרק גללו למטה.

 

מקורות (חלק א'+חלק ב'):

יוסף בן מתתיהו (פלוויוס יוספוס), 'תולדות מלחמת היהודים ברומאים', מתורגם על ידי ליזה אולמן, הוצאת כרמל, ירושלים 2009.
אריה כשר (עורך), 'המרד הגדול – הסיבות והנסיבות לפריצתו', מרכז זלמן שזר, ירושלים תשמ"ג.
האוניברסיטה הפתוחה, 'יהודה ורומא (מירידת בית חשמונאי עד רבי יהודה הנשיא)', יחידות 5-6, תל-אביב 1998.
קלוזנר יוסף, 'היסטוריה של הבית השני', כרך ה', הוצאת אחיאסף, ירושלים 1951.
גדליה אלון, 'מחקרים בתולדות ישראל (בימי בית שני ובתקופת המשנה והתלמוד)', כרך א', הוצאת הקיבוץ המאוחד תשל"ח.
האוניברסיטה הפתוחה, 'מירושלים ליבנה', יחידה 1, תל-אביב 1998.
מנחם שטרן (עורך), 'ההיסטוריה של ארץ-ישראל', כרך ד' – שלטון רומי, הוצאת כתר, ירושלים 1998.
שמואל ספראי, 'התאוששות היישוב היהודי בדור יבנה : א. תוצאות מלחמת החורבן'.
שמואל ספראי, 'בחינות חדשות לבעית מעמדו ומעשיו של רבן יוחנן בן זכאי לאחר החורבן'.
הרב שלמה אבינר, 'סיפור רבן יוחנן בן זכאי – הצעה ותגובה'.
מנחם שטרן,'מדיניותו של הורדוס והחברה היהודית בסוף ימי בית שני'.
תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נו עמ' א'-ב'.
לשאר המובאות מדברי חז"ל עיין הפניות בגוף הטקסט – גללו למטה לטקסט המלא של הפרק.
ערכים מויקיפדיה:
———

פסקול:

'אדרבה' – עמיר בניון. Composed by Yossi Green. Published by Oh Yeah Music, New York NY
'The Four Seasons Winter' – The United States Air Force Band.

צלילים:

https://www.freesound.org/people/LS/sounds/14578/
https://www.freesound.org/people/Sparrer/sounds/50506/
https://www.freesound.org/people/cmusounddesign/sounds/119878/
https://www.freesound.org/people/alienistcog/sounds/124972/
https://www.freesound.org/people/klankbeeld/sounds/133100/
https://www.freesound.org/people/JoelAudio/sounds/135466/
https://www.freesound.org/people/RTB45/sounds/147030/
https://www.freesound.org/people/foxen10/sounds/149024/
https://www.freesound.org/people/XtreamGF/sounds/165243/
https://www.freesound.org/people/StephenSaldanha/sounds/165532/
https://www.freesound.org/people/hykenfreak/sounds/218072/
https://www.freesound.org/people/copyc4t/sounds/222608/
https://www.freesound.org/people/stib/sounds/240724/
http://soundbible.com/49-Breathing-Vent.html
http://soundbible.com/1507-Chopping-Wood.html
http://soundbible.com/906-Drop-Sword.html
http://soundbible.com/1543-Fireplace.html
http://soundbible.com/1902-Fire-Burning.html
http://soundbible.com/916-Perfect-Thunder-Storm.html
http://soundbible.com/1479-Splitting-Wood.html
http://soundbible.com/1980-Swords-Collide.html

——–

טקסט פרק מלא:

 

'הסיפור שלנו', פודקאסט על יהדות ויהודים. פרק מספר 3, כ"ב בתמוז תשע"ד.
התקוממות, מלחמת אחים, חורבן והתאוששות – על המרד הגדול ורבן יוחנן בן זכאי.
הפרק מוקדש לזכרם של הנופלים במבצע 'צוק איתן', להחלמתם של הפצועים, ולהצלחתם ולשלומם של חיילי צה"ל וכוחות הביטחון.

פתיחה

שלום. בוודאי שמתם לב שהקדימון הרגיל של התכנית היה חסר הפעם. הסיבה לכך היא שאנחנו נמצאים בשלושת השבועות שבין י"ז בתמוז ובין תשעה באב. הימים האלה נקראים 'ימי בין המצרים' ובהם מתאבלים על חורבן ירושלים ובית המקדש. מכיוון שכך נוהגים שלא לשמוע בתקופה הזאת מוזיקה משמחת, כמו למשל 'ניגון ריקוד' שמושמע בקדימון של התכנית בדרך כלל.
אם אתם מאזינים בפעם הראשונה לתכנית, אז כדאי שתדעו ש'הסיפור שלנו' היא תכנית בנושאי יהדות והיסטוריה יהודית. הנושא של הפרק הזה והפרק הבא קשור מאוד לתקופה שבה אנחנו נמצאים. אנחנו נדבר על אירועי המרד הגדול שהביאו לחורבן ירושלים ובית המקדש השני. נדבר גם על פועלו של חכם גדול שחי בזמן המרד, שהיה גם המנהיג שהקים בחזרה את העם היהודי על רגליו לאחר החורבן – רבן יוחנן בן זכאי.
לי קוראים איתמר. נתחיל.

אספסיאנוס במסעו לגליל (אביב 67)

אביב שנת 67 לספירה הנוצרית. המצביא אַסְפַּסְיָאנוּס יוצא עם לגיונות הצבא הרומי מפְּטוֹלֶמַאִיס(עכו) בדרכו לכיבוש הגליל. אספסיאנוס נשלח על ידי הקיסר נֶרון כדי לדכא את המרד שפרץ בפרובינקית יהודה שנה קודם לכן; מרד שלימים יקרא 'המרד הגדול'.
סדר הכוחות שעמד לרשותו של אספסיאנוס היה אדיר, כ- 60,000 פרשים ורגלים. הצבא היה ערוך בסדר מדוקדק כנהוג בצבא הרומי[1]. בראש צעדו נושאי הנשק הקל והקשתים. אחריהם סוללי הדרך. אחריהם נושאי הכבוּדַה מלווים בכוח אבטחה. אחריהם רכב אספסיאנוס מלווה בבחירי הלוחמים. אחריהם – חיל הפרשים. אחריהם נשאו פרדות את מכונות המלחמה של הצבא הרומאי – מגדלי מצור, קַטַפּוּלְטוֹת ובַּלִיסְטְרַאוֹת. אחריהם צעדו נושאי הדגלים והסמלים ואחריהם המחצצרים. אחריהם צעד חיל הרגלים – שישה חיילים בכל שורה. כוח מאסף אבטח את שדרת המסע מאחור.
עוד לפני שיצא אספסיאנוס לגליל, העיר צִיפורי בגדה במרד ושלחה שליחים שנכנעו בפניו. חיל המשמר ששלח אספסיאנוס לציפורי זרע הרס והרג בגליל. תושבי הגליל נמלטו לערים המבוצרות, שם המתינו בדריכות לצבא הרומי.

הרקע לפרוץ המרד

מה גרם לעם היהודי להתמרד כנגד עוצמתה הכבירה של רומא? כדי לענות על השאלה הזאת נצטרך לחזור אחורה אל האירועים שקרו 130 שנה קודם למרד הגדול[2].

כיבוש פומפיוס

ההתנגדות לשלטון הרומי החלה מיד עם כיבוש הארץ על ידי פּוֹמְפֵּיוּס בשנת 63 לפני הספירה. במערכה על ירושלים הגיע מספר ההרוגים היהודים לכדי 12,000 איש. פומפיוס חילל את קדושת המקדש – הוא נכנס לקודש הקודשים, שהכניסה אליו הייתה מותרת רק לכהן הגדול פעם אחת בשנה, ביום הכיפורים.
בשנים שלאחר מכן המשיכו היהודים להילחם בכיבוש הרומי. ההתנגדות דוכאה במחיר עשרות אלפי הרוגים, פצועים ושבויים יהודים. העצמאות שהייתה ליהודים בזמן המדינה החשמונאית אבדה. נקרעו ממנה שטחים גדולים שנמסרו לאוכלוסייה נכרית, והוטל עליה עול מסים כבד.

בית הורדוס

השנאה לשלטון הזר התעצמה בימי הורדוס שמונה למלך על יהודה מטעם הרומאים בשנת 40 לפני הספירה. עלייתו של הורדוס לשלטון הייתה רוויה בדם. היהודים, בסיועם של הפַּרתִים, מרדו ברומא. הורדוס, בסיועם של הרומאים, דיכא באכזריות את ההתנגדות לשלטונו, ואז חיסל את השושלת החשמונאית, והנהיג משטר טרור בארץ.
בימי הבית השני הכהן הגדול תיפקד כמנהיג האומה, והוא כיהן בתפקיד למשך כל חייו. הורדוס מינה לכוהנים גדולים את הנאמנים לו.
הורדוס עודד הכנסת פולחן אלילי לארץ ישראל, והציב עיט מזהב מעל לשער של המקדש. עשיית צלמים ודמויות היא איסור חמור לפי התורה שציוותה 'לא תעשה לך פסל וכל תמונה'[3]. שני חכמים ניתצו את עיט הזהב. הורדוס הוציא אותם להורג.

פולמוס וארוס

רגשות המחאה והזעם שהיו עצורים בעם התפרצו עם מותו של הורדוס בשנת 4 לפני הספירה. סדרת התנגשויות עם השלטונות הובילה למרד שהתפשט במהירות בכל רחבי הארץ. תוצאות המרד היו הרות אסון. הנציב הסורי וַארוּס דיכא את המרד באכזריות. בהיסטוריה היהודית נזכר דיכוי המרד שנקרא 'פולמוס וארוס' כטראומה לאומית[4].

הפרובינקיה 'יודיאה'

בשנת 6 לספירה הפכה יהודה לפרובינקיה רומית. מאותו זמן היא נשלטה על ידי נציבים שמונו ישירות על ידי הקיסר ברומא. המהלך הזה הביא להכבדת עול המיסים. בנוסף, קוצצו סמכויות השיפוט של היהודים, כפי שמעידה גם המסורת בתלמוד הירושלמי[5]: 'תני קודם לארבעים שנה עד שלא חרב הבית ניטלו דיני נפשות'. כלומר, מהיהודים נשללה הזכות לדון בעצמם דיני נפשות.
גם הנציבים העניקו את משרת הכהן הגדול לטוב בעיניהם, בדרך כלל תמורת שוחד.
בימים ההם קמו בעם ישראל קבוצות ששאפו להשבת החירות המדינית והתאפיינו בתקוות משיחיות. לקבוצות האלו היה עתיד להיות תפקיד מכריע בהתפתחות המרד הגדול.

תקופת הנציבים הראשונה (6-41 לספירה)

תחילתה של תקופת הנציבים הייתה ככל הנראה שקטה. המצב השתנה כאשר התמנה פּוּנְטִיוּס פִּילָטוּס לנציב בשנת 26 לספירה. פילטוס היה שליט עריץ ומושחת שיזם התנכלויות מכוונות כנגד היהודים ולא היסס לדכא בכוח את המתנגדים למעשיו. כך למשל לקח מכספי בית המקדש כדי לבנות אמת מים בירושלים, וטבע מטבעות עם סמלי עבודה זרה.
הפגיעה הקשה ביותר באמונה היהודית אירעה בשנת 40 לספירה, אז ציווה הקיסר קַלִיגוּלָה להעמיד צלם בדמותו בבית המקדש. היהודים התנגדו לגזירה בעוצמה, והיו מוכנים למסור את נפשם כדי למנוע אותה[6].

אגירפס המלך

בשנת 41 לספירה חל שינוי קיצוני לטובה. לשליט על יהודה מונה המלך אגריפס הראשון, שהיה יהודי, נצר לבית חשמונאי. אגריפס היה אהוב ואהוד על העם[7], אך ימי מלכותו היו קצרים מאוד. אגריפס מת במוות פתאומי בשנת 44.

תקופת הנציבים השנייה (44-66 לספירה)

לאחר מותו של אגריפס חודש שלטון הנציבים. האווירה בתקופת הנציבים השנייה הייתה מתוחה,  והמצב הלך והדרדר עד לפרוץ המרד הגדול.
הנציבים הטילו מדי פעם מיסים מיוחדים מעיקים. הם גילו כלפי היהודים אדישות ואף עוינות, והעדיפו על פניהם את האוכלוסייה הנכרית; תרמה לכך העובדה שהחיילים בצבאותיהם של הנציבים גויסו מקרב האוכלוסייה הנכרית העוינת ליהודים. לא פעם החיילים פגעו בכוונה ביהודים. האיבה שבין האוכלוסייה הנוכרית ליהודית החריפה וגרמה מדי פעם לעימותים ולשפיכות דמים.
הקרע בין המעמדות בחברה היהודית העמיק. לעשירים, וביניהם משפחות הכוהנים המיוחסות והכוהנים הגדולים, היה נוח לשתף פעולה עם הרומאים. חלק מגובי המיסים היו יהודים עשירים שהתמנו מטעם השלטונות הרומיים.
מסתבר שהמעמדות הגבוהים נהגו בשחיתות, ועשקו וניצלו את בני העם העניים. כך למשל מסופר במסכת פסחים מהתלמוד הבבלי שהכוהנים הגדולים היו גוזלים בכוח הזרוע את התרומות והמעשרות שהיו צריכים להתחלק בין הכוהנים ההדיוטות, כלומר הכוהנים הפשוטים. מובאים שם גם דברי אבא יוסף בן חַנִין על בתי הכוהנים הגדולים בסוף ימי בית שני:
'אוי לי מבית בַּיְיתוֹס אוי לי מאַלָתָן, אוי לי מבית חנין אוי לי מלחישתן, אוי לי מבית קַתְרוֹס אוי לי מקוּלְמוֹסָן, אוי לי מבית ישמעאל בן פִּיאָכִי אוי לי מאֶגְרוֹפָן. שהם כהנים גדולים, ובניהן גִיזְבָּרִין, וחתניהם אֲמַרְכָּלִין, ועבדיהן חובטין את העם במקלות'[8].
בני העם העניים מצדם, שנאו כמובן את העשירים וראו בהם בוגדים.
בשנים שקדמו לפרוץ המרד מונו ביהודה נציבים עריצים ומושחתים. בימיו של הנציב אַלְבִּניוּס, שנהג לשחרר פושעים תמורת שוחד, השֹתררה אנרכיה בארץ. התרבו מעשי שוד, רצח וביזה. הקבוצות המשיחיות והקיצוניות התחזקו. תנועת המרד צברה תאוצה.

פלורוס

פְלוֹרוּס, הנציב האחרון, מונה בשנת 64. הוא היה הנציב המרושע מכולם, ששנא שנאה יוקדת את היהודים. פלורוס החריב ובזז ערים שלמות של היהודים. אמת המוסר היחידה שעל פיה פעל הייתה קבלת שלל ושוחד.
בחודש אייר שנת 66, פלורוס דרש לקבל 17 כיכרות כסף מאוצרות בית המקדש. היהודים חרפו וגידפו את פולורוס על כך ובתגובה שלח פלורוס את חייליו לבצע טבח וביזה ביהודים בירושלים. מספר ההרוגים ביום  ההוא היה 3600 אנשים נשים וטף.
העם לא היה מסוגל לשאת עוד את המצוקה הכלכלית, את ההשפלות הדתיות, את השחיתות השלטונית, ואת מעשי הטבח וההתנכלויות מצד הרומאים והאוכלוסייה הנכרית. הסבל שהיה מנת חלקם של היהודים במשך 130 שנות שיעבוד לרומא הצטבר לכדי מסה קריטית. ההנהגה המתונה של העם ניסתה למנוע מהעם מלמרוד ברומא[9], אבל בסופו של דבר, הצליחו החוגים שתמכו במרד לשכנע את העם שהגיעה השעה לפרוק מעליהם את עול הרומאים.

השתלשלות אירועי המרד

בקיץ שנת 66 נכבשה מצדה בהתקפת פתע על ידי קבוצת מורדים יהודים. במקביל הופסקה הקרבת הקורבן לשלום הקיסר[10]. זאת הייתה ירית הפתיחה של המרד.
בני השכבות הגבוהות, כלומר משפחות הכוהנים המיוחסות ושאר בעלי השֹררה בירושלים, הרגישו שהמרד עתיד להמיט אסון על העיר. הם מיהרו לשלוח משלחות לפלורוס ולאגריפס השני ולבקש מהם לשלוח צבא כדי לדכא את המרד לפני שיצבור תנופה. אגריפס שלח לעזרתם 2000 פרשים[11].

מלחמת אחים – העניים מול העשירים

ירושלים התפלגה לשני מחנות, ופרצה בה מלחמת אחים. המתונים וחיילי אגריפס השני החזיקו בעיר העליונה, והמורדים החזיקו בעיר התחתונה. שני הצדדים המטירו זה על זה אבנים וחיצים, וגם יצאו להילחם בקרבות פנים אל פנים. במשך שבוע לא הושגה הכרעה.
בט"ו באב שנת 66 התחולל מפנה דרמטי. המורדים הצליחו לכבוש את העיר העליונה. הם העלו באש את ביתו של הכהן הגדול חנניה ואת הארמון של אגריפס השני.
כדאי לשים לב למעשה הצתה נוסף שביצעו המורדים. המורדים שרפו את בניין ארכיון השטרות של העיר. למה? מאחורי המעשה הזה מסתתר אחד מהגורמים האפלים להתחזקותה של תנועת המרד.
הזכרנו קודם את הקרע שבין המעמדות הגבוהים לבין המעמדות הנמוכים בעם. אין זה מקרה שהמתונים התבצרו בעיר העליונה, מקום מושבם של העשירים, ואילו המורדים התרכזו בעיר התחתונה, אשר שם גרו תושבי ירושלים העניים. העניים הם שכרעו תחת עול המיסים והסחיטות הכספיות מצד הנציבים ומצד גובי המיסים היהודים. לעומת זאת מצבם של העשירים היה טוב יחסית, ולכן חלק גדול מהם תמך בשלטון הרומאי.
השמדת ארכיון שטרי החובות נועדה לשחרר את המוני העם העניים מהנושים העשירים השנואים, ובכך לעודד אותם להצטרף לשורות המרד. הפערים החברתיים בעם גרמו גם לעליית כוחו של שמעון בר גיורא, מנהיג קבוצת מורדים נוספת שנפגוש בהמשך. שמעון קרא לשחרור העבדים והבטיח לשפר את מצבם של העניים וכך אסף סביבו המון רב.
מרידתם של בני השכבות הנמוכות בעם לא כּוּוְנַה רק כלפי הרומאים. במקביל הם גם מרדו כנגד הסדר החברתי הישן, כנגד אחיהם העשירים שהתעמרו בהם.

מפני שנאת חינם

כידוע, חז"ל אמרו שהבית השני חרב 'מפני שנאת חינם'[12]. הקרע שבין העשירים לעניים הוא אחד מהשסעים שאפיינו את החברה היהודית בסוף ימי בית שני. היה גם פילוג על רקע דתי. שלוש הסיעות בעם היו הפרושים, הצדוקים, והאיסיים. כאמור – היה גם פיצול בין מתונים ומורדים.
 בנוסף, היה פיצול בתוך מחנה המורדים. יש מחלוקת גדולה בין החוקרים על מוצאם של קבוצות המורדים השונות ועל היחס ביניהן. לענייננו מספיק לדעת שההבדלים ביניהם היו כנראה על רקע מחלוקות אידאולוגיות, דתיות ואסטרטגיות. מסתבר שגם מאבקי שליטה וכוח הזינו את המחלוקת.
 ה'סִיקָרִיים' היו קבוצת המורדים הקיצונית ביותר. הם גרסו שאין להסכים בכל מחיר לשלטון זר, מכיוון שהריבון היחיד הוא א-לוהים.הסיקריים לא בחלו ברצח יריבים פוליטיים מקרב בני עמם, מכיוון שראו בהם משתפי פעולה עם הרומאים[13].
 עוד ביטוי לשנאת האחים הזאת – נראה מיד.

ירושלים בידי המורדים

אחרי שהמורדים גברו על המתונים הם חיסלו או הניסו את החיילים הרומאים בירושלים והשתלטו על העיר. מנחם בן יהודה, מנהיג הסיקריים, תפס את השלטון. הדבר היה למורת רוחם של אנשי אלעזר בן חנניה, קבוצת מורדים אחרת, ומשום כך הם רצחו את מנחם ואת הנאמנים לו. הסיקריים ששרדו את ההתקפה נמלטו למצדה.

הטבח בקיסריה

במקביל לנעשה בירושלים, האיבה ששררה בין היהודים לנכרים גאתה. תושבי קיסריה הנכרים קמו וביצעו טבח איום בשכניהם היהודים. הרקע לטבח היה סכסוך מתמשך על השליטה בעיר המעורבת.
היהודים זעמו כששמעו על הטבח ויצאו לנקום את דם אחיהם. הם החריבו ערים וכפרים סוריים ורצחו את יושביהם. כמעט בכל הערים המעורבות פרצו עימותים עקובים מדם שבמהלכם נהרגו עשרות אלפים. מעשי הטבח התפשטו והגיעו עד אלכסנדריה שבמצרים, שם בוצע ביהודים טבח מחריד.

הניצחון על קסטיוס

הנציב הסורי קֶסְטיוּס גַאלוּס יצא עם צבאו לדכא את המרד. הוא שלח כוחות כדי שידכאו את היהודים בגליל, וכבש את הערים במישור החוף. אחר כך עלה על ירושלים והטיל עליה מצור. ואז – הוא נסוג במפתיע. המורדים רדפו אחרי הרומאים הנסוגים וזינבו בהם. במעבר הצר במעלה בית חורון, הם הסבו לקסטיוס אבידות קשות. קסטיוס נחלץ מיהודה מובס ומושפל.
הניצחון המדהים על קסטיוס שילהב את רוחו של העם. לשורות המורדים התגייסו יהודים רבים שהסתייגו בתחילה מהמרד.

הקמת ממשלת המרד – חשוון 66

בירושלים התכנסה אסיפת העם שבחרה את ממשלת המרד. זאת הייתה הממשלה שטבעה את המטבעות המוכרים מזמן המרד, שציינו את מספר השנים ל'חרות ציון'. יוסף בן גוריון וחנן בן חנן הכהן הגדול מונו למפקדי ירושלים. מונו מפקדים לאזורים השונים בארץ. יוסף בן מתתיהו התמנה למושל הגליל.
מפתיע לגלות שראשי המורדים לא קיבלו תפקידים בממשלה החדשה. מסתבר שלאחר שהמרד קיבל תמיכה רחבה, העם העדיף את ההנהגה המסורתית על פני קבוצות המורדים הקיצוניות. ממשלת המרד שהוקמה בחודש חשוון שנת 66 הייתה אם כן ממשלה מתונה. מסתבר שחלק מהמתונים שהצטרפו אליה קיוו לשכנע את העם בשעת כושר להגיע להסדר עם הרומאים.

אספסיאנוס כובש את הגליל – אביב 67

חזרנו לאביב שנת 67, הנקודה שבה פתחנו את הפרק. כפי שסיפרנו קודם, אספסיאנוס הגיע בראש צבא אדיר כדי לדכא את המרד. המערכה לכיבוש הגליל החלה. אספסיאנוס הסתער על העיר גַבַּרָה, טבח את כל הגברים שבה והעלה באש את העיר ואת הכפרים שמסביבה.
אספסיאנוס פנה לכבוש את העיר יוֹדְפַת, שבה שהה יוסף בן מתתיהו, מושל הגליל. מגני יודפת נלחמו ברומאים בגבורה עילאית. לאחר מצור שנמשך יותר מ- 40 יום נפלה יודפת. יוסף בן מתתיהו הסגיר את עצמו לרומאים וזכה לחנינה. בשל כך, רבים מהיהודים ראו בו בוגד.
אספסיאנוס המשיך במסע המלחמה. על חלק מהצבא פיקד טיטוס, בנו של אספסיאנוס. ישובי הגליל נכנעו או הוכנעו בזה אחר זה. קרב קשה במיוחד נערך בעיר גמלא. בסתיו שנת 67 הושלם כיבוש הגליל.

המקורות ההיסטוריים של המרד

[טיטוס] פלוויוס יוספוס

כאן אנחנו צריכים לעשות הפסקה ולדבר קצת על המקורות ההיסטוריים על המרד הגדול. הזכרנו בקצרה שמושל הגליל יוסף בן מתתיהו ערק אל הרומאים. לאירוע הזה יש חשיבות דרמטית מבחינת התיעוד ההיסטורי של המרד הגדול. כתביו של יוסף בן מתתיהו, המוכר בשם יוספוס פלוויוס שהוא שיבוש של שמו הרומי טִיטוּס פלַוויוּס יוֹספוּס, הם המקור ההיסטורי החשוב ביותר של המרד. בלעדי יוספוס, ידיעותינו ההיסטוריות על המרד היו דלות במיוחד.
אבל, צריך לדעת שחלקים מכתביו של יוספוס חשודים במגמתיות ובחוסר אמינות. דוגמה לכך היא הצורה שבה מוצג בכתביו טיטוס, מחריב המקדש. בכמה מקומות ניכר שיוספוס מתאמץ להציג את טיטוס באור חיובי, ולטשטש את אכזריותו ואת כישלונותיו. הסיבה לכך היא כנראה שהוא כתב את ספריו ברומא, שם היה  כפוף לטיטוס.
מנגד, קבוצות המורדים זוכות ליחס עוין במיוחד מצד יוספוס. הוא מכנה אותם 'ליסטים', כלומר שודדים, ומאשים אותם בפשעים חמורים. על פי הצגת הדברים אצל יוספוס, המורדים היו קבוצות קיצוניות ושוליות שסחפו את העם בכוח הזרוע למרד שהביא לחורבנו.
אין ספק שדברי יוספוס בעניין הזה מושפעים מהשקפתו שלו. יוספוס חש כנראה צורך להצדיק את מעשה העריקה שלו. בנוסף קיימת סברה שיוספוס רצה להציג את היהודים בעיני הרומאים כאומה רודפת שלום. מהסיבות האלו יוספוס ניסה כנראה להסתיר את העובדה שלמרד קדמה תסיסה רחבה בעם כתוצאה מהגורמים המדיניים, הדתיים, הכלכליים והחברתיים שהזכרנו קודם. במקום זאת יוספוס תלה את האשמה בפרוץ המרד במורדים הקיצוניים ובהתנהגותו של פלורוס.
מספר היסטוריונים נוספים מלבד יוספוס כתבו על המרד. אבל הם כתבו מעט יחסית, וגם אותם יש לחשוד במגמתיות.

אגדות חז"ל

גם ניסיון להפיק מידע היסטורי מדברי חז"ל הוא בעייתי ומסובך. רוב המקורות מחז"ל שרלוונטיים לגבי אירועי המרד מרוכזים בקבצים שנקראים 'אגדות החורבן'. שימו לב לשם – אגדות. חז"ל לא התיימרו לכתוב תיאור היסטורי מדויק של המרד אלא ניסו להביע בכלים ספרותיים מסרים רוחניים שעולים מאירועי המרד. מהסיבה הזאת נמצאים באגדות החורבן תיאורים שברור שלא נכתבו כדי לתאר מציאות, כמו למשל מספרים מוגזמים לגבי מספר ההרוגים במרד, וסיפורי ניסים.
קשה מאוד להפריד בין האגדה למציאות שמקופלות בתוך אגדות החורבן. ואם זה לא מספיק – יש בחז"ל גרסאות שונות וסותרות לגבי אירועים שונים במרד.
אז – איך אפשר לדעת מה בדיוק קרה באמת? האמת שלא לגמרי אפשר. בין ההיסטוריונים יש הרבה מחלוקות על הרבה פרטים של אירועי המרד. התיאור של אירועי המרד כאן בפרק ממש לא ממצה כל הדעות וכמובן גם שלא את כל הפרטים. למרבה הצער, התיאור כאן גם מושפע ללא ספק מהשקפת העולם שלי, אין מה לעשות. למרות כל המכשולים, נראה לי שעדיין אפשר לקבל מהמקורות השונים תמונה כללית על אירועי המרד.
בואו נמשיך.

המשך השתלשלות המרד

המערכה לכיתור ירושלים – אביב 68

אביב שנת 68 לספירה. אספסיאנוס פותח במערכה לכיתור ירושלים. מישור החוף כבר נפל בידו. הוא כובש את פֵּרָאיָה, כלומר את עבר הירדן המזרחי, את יריחו, ואת רוב אִידוּמָאיָה, כלומר את אזור השפלה. לאחר מכן הוא מרכז את צבאותיו בקיסריה ומתכונן לעלות על ירושלים.
ואז, הגיע שליח מרומא ובפיו בשורה ששינתה לחלוטין את מהלך אירועי המרד. באותה תקופה האימפריה הרומית חוותה זעזועים וחוסר יציבות. בחודש יוני שנת 68 לספירה הקיסר נֶרון התאבד.

שנת ארבעת הקיסרים

אספסיאנוס החליט להפסיק את הקרבות עד שיתייצב השלטון ברומא. ההפוגה נמשכה כשנתיים[14]. שנת 69 לספירה ידועה בשם 'שנת ארבעת הקיסרים'. היא נקראת כך מפני שבמהלכה התחלף השלטון ברומא ארבע פעמים.
המאבק על כס הקיסרות הרומית כלל רציחות, התאבדות ומלחמת אזרחים. בסוף שנת 69 השלטון ברומא התייצב. מי שהוכרז כקיסר החדש היה – אספסיאנוס. אספסיאנוס הפליג לרומא, והפקיד בידיו של בנו טיטוס את השלמת דיכוי המרד ביהודה.

טיטוס עולה על ירושלים – ניסן שנת 70

חודש ניסן שנת 70 לספירה. טיטוס אסף את חילותיו בקיסריה, ויצא דרך השומרון אל עבר ירושלים. אתם בטח משערים שבירושלים עסקו באותה העת בהכנות קדחתניות להגנת העיר. המציאות הייתה שונה לגמרי ומטורפת לחלוטין. בשעה שטיטוס החנה את חילותיו אל מול חומות ירושלים, התחוללה בתוך העיר מלחמת אחים רצחנית.

שלוש סיעות המורדים נלחמות זו בזו

ירושלים הייתה מפולגת בין שלוש סיעות מורדים שנלחמו זו בזו.
הקנאים בפיקודו של אלעזר בן שמעון התבצרו בבית המקדש. משם הם נלחמו באנשיו של יוחנן מגוש חלב ששלטו בהר הבית. יוחנן מגוש חלב ניהל במקביל לחימה עם שמעון בר גיורא ששלט בשאר חלקי העיר. זרקים וחיצים התעופפו בין המחנות הניצים. גיחות התקפה התרחשו מדי יום. ירושלים התמלאה דם.
איך קרה הדבר הזה?
אנחנו צריכים לחזור קצת אחורה, כדי לראות את ההתפתחויות בירושלים במהלך המרד.

הפלת ממשלת המרד בידי המורדים

חזרנו לסוף שנת 67 לספירה. הזמן שבו אספסיאנוס השלים את כיבוש הגליל. בצבא הרומי לא נהגו להילחם בחורף, ולכן הקרבות הופסקו עד בוא האביב.
אבל בירושלים המצב לא נותר קפוא. כפי שסיפרנו ממשלת המרד שהוקמה שנה קודם לכן, בסוף שנת 66, הייתה מורכבת ממתונים ומנהיגי המורדים לא שותפו בה. במהלך שנת 67 זרמו לירושלים פליטים מהאזורים שנכבשו על ידי הרומאים. המורדים והפליטים שהצטרפו אליהם ראו בממשלה אחראית לכישלונות בקרבות מול הרומאים. המורדים הלכו והתחזקו, ויציבותה של ממשלת המרד הלכה והתערערה.
בחורף 67-68 לספירה הצליחו שתי קבוצות מורדים, הקנאים והאדומים, להפיל את הממשלה המתונה.

פשעי המורדים

פלוויוס יוספוס מספר שקבוצות המורדים השונות פשעו פשעים מחרידים כנגד בני עמם. הוא מספר שבמהלך ההפיכה הפוליטית בירושלים האדומים והקנאים רצחו בשיטתיות את ראשי המחנה המתון, וביצעו טבח המוני בעם שהתנגד להם.
לאחר מכן יסדו הקנאים משטר אימים בעיר. כל מי שנחשד בעיניהם בהתנגדות קלה לשלטונם – נחרץ דינו למוות. בכל דרכי היציאה מהעיר הוצבו משמרות. מי שנתפס בניסיון לברוח אל הרומאים הוצא מיד להורג. מלבד זאת ביצעו הקנאים מדי יום שוד ורצח בקרב העשירים שוחרי השלום השנואים עליהם.
יוספוס מספר שהסיקריים במצדה התנפלו על עין-גדי, טבחו 700 אנשים נשים וטף ובזזו את המקום. הזכרנו כבר, שהסיקריים לא הבחינו בין האויב הרומי לבין אלה שהסכימו להשלים עם שלטונו.
זמן קצר לאחר ההפיכה שביצעו המורדים השלטון בירושלים נתפס על ידי יוחנן מגוש חלב, שנמלט עם חייליו לירושלים מגוש חלב שבגליל שנכבשה על ידי אספסיאנוס. הקטע הבא מצוטט מהחיבור המרכזי שיוספוס כתב על המרד, הספר 'תולדות מלחמת היהודים ברומאים'. יוספוס מאשים כאן את חייליו של יוחנן בפשעים נוראים במיוחד[15]:
'בתאוותם לשלל אשר לא ידעה שֹבעה הפכו את בתי העשירים בחיפושיהם. הרג גברים ואונס נשים היה להם לשעשוע; בעודם מגואלים בדם שתו ובלעו את ביזתם; שבעים ורוויי [משקה] התמסרו בהפקרותם למנהגי נשים, היטיבו את שערם, לבשו בגדי נשים, סכו [את עורם] בבשמים ושֹמו בפוך את עיניהם, כדי להוסיף ליופי מראיהם.'

בירור האמת ההיסטורית על המורדים

האם כל הדברים האלו באמת קרו? כבר ראינו שכתבי יוספוס מוטים כנגד המורדים ולכן יש להתייחס לדבריו בחשדנות. היו חוקרים שהתייחסו לכל הסיפורים של יוספוס על המורדים כשקרים גמורים. לדעת אותם חוקרים המורדים היו לוחמי חירות אמיצים ואילו פלוויוס הבוגד לא ביקש אלא להשחיר את פניהם. אין מקור היסטורי שתומך בגישה הזאת, אבל ההיסטוריה, כידוע, נכתבת על ידי המנצחים.
האם יתכן שהמרד הגדול כנגד רומא כולו הובל על ידי אוסף של נבלים?
בקרב החוקרים קיימות גישות שונות בנוגע לשאלה הזאת. מסתבר שהתשובה תלויה לא מעט בהשקפת העולם של החוקר עצמו. זה לא מקרה שחוקרים אנטישמיים ונוצרים העריכו את המורדים באופן שלילי ביותר, ואילו החוקרים הציוניים, שערכי החירות הלאומית והשיבה לארץ ישראל בערו בנפשם, גילו כלפי המורדים יחס אוהד.

שיטתו של קלוזנר – השוואה למהפכות בעת החדשה

החוקר יוסף קלוֹזְנֶר מציע בעניין תמונה מורכבת. קלוזנר משווה את המרד הגדול למהפכות שהתרחשו בעת החדשה. המהפכה הצרפתית והמהפכה הרוסית. בשתי המהפכות האלו ניתן לזהות דפוס דומה: המרידה פורצת כתוצאה מהצטברות תסיסה ומחאה כנגד הסדר הישן בקרב השכבות הרחבות של העם. בזמן ההפיכה נהרסים כל הסדרים החברתיים, ואז, אני מצטט[16]:
'וכך התרוממו אז משפל המדרגה השכבות התחתונות של העם, שעדיין לא היו שליטות מעולם, […] והן, המדוכאות והמושפלות במשך דורות, מעוטות החינוך ומעוטות התרבות, […] מביאות עמהן התלהבות קיצונית ומרדנית ביחד עם מיעוט הבנה ורוב תאוות כבוד וצמא לשלטון, שהם גדולים ביותר מפני שעד עכשיו היו בני השכבות הללו עלובים ומושפלים, […]
הוסיפו לזה, שבימי מרידה העם  ח ו ר ג   מ מ ס ג ר ו ת י ו, אין אבטוריטטים (שליטים), אין בושה, אין מעצור לתאוות, אין ערך למשפט ולהיגיון זולת לכוח, שהרי 'בשעת חירום' הכל שונה מבזמנים כתיקונם, הכל מותר, […] ולבסוף, שהאדם בכלל נהפך לחיה רעה בשעת מלחמה'
את משטר האימים שהנהיגו הקנאים בירושלים משווה קלוזנר ל'טרור המהפכני' שהשליט רוֹבֶּספּיֶיר בזמן המהפכה הצרפתית ול'טרור האדום' של לֶנִין במהפכה הרוסית. בזמן מהפכות מתחזקות הקבוצות הרדיקליות, וניתן הכשר אידאולוגי לרדיפת מתנגדי המהפכה. כך רדפו הקנאים את המתונים בירושלים, וכך הם גזלו את רכושם של העשירים – שהרי מצווה לקחת מהבוגדים שמוכנים להשתעבד לרומא ולהעביר את רכושם ללוחמי החירות – לא?
על מעשי הפריצות והרשע לשם רשע שיוספוס מייחס לחיילי יוחנן מגוש חלב כותב קלוזנר כך[17]:
'… מי שהתעמק בתולדות המהפכה הצרפתית ומי שעברו עליו, כמותי, שתי המהפכות הרוסיות הגדולות (של שנות 1905-1907 ושל 1917-1920), לא יפקפק אף רגע שהדברים הללו אמת הם  ב ר ו ב ם.  ובימי מהפכות באים, ביחד עם האכזריות, פרי רתיחת הדמים והקיצוניות בדעות, גם קלקול המידות בכל הנוגע לשוחד ולתאוות בשרים, וגם – ביטול כל גדולי האומה, ביטול ערכם וערך דבריהם, עד כמה שאינם מסכימים אל תביעות המהפכה'
עם זאת, קלוזנר כותב שאת המעשים הנתעבים לא ביצעו המורדים כולם אלא רק חלק קטן מהם. בכל חברה קיים אספסוף של בריונים מושחתים. בשעת הפיכות ומרידות אותם בריונים מצטרפים כמובן לשורות המורדים וזוכים בבת אחת בכוח שאותו הם מנצלים כדי לעשות מעשי נבלה. מנהיגי המורדים נמנעים מלפעול נגדם מפני שהם זקוקים לכוחם לשם ביסוס שלטונם.
לסיכום, מסתבר שיש לחשוד שתיאוריו של פלוויוס יוספוס על פשעי המורדים הם מוגזמים ומוקצנים. אבל גם מתברר שדבריו משקפים את הכאוס החברתי שאכן שֹרר בזמן המרד גדול, כאוס שמלווה תמיד מהפכות ומרידות.

מה בחלק ב' של הפרק

אנחנו סיימנו להפעם. בפרק הבא אנחנו נראה איך העובדות ההיסטוריות משתלבות עם דברי חז"ל על המרד הגדול. ננסה לברר גם מה הייתה עמדתם של חכמים ביחס למרד. האם חז"ל תמכו במרד או התנגדו לו? בנוסף נראה כיצד הובילו הפילוגים שבתוך מחנה המורדים לסיבוב נוסף של מלחמת אחים בירושלים, ואת התוצאות הרות האסון שלה.
זהו, בעזרת ה' – נשתמע.

 

———————-

[1] מלחמת היהודים, ג, ו, ב, 115 ואילך. עיין שם לתיאור מדוקדק, כאן הבאנו אותו בדילוגים.

[2] תיאור הנסיבות לפרוץ המרד כאן עוקב במידה רבה אחרי מאמרו של אריה כשר בנושא, עיין 'הרקע הסיבתי והנסיבתי של מלחמת היהודים ברומאים', בתוך 'המרד הגדול – הסיבות והנסיבות לפריצתו', מרכז זלמן שזר, ירושלים תשמ"ג. תורף הדברים הוא שהמרד פרץ על רקע מורכב שהשתלבו בו גורמים מדיניים, כלכליים-חברתיים, ורוחניים. מאמרו מכוון כנגד יוספוס שמטיל במגמתיות את מלוא האחריות למרד על הקבוצות הקיצוניות בעם ועל הנציבים המושחתים ששלטו סמוך למרד. בהמשך הפרק יפורטו המניעים לכך. שני גורמים כלכליים חשובים שלא צויינו כאן הם מיעוט הקרקעות אל מול ריבוי האוכלוסין ובעיית אבטלה. להשלמת התמונה עיין קלוזנר, היסטוריה של הבית השני כרך ה', עמוד 131 ואילך; ועיין גם 'היסטוריה של ארץ ישראל – שלטון רומי', עמ' 247 ואילך; וכן אוריאל רפפורט, 'הערות על סיבותיו של המרד הגדול ברומי'.

[3] שמות פרק כ', פסוק ד

[4] עיין סדר עולם רבה (ליינר) פרק ל 'מפולמוס של אסוירוס…'. להרחבה אודות פולמוס וארוס עיין כשר, 31, וכן מלחמת היהודים ב, פרקים א-ה

[5]תלמוד ירושלמי סנהדרין פרק א. והשווה בבלי שבת טו ע"א. ועיין כשר, 47

[6] מלחמות היהודים, ב, י, א, 184 על תרומת גזירת הצלם להתפתחות תנועת המרי מרחיב כשר, 62

[7] היחס האוהד לאגריפס ניכר אצל חז"ל, עיין משנה מסכת סוטה פרק ז: '…אגריפס המלך עמד וקבל וקרא עומד, ושבחוהו חכמים. וכשהגיע ל'לא תוכל לתת עליך איש נכרי' – זלגו עיניו דמעות. אמרו לו: אל תתיירא אגריפס, אחינו אתה! אחינו אתה! אחינו אתה!' אמנם יש מסתפקים שמא מדובר כאן באגריפס השני.

[8] בבלי, פסחים נז עמוד א'. עוד על השחיתות והאלימות שבה נהגו חוגי הכהונה הגדולה – קדמוניות היהודים, כ, 180-181. כשר, 46, 76.

[9] עיין מלחמות היהודים, ב, טו, ד 321-330. ועיין נאום אגריפס השני שם, ב, טז, ג-ה, 342-401. לאחר התנגשות נוספת עם חייליו של פלורוס, ולאחר שזה שלח איגרת אל הנציב בסורי קסטיוס גאלוס ובה האשים את היהודים במרד (שם, ב, טז, א, 333) נפל הפור. פלוויוס יוספוס טוען שפלורוס חפץ בהתלקחות המרד על מנת לנקות את עצמו מאחריות לפשעיו נגד היהודים (שם, ב, יד, ג, 283).

[10] מלחמות היהודים, ב, יז, ב, 408-410. הפסקת הקורבן לשלום הקיסר מרומזת גם אצל חז"ל באגדה המפורסמת על קמצא ובר-קמצא המופיעה בתלמוד הבבלי דף נו עמוד א

[11] מלחמות היהודים, ב, יז, ד, 417-421. אגריפס השני היה בנו של אגריפס השני. הוא מלך על שטחים באזור הגולן הגליל ודרום לבנון דהיום. הוא לא שלט על יהודה אבל קיבל את הסמכות על מינוי הכוהנים הגדולים ועל הנעשה במקדש. ייצג את היהודים מול הרומאים בפרשיות שונות. יחס היהודים אליו היה מעורב.

[12] במספר מקומות וגרסאות. למשל: מסכת כלה רבתי פרק ה 'מפני מה חרבה ירושלם, בראשונה מפני עבודה זרה, ובאחרונה מפני שנאת חנם'

[13] כשר, 76. מלחמות היהודים ב, יג, ג 254-264. השם 'סיקריים' מהמילה הלטינית 'סיקה' – פגיון. הסיקריים הסתובבו עם פגיון מתחת לבגדיהם והיו מתערבים בהמון. כך, לאור יום, הם היו מבצעים את ההתנקשויות ביריביהם. נקראים גם 'סיקריקים'. הכינוי 'סיקריקון' שניתן אצל חז"ל לגזלן קרקעות (למשל גיטין נה עמ' ב'), כנראה מושאל משמם של אלו.

[14] יש מחלוקות בנושא. יש הסבורים כי גם בשנת 69 אספסינוס ערך מספר התקפות ונגס עוד בשטחים שמסביב לירושלים. גם אם הצדק עמם היו אלו פעולות מצומצמות יחסית; הלחימה התחדשה בשיא עוצמתה רק בשנת 70.

[15] מלחמת היהודים, ד, ט, י 560-561

[16] קלוזנר יוסף, 'היסטוריה של הבית השני', כרך ה', עמ' 205

[17] קלוזנר יוסף, 'היסטוריה של הבית השני', כרך ה', עמ' 233

4 תגובות

דלגו לטופס התגובה

  1. צביקה גרינברג

    איתמר שטאל שלום – שמי צביקה גרינברג – ואני סטודנט באוניברסיטה הפתוחה במקצוע שנקרא יהודה ורומא. מאד נעים לשמוע את קולך וכמובן שברור שההשקעה שלך כי רבה במיוחד בתוספת המוזיקאלית וקולות הרקע.
    אני רוצה לציין שחידשת לי לגבי המאבקים החברתיים הכלכליים והמעמדים שהיו ביהודה וכמובן ההשוואה שהבאת של קלוזנר על המהפכה הצרפתית והרוסית.
    המרצה שלי ד"ר רז מוסטיגמן – לא הדגיש את תפקידה של האליטה ביהודה שנהנתה משיתוף הפעולה עם הרומאים ואת זה אתה עשית כאשר אמרת שהם ביקשו לשלוח כוחות כדי לדכא את המרד בטרם יתפשט.
    אבל מה שחסר לי זה לגבי המלכים במיוחד אגריפס ה-2 ששלח 2,000 חיילים לטובת הרומאים כדי לדכא את המרד.
    זה אומר שמבחינה אסטרטגית המורדים טעו בניהול המלחמה.
    הם לא היו צריכים לתקוף את הרומאים במיוחד בכל הקשור בקסטיוס גאלוס ובוודאי לא לרדף את הרומאים ולא להפגין את כל הפעולות של הקרבת הקורבן לקיסר.
    הם היו צריכים להתרכז במהפכה החברתית שבה החלו.
    ורק לאחר שנים שהתייצב השלטון בישראל עם מנהיגים חברתיים חדשים גם רומא הייתה מתקפלת בצורה דיפלומטית מהאזור – מה דעתך?

    1. איתמר שטאל

      צביקה שלום,
      ראשית כל סליחה על התגובה המאוחרת כל-כך: במהלך הקיץ הייתי בערבה, ומנותק ממערכת התגובות באתר.
      תודה לך על כל המחמאות! אני שמח התוצר נאה בעינך :)
      לגבי שאלותיך: התשובה הנכונה ביותר היא שאני לא מספיק יודע כדי לחוות דעה. עברו למעלה משנתיים מאז שהפקתי את הפרקים על המרד הגדול, וגם אז – אינני חושב שהגעתי למידת המומחיות הדרושה על מנת להשיב תשובה מלומדת על מה שהעלית.
      בתורת שיחת רעים בלבד, אציע בקצרה את זאת: האם מעשית ניתן היה להפריד בין מרד באליטה ובין רומא שנתנה בידה את השלטון? עד כמה הגורם החברתי-כלכלי אכן היה מרכזי בהיווצרות תנועת המרד? פערים חברתיים וכלכליים חריפים התקיימו ומתקיימים בחברות אנושיות רבות. אולי דווקא הגורם הלאומי והמשיחי הוא שהיה הדומיננטי יותר? ומימלא – המרד לעולם לא היה מתעורר אם לא היה מכוון ישירות כנגד 'מלכות הרשעה'? (בתיאור קורות המרד בשני הפרקים כאן הודגש הגורם החברתי בעקבותיהם של היסטוריונים לאומיים כדוגמת יוסף קלוזנר ובעקבות אגדות החורבן של חז"ל, שהן ברובן מעין פירוש תיאוסופי על אירועי המרד וחורבן ירושלים. אין משמעות הדבר שזהו תיאור שגוי/שקרי של המרד, אלא שיש לקחת בחשבון שמדובר בפרספקטיבה חלקית). אם יש לך ממצאים חדשים בנושא – אשמח אם תשתף.
      בהצלחה לך בכל, וחג שמח!

  2. יפתח

    כל הכבוד על הפודקאסט האיכותי. אם תצטרך עזרה ויעוץ טכני, אשמח לעזור
    יפתח

  3. סולטן

    מצוין. מעולה שחילקת את הפרק לשניים, ושהפעם דווקא לא ניסית לכסות את כל ההיבטים בנושא. אם תרצה לקבל עוד מבט על התקופה, אני ממליץ על 'מלך בשר ודם' של משה שמיר. הספר עלילתי. הסופר מתיימר להיכנס לנבכי נפשם של הדמויות באותה תקופה, בעיקר ינאי המלך החשמונאי ושמעון בן שטח, ומתאר בכלל את כל התקופה, תוך כדי שזירת מקורות תלמודיים/מדרשיים ועוד. אולי בעצם כבר קראת אותו.. בכל אופן, רעיון מצוין לפודקאסט בימים אלה.
    אמשיך לעקוב. בהצלחה!

השאר תגובה