«

»

פרק 6 – ווידויו של פינוקיו. על תשובה ותיקון עצמי.

חזרה בתשובה זה לא חזרה לדת. כך אמר פעם הרב יהודה עמיטל ז"ל. למה לא ומה זה כן? מה בין תשובה, פסיכולוגיה, ונסיך צפרדע? מה קובע – האישיות או המעשים? למה חשוב להתוודות בקול על חטאים? ומה הטעם להתחרט על מעשים רעים? האם אדם יכול לשנות את עצמו בעצמו? אפשר להפוך מבובת עץ לילד אמיתי?. . . . . . . . . . . . . . . . . . . .

 לשמיעת הפרק:

הפרק מאוחסן באתר הפודקאסטים הישראלי iCast

↓ הורדה למחשב ↓

(משתמשי 'Internet Explorer' – מקש ימני + שמירה בשם)

pinocchio

לטקסט המלא של הפרק גללו למטה.

 

מקורות:

הלכות תשובה לרמב"ם
הרב שג"ר, 'שובי נפשי', הוצאת ישיבת 'שיח-יצחק'
הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק, 'על התשובה'
Carlo Collodi, ‘The Adventures of Pinocchio’
הרב אברהם יצחק הכהן קוק, 'אורות התשובה'
יצחק ברנד, "שתי תשובות בדבר' – מהלכי תשובה ב'אורות התשובה", בתוך: הרב אמנון בזק [עורך], 'וביום צום כיפור יחתמון', עמ' 345-346, הוצאת תבונות
'תשובה ופסיכולוגיה', הוצאת תבונות (מכללת הרצוג).
אליעזר שביד, 'יום הכיפורים : וידוי, כפרה ותשובה'

פסקול:

'ניגון ריקוד', להקת 'הלב והמעיין' מתוך האלבום 'שירה חדשה'

 

סליחות בבית כנסת רבן יוחנן בן זכאי בירושלים העתיקה (1971), באדיבות 'פורטל לחזנות ופיוט'
יוסף ולק ז"ל, 'ונתנה תוקף', קטע חזנות מתפילת יום הכיפורים.
יוסף ולק ז"ל, 'קדושה', קטע חזנות מתפילת יום הכיפורים.
אריק איינשטיין, 'אני ואתה'
אביתר בנאי, 'אבא'
אמיר דדון, 'אור גדול'
ציטוטים מתוך הסרט 'פינוקיו' (1940), דיסני
ציטוטים מתוך הסדרה האנימה היפנית 'פינוקיו' (1972)
ציטוט מתוך הסרט ‘A.I. Artificial Intelligence’ (2001), סטיבן ספילברג

—————–

טקסט פרק מלא:

פרק מספר 6, כ"ו באלול תשע"ד.
ווידויו של פינוקיו. על תשובה ותיקון עצמי.

 

פתיחה – חזרה לדת מול חזרה בתשובה

שלום. ברוכים הבאים לתכנית 'הסיפור שלנו'. למי שמאזין לתכנית בפעם הראשונה נספר שהתכנית עוסקת בנושאי יהדות, בתחומים מגוונים: היסטוריה, הלכה, הגות, ועוד. לי קוראים איתמר.
בפרק הזה נדבר על נושא שקשור לחודש אלול שבו אנחנו נמצאים – חזרה בתשובה. רגע! זה לא מה שאתם חושבים. האסוציאציה הראשונה שעולה כאשר מדברים על חזרה בתשובה היא שינוי אורח חיים חילוני לאורח חיים דתי. זה לא הנושא של הפרק.
הרב יהודה עמיטל ז"ל אמר פעם שלהפוך מחילוני לדתי זה לא חזרה בתשובה. זה אולי 'חזרה לדת'. למה? מכיוון שאחד היסודות החשובים בתשובה הוא 'חרטה על שעבר', חרטה על מעשים שנעשו בעבר. אדם חילוני שהחליט לקיים אורח חיים דתי, לא 'אוכל את עצמו' על כך שהוא למשל חילל שבת בעבר. הוא הרי היה חילוני. עכשיו הוא דתי. העבר לא רודף אותו.
חזרה בתשובה שייכת למי שהמצפון שלו מייסר אותו. אדם שמסתובב עם רגשות אשמה, בושה, צער וחרטה על מעשים שעשה. איך יכולתי להתנהג ככה?
כולם חוטאים, עושים מעשים לא ראויים, והרבה פעמים מתחרטים לאחר מעשה. חזרה בתשובה אם כן שייכת לכולם. אפילו – לבובות עץ.

פינוקיו שמי

[פסקול: פינוקיו שמי…]
נולדתי בתור בובת-עץ. כבר מהרגע הראשון עשיתי צרות. כשג'פטו רק סיים לגלף את הידיים שלי, מיד משכתי את הפאה מעל לקרחת שלו. כשהוא סיים לגלף את הרגליים שלי, הנחתתי בעיטה לתוך פרצופו. ג'פטו היה סבלני. הוא לימד אותי ללכת. קלטתי את העניין במהירות ואז – ברחתי מהבית.
[אנחה] הייתי ילד רע. הרבה פעמים יצא לי לתהות: איך זה שישר על ההתחלה התנהגתי ככה? יכול להיות שנולדתי רע ומושחת מעצם טבעי? הרמב"ם בהלכות תשובה אומר[1]:
'רשות לכל אדם נתונה: אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק – הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע – הרשות בידו. […]
אל יעבור במחשבתך […] שהקב"ה גוזר על האדם מתחלת ברייתו להיות צדיק או רשע. אין הדבר כן, אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו, או רשע כירבעם […]'
בקיצור, לכל אחד יש יכולת בחירה חופשית בין טוב ורע. לכן מי שחטא יכול לשנות את דרכו, לחזור בתשובה ולהשתחרר מהחטא.
זה לא עניין טריוויאלי. הרבה אנשים מסכימים עם הקביעה הזאת, אבל לא בהכרח חיים בתודעה הזאת. לא פעם אדם חי בלי להקדיש תשומת לב מספיקה לעצמו ולבחירות שלו, כך שלמעשה הוא שבוי בידי השגרה ובידי ההרגלים שלו. המודעות ליכולת הבחירה היא חלק קריטי מיכולת המימוש שלה. מי שבאמת מפנים שיש לו חירות גמורה לקבוע מי הוא יהיה ומה הוא יעשה, כבר הופך לאדם אחר; אחד שמבין שיש לו הרבה מאוד כוח, וגם הרבה מאוד אחריות.

בחירה חופשית מוחלטת?

אבל, באמת כל אחד נולד עם בחירה חופשית מוחלטת כמו שהרמב"ם אומר? הנה אני, רק באתי לעולם ומיד – כבר שמעתם מה קרה. טוב, אולי המקרה שלי שונה. אולי נולדתי מרושע וחצוף כי נולדתי עם לב מעץ.
למרות זאת, אני מוכרח להודות שגם אם לא הייתה לי בחירה חופשית מושלמת, כן הייתה לי בחירה חופשית מסוימת. כמו כל אחד, התחולל בתוכי מאבק. האם להיכנע לפיתויים או לשמוע לצו המצפון. האם לפתח אישיות חזקה ואצילית או להישלט על ידי תאוות ומצבי רוח כמו בובה על חוטים.
[פסקול: פינוקיו הולך לבית הספר]
הפיה הכחולה אמרה לי שאני צריך להתגבר על החלק הרע שבי, ולשאוף להיות מושלם. ואז, אזכה להיות ילד אמיתי!
[פסקול: הפיה הכחולה ופינוקיו]

איך הופכים לאני אחר?

אז איך אני הופך להיות ילד טוב? ברור שאני צריך להפסיק לעשות מעשים לא טובים. לא לברוח לתיאטרון אלא ללכת לבית הספר; ולא להרביץ לצרצר המדבר אפילו אם הוא מרגיז אותי. אבל בדרך כלל, כשכבר כועסים קשה לקבל החלטות מוצלחות.
הרמב"ם אומר שצריכים לחזור בתשובה לא רק על מעשים אלא גם על מידות רעות, כלומר על תכונות רעות[2]. נראה שבהרבה מהמקרים, כדי להצליח לשנות באמת את המעשים צריכים לשנות את האופי. במקרה שלי, אני צריך לשפר את המשמעת העצמית שלי, וללמוד לשלוט בכעס.
(אגב, אולי זה בעצם מה שחשוב – מי אני. לכאורה זה מה שקובע מה יהיו הבחירות שלי. או שאולי זה להפך? מה זה בכלל לבחור?)
איך אדם יכול לשנות את עצמו?
האישיות שלי לא ממש נגישה, היא כלואה בתוך התת-מודע שלי. אי-אפשר להשפיע עליה באופן ישיר. אני יכול, נניח, להחליט להיות מרגע זה אדם צדיק וטוב וישר שאף פעם לא חוטא; מניסיון, זה לא עובד. אני נשאר אני.
אני יכול להפוך לאני – אחר?

נסיך צפרדע קופץ מהספה

מקובל להשוות את החטא למחלה. אדם חוטא הוא אחד שמשהו בנפשו השתבש. כשסובלים מהפרעה נפשית נהוג בדרך כלל ללכת לפסיכולוג. זה מזכיר לי סיפור.
אני חבר טוב של נסיך צפרדע. זה שהיה נסיך ומכשפה הפכה אותו לצפרדע – הוא. הוא סיפר לי פעם שאחרי הרבה שנים שבהן אף נסיכה לא הגיעה, הוא נכנס לדיכאון. הוא הלך לפסיכולוג. זה היה כשהפסיכואנליזה הקלאסית עוד הייתה באופנה.
אחרי כמה מפגשים, המטפל שלו (זיגמונד משהו), אמר לו שהוא צריך להשתחרר מרגשות הנחיתות הצפרדעיות שלו – שכל התסכול שלו נובע מכך שהמוסכמות החברתיות לוחצות עליו להתכחש לעצמו ולהתנהג כמו בן-אדם, אבל בעצם אין לו שום סיבה להתבייש במי שהוא. זה בסדר לחיות בביצה ולבלוע זבובים.
נסיך צפרדע קפץ מהספה וצעק עליו: 'אני לא צפרדע! אני נסיך! אתה שומע? אני בן מלך!'

פסיכולוגיה ויהדות

יש קשר ברור בין 'תשובה' לפסיכולוגיה. שתיהן עוסקות בנפש האדם ובטיפול בה. עם זאת, במדע הפסיכולוגיה קיימת תפיסות פילוסופיות שסותרות את רעיון התשובה. דוגמה בולטת היא שלילת קיומה של הבחירה החופשית על ידי זרמים מסוימים בפסיכולוגיה.
התנגשות מרכזית נוספת בין תשובה לפסיכולוגיה נוגעת לשאלה בדבר טבע האדם. הנחת היסוד שעומדת בבסיס רעיון התשובה היא שהמהות האמיתית של האדם היא החלק הגבוה, הטוב שבו. מכיוון שכך, האדם מסוגל להתעלות ולהתגבר על הרע שבו. לעומת זאת, קיימות אסכולות בפסיכולוגיה שנשענות על תפיסת עולם מטריאליסטית, אשר לא מכירה בצלם א-להים שבאדם.
פרויד, אבי הפסיכואנליזה, גרס כידוע שנפש האדם כוללת אך ורק דחפים מיניים ויצרים אלימים, ואילו המוסר והערכים נכפים על האדם מבחוץ. תפיסות דומות קיימות גם היום.
בכל זאת, אם נסיך צפרדע היה הולך לטיפול פסיכולוגי היום, זה היה משהו אחר (לא שיש צורך, הנסיכה שלו הגיעה בסוף והם חיים בעושר ובאושר). אני לא מתכוון רק לתחום המתפתח של 'פסיכולוגיה יהודית'. הפסיכואנליזה והפסיכולוגיה בכלל התפתחו והשתכללו הרבה מאז פרויד. אחרי פרויד קמו חוקרים שניגשו לנפש האדם מתוך הכרה בחלקים ה'גבוהים' שלה.
יש עוד הרבה מה לומר על 'תשובה ופסיכולוגיה' ועל 'יהדות ופסיכולוגיה', אבל לא הפעם. אני חוזר להתמקד בתשובה.
תשובה היא סוג של פסיכותרפיה, טיפול נפשי. באופן פשוט משמעות המילה 'תשובה' היא שיבה, חזרה; חזרה מדרך-החטא אל דרך-היושר[3]. איך בדיוק עושים את זה? ובכן, כמו בפסיכולוגיה, יש בנושא התשובה הרבה שיטות וגישות. אני ממש לא מכיר את כולן. אספר מה שאני יודע.

כוחו של ווידוי

הרמב"ם בהלכות תשובה אומר[4]:
'כל מצות שבתורה, […] אם עבר אדם על אחת מהן, […] כשיעשה תשובה וישוב מחטאו, חייב להתודות לפני האל ברוך הוא. […] כיצד מתודין? אומר: 'אנא השם, חטאתי עויתי פשעתי לפניך, ועשיתי כך וכך. והרי נחמתי [=התחרטתי] ובושתי במעשי. ולעולם איני חוזר לדבר זה"
חזרה בתשובה, לא מתבצעת בתחום המחשבה בלבד, 'בהרהורי תשובה' בלבד. היא דורשת גם פרקטיקות מעשיות. חוזר בתשובה צריך להתוודות: לומר בקול, במילותיו שלו, במה הוא חטא. בנוסף עליו להביע חרטה על מעשיו ולקבל על עצמו לא לחטוא שוב להבא.
לשם מה נחוץ הווידוי? הרב יוסף דוב סולובייצ'יק, שחי במאה ה- 20, מסביר שלווידוי יש חלק חשוב בשלב הראשון של התשובה: הכרת החטא, המודעות למלוא משמעותו של החטא. בלשונו[5]:
'…כל תחושה, רעיון והרהור, מתבהרים לאדם ונתפסים על ידו לאחר שהצליח לבטאם במשפטים בעלי מבנה הגיוני ודקדוקי. […] האדם עצמו אינו יודע מה מתרחש אף בלבו שלו, עד שהוא מגבש [את] הרגש[ות]יו ורעיונותיו ויוצקם לדפוסי ביטוי. […]
יש דברים הרבה שאדם יודע אותם, [ו]אף הוגה בהם, ובכל זאת לא ירהיב להעלותם על שפתיו. האדם עקשן בטבעו, בונה לו מחיצות בינו לבין עצמו ומורד גם במציאות ובעובדות. באופן אינסטינקטיבי אנו דוחים עובדות שאינן נעימות לנו. […] לדעת – הוא דבר אחד, אבל לבטא ולאשר עובדה זו בניב שפתים – הוא משהו אחר. […] הוידוי מכריח את האדם, תוך ייסורים עצומים, להכיר בעובדות כפשוטן, לבטא בבהירות את האמת כמות שהיא.'
סוף ציטוט.

שקרים, אפים וחטאים

אני חוויתי את מה שהרב סולובייצ'יק מתאר על בשרי. כן, זה לא בדיוק היה בשר, הבנתם למה התכוונתי.
הפיה הכחולה הצילה אותי ממות, והביאה אותי לבית שלה. היא שאלה אותי איפה הכסף שהייתי צריך להביא לג'פטו. הכסף היה בכיס שלי, אבל שיקרתי ואמרתי שאיבדתי אותו. האף שלי התחיל לגדול. לא ידעתי שזה קשור לשקר שאמרתי, לי לא סיפרו על פינוקיו כשהייתי קטן. לכן המשכתי לשקר, וגם האף שלי המשיך לגדול.
[פסקול: פינוקיו משקר]
אז הפיה הכחולה גילתה לי שהאף שלי מתארך בגלל השקרים שלי. התביישתי נורא. רציתי לברוח משם, אבל לא יכולתי. האף הארוך שלי ריתק אותו למקום. התחלתי לבכות. נכון שכבר מהתחלה ידעתי שאני משקר. אבל כל עוד שהמידע הזה היה חבוי בפנים, יכולתי לשקר לעצמי שזה לא באמת שקר. כשהכל יצא החוצה, כבר לא הייתי מסוגל לברוח מהאמת.
השקר מקיים את החטא. האדם שוקע בחיי-חטא מתחת למעטה התכחשות. כדי להתמודד עם החטא צריך קודם לגרור אותו ממחבואו החשוך החוצה.

ווידוי ופסיכואנליזה

יש דמיון בין הווידוי שבתהליך התשובה לבין טכניקות טיפול פסיכולוגיות[6]. כחלק מטיפול פסיכואנליטי המטופל צריך ל'התוודות'. עליו לתת ביטוי לחוויות וזיכרונות מודחקים בתוכו, אלו שאחראים לבעיה הנפשית שלו. במהלך הטיפול המטפל והמטופל מוצאים דרכים לעקוף את ה'הגנות' סביב הזיכרונות והחוויות הבעייתיים. לאחר שהמטופל נעשה מודע להם, הוא מסוגל להתמודד איתם. גם שיטות טיפול פסיכולוגיות אחרות כוללות ווריאציות שונות של מעין 'ווידוי'.

חרטה על שעבר וקבלה להבא

לאחר שמודים ומכירים בחטא – מה הלאה? על פי הרמב"ם, שני השלבים הבאים בתשובה הם 'חרטה על שעבר' ו- 'קבלה להבא', כלומר החלטה והתחייבות שלא לחטוא שוב באותו חטא.
איזה שלב בא קודם? תלוי[7].
יש פעמים שבהן יחד עם הכרת החטא מגיעה חרטה עמוקה ונוקבת. האדם מזועזע ממה שעשה, מהצורה שבה התנהל, וייסורים קשים תוקפים אותו. הוא סולד מדרך החטא, וממילא מקבל על עצמו בלב שלם שלא לחטוא עוד.

קבלה להבא, וחרטה על שעבר

ויש גם סוג תשובה שונה. לפעמים אדם מבין שהחטא הוא טעות, ומחליט שלא לחטוא עוד. למרות זאת, הוא עדין לא מתחרט מעומק ליבו על מה שעשה. למשל, גנב שמחליט להפסיק לגנוב ולהחזיר את מה שגנב. יכול להיות שהפיתוי שבגניבה עדיין קורץ לו, ושהוא אפילו מצטער על אובדן הרכוש הגנוב שהשיג. לא קל להיפטר בבת-אחת מאופי של גנב. רק לאחר זמן, כאשר הוא כבר מרוחק מדרך הפשע וחי כאדם ישר, הוא מבין כמה נוראים היו חיי-הפשע. אז, הוא מגיע לחרטה שלמה.

מה הטעם להתחרט?

אתם זוכרים את מה שאמר הרב עמיטל אמר? שהחרטה היא חלק חשוב מהתשובה? ובכן – למה? מה התפקיד של החרטה? ובכלל, מה הטעם להתחרט על מה שהיה וחלף?
לשאלה הזאת ניתנו תשובות שונות. כדי להבין את התשובה שאני אביא כאן, צריכים להבין קודם את המושג 'טומאת-החטא' או 'סיאוב-החטא'. זה לא מושג דתי, לפחות לא רק. אני אסביר.

חוטאים וחמורים

החוויה הטראומטית ביותר שעברתי הייתה ב'ארץ המשחקים'. זה היה אחרי שכבר גרתי עם הפיה הכחולה, וגם הצלחתי בלימודים. אבל הילד המופרע ההוא, לוּצִ'ינְיוֹלוֹ, שכנע אותי שהרבה יותר כיף בארץ המשחקים מאשר בבית הספר. לא לומדים, רק מתבטלים, זוללים ומשתוללים כל היום. שוב התפתיתי.
[פסקול: פינוקיו ב'ארץ המשחקים']
נהנינו נורא בארץ המשחקים. עד שהגיע הלילה. בלילה הפכנו כולנו לחמורים.
[פסקול: פינוקיו הופך לחמור]
הסיפור הזה אולי נשמע מוזר וחריג, אבל למעשה הוא קורה כל הזמן. החטא משחית את האדם והופך אותו למשהו אחר. קל לראות את זה כשמדובר בפשעים חמורים כמו רצח, אבל העיקרון נכון תמיד. בין האישיות והמעשים יש השפעה דו-כיוונית. כך למשל, מי שלא לומד ומתנהג כמו חמור בסוף הופך לחמור.

טומאת-החטא, חרטה ואבלות

זוהי אם כן 'טומאת-החטא'. הסיאוב שהוא משאיר בנפש. אם החוטא לא הושחת לחלוטין, במוקדם או במאוחר הוא ירגיש שמשהו קרה לו. הוא כבר לא האדם שהוא רוצה להיות.
איך נפטרים מ'טומאת-החטא'? הרב סולובייצ'יק מסביר שהחרטה והצער על החטא משחקים תפקיד חשוב בתהליך ההיטהרות מהחטא. לדבריו, החרטה היא מעין אבלות. אני מצטט[8]
'על מה מתאבל החוטא? על האבידה שאבדה לו. מה אבד לו? הכל. החוטא איבד את טהרתו, את קדושתו, את שלימותו, […] כל מה שנותן משמעות לחיים ותוכן לקיום האנושי. האבל מתאבל על נפש אהובה שאבדה לו. החוטא – על נפשו שלו שאבדה לו.
באבילות יש תמיד יסוד מאזוכיסטי. האבל מענה ומייסר את עצמו, שונא את עצמו. גם באבילות של חטא יש יסוד מאזוכיסטי ברור, החוטא מתחיל לחוש כלפי עצמו הרגשה של בוז, של תיעוב; של שנאה עצמית, מאזוכיסטית. החטא – נהפך לתועבה, לשקץ, למשהו מבחיל. הרגשת החטא אינה חוויה מוראלית [=מוסרית], רגש המוסר שבאדם איננו גורם רב-עצמה ביותר, הרגשת-חטא זו הסוחבת את האדם לתשובה היא חווית אסתטית, יותר נכון חוויה אסתטית נגאטיבית [=שלילית].
החוטא חש בתיעוב ובסיאוב של החטא. ייסורי החטא הם בהרגשת הבחילה של טומאת החטא המסואבת, המגעילה. […] החרטה – רצופת ייסורים קשים: 'תמהים אנו על נפשותינו איך נעשתה התועבה הזאת"
סוף ציטוט.

יצירת 'אני' אחר

החרטה שמורכבת מרגשות האשמה, הבושה, והתיעוב העצמי, דוחפת את האדם להשליך את ה'אני-החוטא' שלו, וליצור 'אני' חדש. 'בעל תודעה חדשה, רוח ולב חדשים, מגמות ושאיפות אחרות, כמיהות ועריגות שונות'[9] בלשון הרב סולובייצ'יק. החרטה על העבר מובילה ממילא לקבלה להבא – 'לעולם איני חוזר לדבר זה'.
יש חוזרים בתשובה שמשנים את שמם. הרמב"ם מסביר את משמעות הדבר: 'כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים'[10].
[פסקול: 'אני ואתה', אריק איינשטיין]

תשובה מעשית – תשובה במעגלים רחבים

אני חייב לומר משהו. תשובה היא לא רק תהליך נפשי פנימי. תשובה אמיתית היא תשובה שיש לה ביטוי מעשי במציאות. הרמב"ם מעמיד את הפן המעשי כמבחן לשלמותה של התשובה, בלשונו[11]:
'אי זו היא תשובה גמורה, זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו, ופירש ולא עשה מפני התשובה. […]'
העניין הזה אולי קשור להלכה אחרת בדברי הרמב"ם. בהלכה מפורסמת, הרמב"ם כותב שמי שזכויותיו רבות יותר מעוונותיו נידון כצדיק, ואילו מי שעוונותיו רבים יותר מזכויותיו נידון כרשע. בהמשך הדברים כותב הרמב"ם כך[12]:
'לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב. חטא חטא אחד – הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה, וגרם לו השחתה. עשה מצוה אחת – הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, וגרם לו ולהם תשועה והצלה […]'
תשובה לא מתמצה באדם יחיד. אדם שיש לו תכונה שלילית, לדוגמה חוסר רגישות, זאת לא רק הבעיה שלו. אנשים מסביבו נפגעים. כל אדם הוא חלק מהעולם, והתיקון העצמי שלו הוא חלק מתיקון העולם כולו. החיבור בין האדם לסביבה שלו עובר דרך עולם המעשה. המעשים מוציאים את התשובה מרשות היחיד אל רשות הרבים, כדי שתתפשט במעגלים רחבים.
התשובה שלי שייכת גם לאבא שלי, ג'פטו. כשברחתי מהבית, הוא יצא לחפש אותי מלא בצער ובדאגה. כשחזרתי בתשובה – חזרנו שנינו הביתה.
[פסקול: המשך 'אני ואתה']
ההלכה קובעת שלא די בחרטה ובקבלה להבא כדי לעשות תשובה על עבירות שבין אדם לחברו, כלומר שבין אדם לאדם: 'עבירות שבין אדם לחבירו, כגון החובל את חבירו, או המקלל חבירו, או גוזלו, וכיוצא בהן – אינו נמחל לו לעולם עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו, וירצהו[13]'. ה' לא סולח במקום החבר הפגוע; כל עוד הפוגע לא פייס את החבר, גם ה' לא סולח. הפוגע חייב לפצות ולפייס את הנפגע. רק לאחר מכן תשובתו מתקבלת גם לפני ה'.
זה מזכיר לי נושא מרכזי שלא דיברתי עליו. עניין העונש והכפרה.

עונש וכפרה

האמונה בשכר לצדיקים ועונש לרשעים היא אחת מאמונות היסוד ביהדות. בראש השנה וביום הכיפורים של כל שנה ושנה, כל באי העולם עומדים למשפט לפני ה'. משום כך נקראים ראש-השנה, יום הכיפורים והימים שביניהם 'ימים נוראים' או 'עשרת ימי תשובה'. במהלכם, ה' בוחן את מעשיו של כל אדם, הטובים והרעים, ועל פיהם קובע את גזר דינו. השכר או העונש ניתנים לכל אדם ואדם בעולם הזה או בעולם הבא.
מי שעבר עבירה ראוי לעונש. כך מקובל בכל מערכות החוק בעולם. לעומת זאת, הקב"ה מוחל על העונש  לעבריינים שעשו תשובה. המחילה על העונש נקראת 'כפרה'. בכל שנה עוונותיהם של ישראל מתכפרים ביום-הכיפורים, כפי שנאמר בתורה[14]:
'כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ'

התשוב נפש הנרצח אליו בווידוי ובחרטה?

כפרת העוונות נראית כדבר לא הגיוני. הרי החזרה בתשובה לא יכולה למחוק את העבר. כדברי רבי יוסף אלבו[15]: 'התשוב נפש הנרצח אליו בווידוי ובחרטה?'  מהי ההצדקה לוויתור על העונש[16]?
לפי הסבר מפורסם מטרת הכפרה היא לאפשר את התשובה[17]. העונש נועד להרתיע אדם מלעבור עבירה, אבל הוא גם עלול להפריע לאדם שכבר חטא לשוב בתשובה. חוטא שהיה יודע שנטל החטאים והעונשים שבהם התחייב ירבוץ עליו לעולם היה מתייאש, ולא היה מסוגל לחזור בתשובה. הוא היה ממשיך במעשיו הרעים ויתכן שאף גרוע מכך. הקב"ה, שחפץ בתשובתם של הרשעים, מכפר על העוונות כדי לפתוח להם פתח לתשובה. גם העונש וגם הכפרה מטרתם 'לעזור' לאדם לבחור בדרך-הישר.

תשובה מיראה ותשובה מאהבה

ישנה שאלה מפורסמת על הטבע האנושי: האם האדם הממוצע מסוגל לדבוק בצדק ובמוסר גם ללא 'יראת-העונש'? כלומר ללא הפחד שייענש על ידי א-להים או על ידי רשויות החוק? היו שטענו שאין צורך להפעיל אמצעי ריסון על האדם, שכן האדם הוא טוב וישר מטבעו. והיו שטענו שברגע שיוסר איום העונש, יובס האדם על ידי כוחות ההרס שטבועים בו, והעולם ידרדר לתוהו.
בעולם המחשבה היהודי קיימת מחלוקת דומה. היו שהחזיקו בהשקפה פסימית על נפש האדם, ולכן הדגישו את 'יראת-העונש' בתהליך התשובה[18]. אחד ההוגים המפורסמים שהחזיקו בגישה כזאת היה רבי ישראל סלנטר, שעליו דיברנו בפרק מספר 2 של התוכנית. מנגד, שיטות אחרות מסתייגות מהפרזה ב'יראת העונש', ומדגישות דווקא את ה'תשובה מאהבה', תשובה על רקע הזדהות פנימית[19].
לדברי כולם, 'תשובה מאהבה' היא במדרגה גבוהה יותר.
[פסקול: סליחות בבית הכנסת 'רבן יוחנן בן זכאי', באדיבות 'פורטל לחזנות ופיוט']

ימים נוראים וקדושים

חודש אלול והימים הנוראים, יש בהם מן היראה ומן האהבה. בכל ימי חודש אלול תוקעים בשופר בבית הכנסת לאחר תפילת שחרית. וכל אדם ששומע את קול השופר, מיד נזכר בראש השנה-המתקרב, ביום הדין. כיוון שכך נופלת עליו יראת בוראו, והוא מתעורר לפשפש במעשיו ולעשות תשובה.
[פסקול: יוסף ולק ז"ל, ו'נתנה תוקף']
לא רק מפחד מתעורר אדם לתשובה. חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, ועשרת ימי תשובה, אווירת קדושה מיוחדת שורה עליהם. הכל מרבים בתפילה ובצדקה, משכימים לומר סליחות, ועוסקים בחשבון נפש. המלך בשדה. בראש השנה וביום הכיפורים, מתכנסים כולם בבית הכנסת לבושים לבן ומעוטפים בטליתותיהם, ועומדים בתפילה ובתחנונים. כיוון שכך כל אדם מתעורר ונזכר באותם דברים שיקרים לו באמת, אלא שהסיח דעתו מהם מחמת טרדות הזמן. ומיד הריהו שב מאהבה ובנפש חפצה.
[פסקול – יוסף ולק ז"ל, 'קדושה']

שובו בנים שובבים

האם האדם הבודד מסוגל לחזור בתשובה בכוחות עצמו? בלי שום תמיכה?
עד עכשיו דיברנו על תשובה על פי המודל של הרמב"ם. לשיטת הרמב"ם במוקד התשובה ניצבת הבחירה החופשית. כל אדם הוא עצמאי ואחראי בלעדי למעשיו. התשובה היא אם כן שינוי עצמי, 'קבלה להבא', לקיחת גורלך שלך בידך[20]. אבל יש גם תפיסות אחרות לגבי תשובה.
בניגוד לרמב"ם, יש הוגים שלשיטתם האדם איננו מסוגל לשוב בתשובה בכוחות עצמו[21]. לתפיסתם, האדם כשלעצמו הוא יצור חלש ומועד לחטא. האפשרות היחידה של האדם להשתחרר מהחטא היא להתמסר לאהבת ה'. אני אסביר.
הטוב שבאדם, הרוחניות והקדושה שבו מקורם בקשר שלו עם ה', שהוא מקור כל האור והטוב שבעולם. הקשר שבין ה' לאדם הוא כמו קשר שבין אב לבן. קשר של אהבה. כאשר אדם נכשל בחטא, הקשר נפגע. החטא מרחיק ומבדיל אותו מה', ובכך מנתק אותו ממקור האור והטוב. החוטא יוצא לחיי גלות, כמו בן שאיבד את אביו. בודד, עזוב לנפשו, רובצת עליו מועקת החטא. הוא משתוקק לשוב.
ה' בחסדו וברחמיו מוכן לקבל בחזרה בנים שהתרחקו. 'שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם[22]'. מי ששב ומתמסר לאהבת ה', נגאל על ידו. ה' סולח לו על חטאיו וכולל אותו מחדש באהבתו.
אחרי שהתרחקתי מאבא שלי, ג'פטו, נדדתי ממקום למקום זמן רב. אבוד. רציתי מאוד לחזור. קיוויתי שהפיה הכחולה תרחם עליי בסוף, ופשוט תהפוך אותי לילד אמיתי.
[פסקול: A.I: `Blue fairy, please make me real boy`]
[פסקול: 'אבא', אביתר בנאי]

תשובה לעצמי

אפשר להבין תשובה בדרך נוספת. במובן של תשובה לעצמי. המייצג הבולט של הגישה הזאת הוא הרב אברהם יצחק הכהן קוק. כך הוא כותב בספרו 'אורות התשובה'[23]:
'[…] והתשובה הראשית, […] היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו, ומיד ישוב אל , הא-להים, אל נשמת כל הנשמות, וילך ויצעד הלאה מעלה מעלה בקדושה ובטהרה […]'
ההנחה שעומדת בבסיס הדברים היא שבמהותו, בשורש נשמתו, האדם שואף לטוב. בכל אחד קיים ניצוץ של קדושה, חלק גבוה, א-להי. האדם יכול לשכוח את היסוד הטוב שבו, להתכחש לו, לבצע את הפשעים המחרידים ביותר – אבל הניצוץ איננו דועך לעולם. לכן אדם יכול תמיד, גם אם הוא שקוע במצב הנמוך ביותר, לחזור בתשובה. עליו להיזכר מיהו, ולחזור לעצמו.
לא כולם יקבלו את הגישה הזאת. יש כאלה שיעדיפו לקפץ על פני המים עם איזו צפרדע שתמצא חן בעיניהם, לא משנה מי. קוראים לזה 'קרפדה ממבט ראשון'. ויש מי שמגלה בתוכו את הנסיך, ויוצא לחפש את בת המלך שאבדה.

ממעמקים

יצאתי לחפש את אבא שלי בים הגדול. די מהר נוכחתי לדעת שהים הפתוח הוא מקום לא בטוח. הלוויתן מונסטרו, אימת האוקיינוס, בלע אותי. ושם, בבטן הלוויתן, בשפל המדרגה, מצאתי אותו.
הסתבר שמונסטרו בלע גם את ג'פטו והספינה שלו. סוף סוף נפגשנו. זה היה מאורע משמח במיוחד כמובן, אבל נותרה בעיה – איך יוצאים מבטן הלוויתן? ג'פטו היה מיואש. הוא אמר שאין סיכוי לצאת משם. הייתי גם אני על סף ייאוש, כשנזכרתי בסיפור על יונה הנביא.
יונה לא האמין בתשובה. לכן הוא סירב לשליחות שה' הטיל עליו, לעורר את אנשי נינווה לתשובה. בכך הוא הפך בעצמו לחוטא. יונה הושלך אל הים הסוער, אל מוות וודאי מטביעה, ובכל זאת ניצל. הוא נבלע על ידי דג גדול. זה בוודאי עורר בו כמה מחשבות. אחרי שלושה ימים בבטן הדג, יונה הכיר לבסוף באפשרות התשובה, ופרץ בתפילה אל ה'[24]. ה' קיבל את תשובתו והדג הקיא אותו על היבשה. יונה למד שניתן להיחלץ ממעמקי החטא. תמיד יש ניצוץ של תקווה.
אז ניצת בי ניצוץ של רעיון. הצתתי גפרור והעליתי את הספינה של ג'פטו באש. העשן גרם למונסטרו להתעטש. יצאנו לחופשי, וחזרנו הביתה.
כשהתעוררתי למחרת בבוקר, גיליתי שאני ילד אמיתי.
[פסקול: 'אור גדול', אמיר דדון]

ילד אמיתי, איש אמת

לחזור בתשובה זה קל מאוד וקשה מאוד[25].
זה קל בגלל שברגע אחד של חרטה, ב'הרהור תשובה' אחד, אדם עשוי להשתנות. בין אם האדם משועבד לחטא מסוים, ובין אם באופן כללי הוא הוא מרגיש שחייו סתמיים וריקים, קורה לפעמים שפתאום בבת אחת מתחולל מהפך בנפשו. כאילו משום מקום נכנסת לתוכו השראה עליונה וכביכול לוקחת אותו לעולם אחר. כהרף עין האדם משיל מעליו משא מעיק של שנים, וחוזר מחדש אל המקום העמוק, הילדי, הטהור שבתוכו. זאת תשובה של פלא, של אגדה.
לחזור בתשובה זה קשה, בגלל שהחוויה האקסטטית הזאת לא נמשכת הרבה זמן. הנה אני, עברתי חוויה מופלאה, הפכתי מבובת עץ לילד אמיתי. אני עדיין נאבק יום יום כדי להיות איש אמת. כן, גם עכשיו קורה שאני משקר לפעמים. רק לעיתים רחוקות, ואני משתדל מאוד שלא, אבל קורה. מה לעשות, כשיורדים למציאות חוויות רוחניות זה לא תמיד מספיק. אם לרגשות תשובה נשגבים אין כיסוי מעשי – איזה ערך יש להם? כנראה שזה האתגר האמיתי של עשרת ימי תשובה. איך דואגים שההתעלות הרוחנית של תחילת השנה תשפיע על השנה כולה?

תודות

 שני הספרים שליווי אותי בהכנת הפרק הם הספר 'שובי נפשי' של הרב שג"ר והספר 'על התשובה' של הרב סולובייצ'יק. רוב הרעיונות שהוצגו בפרק באו מהם.
תודה לרב הלל רחמני, שעזר לי לגבש את הרעיונות במהלך הכנת הפרק.
תודה לאבא שלי, זאב שטאל, ולחגי עמנואל, על ההגהה וההערות על הפרק.
תודה לאסף דוברוביצר על הייעוץ המוזיקלי.
תודה ל'פורטל לחזנות ופיוט', שנתנו לי רשות להשמיע קטעים מהקלטת הסליחות שנאמרו בבית הכנסת רבן יוחנן בן זכאי בירושלים.
בפרק הושמעו קטעי חזנות מתפילת יום הכיפורים. החזן הוא סבא רבא שלי, יוסף ולק ז"ל.
בפרק הושמעו ציטוטים מסדרת האנימה היפנית 'פינוקיו', מהסרט 'פינוקיו' של דיסני, ומהסרט ‘Artificial Intelligence’ של סטיבן ספילברג.
הושמעו בו גם השירים: 'אבא' של אביתר בנאי, והשיר 'אני ואתה' של אריק איינשטיין.
אנחנו מאזינים כעת לשיר 'אור גדול' של אמיר דדון.
 זהו. בעזרת ה', נשתמע.
 ————————
[1] משנה תורה, הלכות תשובה פרק ה', הלכות א-ב

[2] משנה תורה, הלכות תשובה, פרק ז' הלכה ג'

[3] במקרא ניתן למצוא דוגמאות לשתי הצורות. נביא שתיים: יחזקאל פרק לג, יא 'אֱמֹר אֲלֵיהֶם חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי ה' אִם אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה שׁוּבוּ שׁוּבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְלָמָּה תָמוּתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל'. יואל פרק ב, יג 'וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם וְשׁוּבוּ אֶל ה' אֱ-לֹהֵיכֶם כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה'

[4] משנה תורה, הלכות תשובה, פרק א' הלכה א'.

[5] הרב יוסף דוב סולובייצ'יק, על התשובה, עמ' 62-64.

[6] השוואה כזאת עורך פרופ' משה הלוי ספירו (M.H Spero) בספרו Judaism and Psychology עמ' 49.

[7] הדברים הבאים מבוססים על דברי הרב סולובייצ'יק במאמר 'לעברך בברית ה", על התשובה, 101-145.

[8] הרב יוסף דוב סולובייצ'יק, על התשובה, עמ' 111-117.

[9] הרב יוסף דוב סולובייצ'יק, 'איש ההלכה – גלוי ונסתר', עמ' 92. מעניין להשוות את הדברים שהבאנו מ'על התשובה' לדבריו ב'איש ההלכה' עמ' 94-95: 'וכאן מופיע ההבדל העיקרי בין מושג התשובה בהלכה לזה של איש הדת הכללי. זה האחרון תופס את רעיון התשובה מבחינת כפרה, בתור תריס בפני העונש, בתור חרטת סרק, שאינה יוצרת ומחדשת כלום; נפשו הוגה נכאים ומתאבלת על יום אתמול כי עבר, על הזמן, ששקע כבר בתהום הנשיה, על מעשים, שחלפו כצל, על עובדות, שאי אפשר לשנותן ולהמירן באחרות. ולפיכך זקוק הוא לחסדים מרובים, לנסים ונפלאות, לרחמים רבים וכו'. מה-שאין-כן איש ההלכה! הוא איננו מתמכר לבכי ולתוגה, אינו נושך את בשרו ואינו חובל בעצמו. הוא אינו עוסק בתשובת המשקל ואינו מתמכר לסיגופי הגוף ועינויי הנפש. איש ההלכה עסוק ביצירה עצמית ובבריאת "אנכי" חדש. אין הוא מתחרט על העבר, שכבר עף ונעלם, אלא בעבר הקיים עדיין והמשתרבב והנכנס לתוך ההווה והעתיד.'

[10] משנה תורה, הלכות תשובה, פרק ב' הלכה ד'.

[11] משנה תורה, הלכות תשובה, פרק ב' הלכה א'

[12] משנה תורה, הלכות תשובה, פרק ג' הלכה ד'. דברי הרמב"ם מבוססים על דברי רבי אלעזר בר' שמעון בתלמוד הבבלי, מסכת קידושין דף מ' עמוד ב'.

[13] רמב"ם משנה תורה, הלכות תשובה, פרק ב' הלכה ט'

[14] ויקרא ט"ז, ל'. היחס המדויק בין תשובה וראש-השנה ויום הכיפורים בהקשר כפרת העוונות וקביעת גזר דינו של אדם,  הם נושאים סבוכים, ולא נעסוק בהם.

[15] ספר העיקרים, מאמר רביעי, פרק כ"ז

[16] אמנם, בניגוד לגישה הרווחת שעל פיה באופן עקרוני רעיון התשובה והכפרה אינם הגיוניים, קיימת גישה אחרת. הרי גם העונש לא ישיב את נפש הנרצח. העונש בידי אדם הוא מובן כי לעולם איננו יודעים האם החרטה אמיתית, ומשום כך העונש נחוץ כאמצעי הרתעה על מנת לצמצם את סך הפשיעה. אולם, מה טעם יש בעונש בידי שמים במקום שבו יש חרטה? אם במניעת הישנות החטא אנו מעוניינים – הרי שחרטה אמיתית מועילה לכך כמו עונש ואף יותר. והרי ברור שגלוי וידוע לפני ה', בוחן כליות ולב, אימתי החרטה היא אמיתית. על  רקע הדברים הללו ניתן להבין את מוסד התשובה והכפרה כמבוסס על חוקיות טבעית והגיונית. תודה לאבא שלי על ההערה הזו. שמעתי מפי הרב אמנון בזק שבתנ"ך הגישה הראשונה מזוהה עם ספר יונה, ואילו הגישה השנייה, נראה שעולה מפרק י"ח בספר יחזקאל, יעוין שם.

[17] עיין רמב"ם מורה נבוכים, חלק ג' פרק ל"ו. ראה גם: אליעזר שביד, 'יום הכיפורים : וידוי, כפרה ותשובה'.

[18] חשוב להדגיש שתשובה מ'יראת העונש' איננה מושג זהה ל'תשובה מיראה' אשר מתייחסת לאיכויות שונות של יראה כמו גם 'יראת הרוממות'. על משמעות הפער בין 'סוגי' היראות עיין אצל הרב שג"ר, שובי נפשי, עמ' 113-115 ובהערות שם. דיון יסודי בסוגית היראה למצוא במאמר 'משמעותה של יראת שמים בדורנו', בתוך: הרב יהודה עמיטל, 'והארץ נתן לבני אדם', הוצאת 'תבונות'.

[19] הניסוח כאן קרוב אולי לרמב"ם הלכות תשובה, פרק י' הלכה ב', אבל גם כאן, קיימות תפיסות שונות בהבנת טיב ה'אהבה'

[20] בדברים אלו אנו נסמכים על הבחנותיו של הרב שג"ר, שובי נפשי, 44,58,105-106

[21] הפסקה הבאה מושתתת על דבריו של הרב שג"ר, 'תשובה כחסד' , שובי נפשי, עמ' 105-124. המאמר דן בתפיסת התשובה של ר' בחיי, של רבי יוסף אלבו ושל ר' חסדאי קרשקש. כמובן, שדבריו של הרב שג"ר שם עמוקים ומפורטים בהרבה ממה שהבאנו כאן.

[22] ירמיהו ג', כ"ב.

[23] אורות התשובה פרק ט"ו פיסקה י'. לקריאה נוספת על רעיון התשובה לעצמיות אשר מופיע גם אצל הוגים אחרים עיין 'שובי נפשי' עמ' 101-104 ובהערות שם. על רעיון השיבה למקוריות ולעצמיות בהגותו עיין יצחק ברנד, "שתי תשובות בדבר' – מהלכי תשובה ב'אורות התשובה", בתוך: הרב אמנון בזק [עורך], 'וביום צום כיפור יחתמון', עמ' 345-346, הוצאת תבונות.

[24] את ניתוח התהליך הנפשי שעבר יונה שמעתי מפי הרב אמנון בזק.

[25] הפסקה הבאה מבוססת על מספר רעיונות ידועים בנושא תשובה. המשפט שפותח אותה מבוסס כמובן על הקדמתו של הרב קוק ל'אורות התשובה'.

השאר תגובה