פרק 9 – מאי חנוכה? על מרד המקבים.

מה פתאום גזרו גזירות דת על היהודים? מי מהיהודים הצטרף למרד? וכמה הם היו? היו גם יהודים 'מתיוונים' – מי הם היו, ומה היה כוחם? מה היה מהלך הקרבות? מתי הוקמה המדינה החשמונאית? ואיזו מין מדינה היא הייתה? ולמה ממשיכים לחגוג את חנוכה אחרי שהיא התמוטטה? ואחרי שבית המקדש נחרב? . . … . . . . . . . . . . . . . . . . . . 

לשמיעת הפרק:

הפרק מאוחסן באתר הפודקאסטים הישראלי iCast

 ↓ הורדה למחשב ↓ 

(משתמשי 'Internet Explorer' – מקש ימני + שמירה בשם)

 לטקסט המלא של הפרק גללו למטה.

מקורות:

 

מנחם שטרן (עורך), 'ההיסטוריה של ארץ-ישראל: כרך ג: התקופה ההלניסטית ומדינת החשמונאים (37-322 לפני הספירה)', הוצאת כתר, ירושלים 1981.

אוריאל רפפורט [מבוא תרגום ופירוש], 'ספר מקבים א', הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים 2004

דניאל שוורץ [מבוא תרגום ופירוש], 'ספר מקבים ב', הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים 2004

אוריאל רפופורט, 'מגלות לקוממיות – מגלות בבל עד ירידת בית חשמונאי', האוניברסיטה הפתוחה, תל-אביב 1990, יחידות 3-12.

אביגדור צ'ריקובר, 'גזירות אנטיוכוס ובעיותיהן'

אה"מ ג'ונס, 'התקופה ההלניסטית', בתוך: בצלאל בר-כוכבא (עורך), 'התקופה הסלווקית בארץ-ישראל; מחקרים ועיונים בגזירות הדת ומרד החשמונאים',  הקיבוץ המאוחד והמדור לידיעת הארץ בתנועה הקיבוצית, תל-אביב תש"ם.

'גזירות הדת של אנטיוכוס אפיפנס וביטולן', בתוך: מנחם שטרן, 'התעודות למרד החשמונאים', ישראל 1972, עמ' 47 ואילך.

הערך 'הלניזם' באנציקלופדיה העברית.

אברהם שליט [עורך], 'ההיסטוריה של עם ישראל: התקופה ההליניסטית', בהוצאת פלאי; עם עובד, ישראל תשמ"ג.

בצלאל בר-כוכבא, 'מלחמות החשמונאים (ימי יהודה המקבי)', בהוצאת יד יצחק בן-צבי; משרד הביטחון, ירושלים תשמ"א

ויקיפדיה, 'קרבות המקבים'

 הערה: חלקים גדולים מהספר 'ההיסטוריה של ארץ-ישראל: כרך ג: התקופה ההלניסטית ומדינת החשמונאים (37-322 לפני הספירה)', וכן חומרים אחרים, זמינים באופן מקוון הספריה הווירטואלית של מט"ח.

——————–

פסקול:

'ניגון ריקוד', להקת 'הלב והמעיין' מתוך האלבום 'שירה חדשה'

'אבי אבי הגידה נא לי', עוזי חיטמן, באדיבות ה'חינוכית'

שירי חנוכה מהאלבום: 'לכבוד החנוכה 30 השירים היפים':

  • 'מי ימלל'

  • 'הבה נרימה'

  • 'מעוז צור'

  • 'באנו חושך לגרש'

  • 'ימי החנוכה'

piano instrumental by Sarah Sparks 3

Thought Battle (Instrumental) by Dexter Britain

Handel – Oratorio, Judas Maccabaeus

Freesound.org – "footsteps.wav" by E330

Freesound.org – "Crickets in the night" by caquet

Freesound.org – "Birsong at dawn.WAV" by NLM

Freesound.org – "nightcritters.wav" by NoiseCollector

Fireplace Sounds | Effects | Sound Bites | Sound Clips from SoundBible.com

Breathing Vent Sounds | Effects | Sound Bites | Sound Clips from SoundBible.com

Walking On Gravel Sounds | Effects | Sound Bites | Sound Clips from SoundBible.com

Freesound.org – "marching-loop.aif" by stib

———————-

טקסט פרק מלא:

 

פרק מספר 9, כ"ז בכסלו תשע"ה
מאי חנוכה? על מרד המקבים.

 

פתיחה

שלום, ברוכים הבאים לתכנית הסיפור שלנו. הסיפור שלנו היא פודקאסט על יהדות ויהודים. בכל פעם התכנית תעסוק בנושא אחר מתוך מגוון תחומים – היסטוריה יהודית, סוגיות הלכתיות, הגות, ועוד.
הנושא של הפרק הזה הוא מרד המקבים. לי קוראים איתמר. נתחיל.

מאי חנוכה?

[פסקול: 'אבי אבי הגידה נא לי', עוזי חיטמן, באדיבות ה'חינוכית']
למה חוגגים את חנוכה?
התשובה שבדרך כלל מקבלים על השאלה הזאת היא: 'נס-פך-השמן'. זאת גם התשובה שהגמרא נותנת. הסוגיה בתלמוד הבבלי במסכת שבת שואלת 'מאי חנוכה?', כלומר – בגלל מה חוגגים את חנוכה, ועונה[1]:
'שכשנכנסו יוונים להיכל, טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה.'
אולי זה קצת לא נעים, אבל חייבים לשאול – זה כל הסיפור? פך שמן? נכון שזה נס נורא מגניב, אבל בגלל זה חג שמונה ימים? זה שמצאו פעם ליטר שמן זאת סיבה לבזבז כבר אלפיים שנה מיליוני ליטרים של שמן על נרות, לביבות וסופגניות?
ובכלל – למה היה דחוף כל כך להדליק מיד את המנורה? המקבים שחררו את ירושלים שלוש שנים לאחר שהמקדש חולל וטומא. לקח זמן לשקם אותו. מה היה קורה אם היו מחכים עוד שבוע? זה היה קריטי עד כדי כך שנזקקו מיד לנס? וגם – ידעתם שנס פח השמן בכלל לא מופיע בספרי המקבים? וגם לא בברכת 'על הניסים' שאומרים בתפילה ובברכת המזון במהלך חנוכה?

'חזרה מלכות לישראל'

ברור שהסיפור של חנוכה הוא לא רק 'נס פך השמן'. נסתכל על מה שכתב הרמב"ם על חנוכה[2]:
'בבית שני, כשמלכו יון, גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם, ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות, ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם, ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות, וטמאו הטהרות, וצר להם לישראל מאד מפניהם, ולחצום לחץ גדול; עד שריחם עליהם א-להי אבותינו והושיעם מידם, וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום, והושיעו ישראל מידם. והעמידו מלך מן הכהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנים, עד החורבן השני.'
סוף ציטוט.
אוקיי, כאן יש כבר הרבה יותר פרטים. גזירות דת, מלחמה, ישועה וניצחון, ו-'חזרה מלכות לישראל', כלומר – הקמת מדינה יהודית עצמאית.
אבל – איך זה התחיל? מה פתאום גזרו גזירות דת על היהודים? מי מהיהודים הצטרף למרד? וכמה הם היו? היו גם יהודים 'מתיוונים' – מי הם היו, ומה היה כוחם? מה היה מהלך הקרבות? מתי הוקמה המדינה החשמונאית? ואיזו מין מדינה היא הייתה? ולמה ממשיכים לחגוג את חנוכה אחרי שהיא התמוטטה? ואחרי שבית המקדש נחרב?

סיפור חנוכה

הסיפור של חנוכה 'יושב' על תקופה היסטורית בת 250 שנה בערך. זאת תקופה לא קצרה שבמהלכה קרו הרבה אירועים שונים ומורכבים ומסובכים. היא נחקרה בהרבה מחקרים, והתווכחו עליה הרבה וויכוחים. החלטתי שסקירה מדוקדקת של המחקר על התקופה, זה לא מתאים לאווירה של החג והנרות והסביבונים.
לכן, הפרק הזה יהיה דומה יותר לסיפור. שיהיה ברור, אני לא מתכוון לספר פה צ'יזבט – מדובר כאן בסיפור אמיתי. סיפור רציני למבוגרים. אבל אנחנו לא נתעכב על כל הפרטים, ולא נעצור בכל פניה כדי להסתייג, להשוות, להעריך מחדש, להתנצל, ולקלקל את החוויה.
הסיפור שלנו מתחיל בשנת 333 לפני הספירה.
[פסקול: כבר שמעתי פעם את הצעדים האלה]

איסוס, 333-

חודש נובמבר שנת 333 לפני הספירה. הצבא המוקדוני של אלכסנדר מוֹקְדוֹן, נפגש עם צבאו של דריווש השלישי, שליט האימפריה הפרסית. הקרב נערך על יד העיר אִיסוֹס, שבדרום טורקיה של היום. המערכה הסתיימה בניצחון מוחץ של הצבא היווני על הפרסים. הניצחון באיסוס פתח בפני אלכסנדר מוקדון את הדרך לכיבוש ארץ ישראל ומצרים, ובהמשך – לכיבוש האימפריה הפרסית כולה.
אלכסנדר מוקדון מת בפתאומיות בשנת 323 לפני הספירה. הוא הותיר אחריו אימפריה אדירה, ללא יורש ראוי. בעקבות כך פרצו מאבקי ירושה בין ה'דִיאַדוֹכִים', מצביאי הצבא הבכירים של הצבא המוקדוני.
בשנת 280 לפני הספירה, לאחר תקופת לחימה ממושכת, האימפריה המוקדונית התחלקה בין שלוש ממלכות: ממלכת בית אנטיגונוס ששלטה במקדוניה וביוון; ממלכת בית סֶלֶווְקוֹס[3] שחלשה על שטח רחב באסיה, באסיה הקטנה ובסוריה; וממלכת בית תלמי ששלטה על מצרים, קִירֵנֵי (לוב של היום), וארץ ישראל.
עד לכיבושי אלכסנדר הגדול, ארץ ישראל הייתה נתונה תחת השפעתן של המעצמות מהמזרח. כיבושיו של אלכסנדר מוקדון פתחו את ארצות המזרח, עד לגבול הודו, להשפעה מן המערב. בתולדות ארץ ישראל נפתחה תקופה חדשה – התקופה ההלניסטית.

הלניזם

התקופה ההלניסטית נקראת על שם התרבות ששלטה בה – התרבות ההלניסטית, או ההֶלֶנִיזֵם[4]. התרבות ההלניסטית היא התרבות שהתפשטה ברחבי הארצות שנכבשו על ידי אלכסנדר הגדול. התרבות ההלניסטית הייתה תופעה מגוונת ומורכבת, מיזוג תרבויות ממערב וממזרח. עם זאת, המרכיב הדומיננטי שבה היה תרבות יוון הקדומה[5]. לתרבות היוונית היו ביטויים בכל תחומי החיים: שפה, דת ופולחן, מבנה שלטון, משפט, אמנות, ספרות, שירה, תרבות פנאי, ספורט, פילוסופיה ומוסר, מדע, אדריכלות ועוד.
אוכלוסיית ארץ ישראל ערב הכיבוש, הייתה מורכבת מאוכלוסייה יהודית ומאוכלוסייה נוכרית – פִינִיקים, שומרונים, אדומים, ונבּטים. בעקבות הכיבוש המוקדוני, חדר לארץ ישראל יסוד אתני חדש, היוונים.
ברחבי ארץ ישראל קמו מושבות צבאיות יווניות. אל הערים הוותיקות בארץ, הגיעו גלי הגירה של מתיישבים יוונים חדשים. המתיישבים היוונים הגיעו בעיקר לאזור החוף, השפלה, ועבר הירדן המזרחי. באזור ההר, שבו ישבו היהודים, לא הייתה קיימת בתחילה נוכחות יוונית מורגשת[6].
המתיישבים החדשים הביאו איתם ארצה את התרבות היוונית. הערים הנוכריות בארץ ישראל החלו לקבל צביון של עיר יוונית – 'פּוֹלִיס'.

מתיוונים

אל המתיישבים היוונים הצטרפו השכבות הגבוהות של האוכלוסייה המקומית. ברחבי הערים בארץ ישראל החל תהליך התיוונות, כלומר אימוץ אורח החיים היווני. המתיוונים למדו את השפה היוונית, חיו כיוונים, אימצו שמות יווניים, וראו בעצמם כיוונים לכל דבר. גם היוונים המקוריים ראו במתיוונים יוונים גמורים. הם גם התחתנו עם נשים מהאוכלוסייה הילידית.
מה הביא את המתיוונים לוותר על הזהות המקורית שלהם, ולאמץ זהות הלניסטית-יוונית חדשה?
יש מי שמסביר שהניצחון המהיר והמזהיר של אלכסנדר מוקדון על האימפריה הפרסית העלה את קרנם של היוונים בעיני אוכלוסיית המזרח. הניצחון סימל בעיני רבים את עליונותה של התרבות היוונית המעודנת על פני התרבויות האחרות הנחותות ממנה, והזהות היוונית הפכה לאטרקטיבית וזוהרת[7].
ההסבר הזה הוא כנראה נכון, אבל זאת ממש לא כל התמונה. התמונה המלאה חושפת מניע שונה מאוד להתיוונות. מניע שהוא גם מלוכלך מאוד.

יון-שלטון

ההתיוונות פשֹתה בעיקר בקרב השכבות הגבוהות של האוכלוסייה; בשכבה הדקיקה של העשירים שבערים. חדירת ההלניזם אל המוני העם, האיכרים שבכפרים, הייתה שטחית בלבד[8]. מה יצר את ההבדל הזה? במילה אחת: כסף.
כיבושי אלכסנדר הגדול העמידו לרשות שליטי הממלכות ההלניות שטחים עצומים. האתגר שעמד בפני השלטונות היה ניצול יעיל של המשאבים שלרשותם; כלומר של האוכלוסייה היושבת על אדמות הממלכה. לצורך כך העמידו השלטונות פקידים שהיו אחראים על גבית המסים מהאוכלוסייה. בנוסף,  השלטון הזר נזקק למשתפי פעולה מקרב האוכלוסייה המקומית, לצורך ניהול תקין של מערך גבית המיסים. את המשימה החשובה הזאת הסכימו ליטול על עצמם חלק מבני המעמד הגבוה, העשירים בעלי השררה.

חוכרי המס

התגייסותם של העשירים למערך גבית המיסים לא הייתה על רקע התנדבותי. העיסוק הזה הכניס להם הרבה מאוד כסף. השיטה שבאמצעותה נגבו המיסים הייתה 'חכירת מס'. השלטונות העניקו זיכיונות לגביית המס לפי אזורים. את הזיכיון קיבל כמובן מי שהתחייב להביא את שיעור המס הגבוה ביותר. את ההפרש בין הסכום שהועבר לשלטון לבין הסכום שנגבה בפועל, שלשל חוכר המס לכיסו. כפי שניתן לשער, חוכרי המס ניסו להעלות ככל הניתן את שיעור המס הנגבה, וממילא – את הכנסותיהם שלהם. ממילא – הם היו שנואים במיוחד על האוכלוסייה.

החברה הגבוהה

מה הקשר של כל זה להתיוונות? כדי לרכוש את אמונם של השלטונות, היה על העשירים לשלוט היטב בשפה היוונית ולהיות מעורים בתרבות היוונית. גם לעשירים שלא התמזל מזלם להיכנס לענף גביית המיסים הרווחי, היה אינטרס כלכלי ופוליטי להתיוונות.
בתקופה ההלניסטית, כרטיס הכניסה לחברה הגבוהה היה התיוונות. בני המעמד הגבוה התרכזו בערים היווניות – הפּוֹלֵייס. אזרחי הפוליס נהנו מזכויות יתר כלכליות ומשפטיות על פני יתר האוכלוסייה[9]. בנוסף, אזרחות בפוליס אפשרה את ההנאה מהיתרונות שהציע ההלניזם בתחום התרבות – ספורט, שירה וכדומה.
בני המעמד הגבוה התיוונו בשל השאיפה לחיות בסטייל. בתקופה ההלניסטית, השתייכות למעמד הגבוה, והנאה מחיי עוצמה ותענוגות פירושה – התיוונות.
הערים הנוכריות בארץ ישראל, ובראשן הערים הפיניקיות לאורך החוף, התיוונו בקצב מהיר. כמו שראינו, ההתיוונות גרמה לקיטוב חברתי חריף. בני האצולה 'עברו צד', וחברו לשלטון היווני הזר. העם שבשדות נותר מנוצל וחסר הנהגה.

התיוונות ביהודה

ומה עם היהודים? למרבה הצער, מה שקרה אצל הנכרים, קרה גם אצלנו.
האצולה היהודית הטבעית הייתה מורכבת ממשפחות הכוהנים המיוחסות. בראשן עמדה משפחת הכהן הגדול, שהיה מנהיג האומה בימי הבית השני[10]. לא רק כוהנים הרכיבו את האצולה היהודית; היא כללה גם משפחות נכבדות ועשירות. הבולטת שמביניהן הייתה משפחת בית טוֹבִיָה, שהייתה משפחה רבת השפעה בחברה היהודית עוד מתחילת ימי בית שני[11].

תקופת בית תלמי

חדירת ההלניזם לחברה היהודית הייתה איטית בהרבה בהשוואה לאוכלוסייה הנכרית[12]. החל משנת 301 לפני הספירה, ארץ ישראל הייתה תחת שלטון בית תלמי. במהלך התקופה התלמית לא הייתה קיימת ביהודה נוכחות יוונית מורגשת. באזור יהודה לא קמו ערים הלניסטיות, וליהודים ניתנה אוטונומיה לניהול ענייני הפנים, וחיי הדת והתרבות[13].
אבל לבסוף, ההתיוונות חדרה גם אל האצולה היהודית. בני האצולה קיימו קשרים מסחריים ומנהלתיים קבועים עם חוגי השלטון, ועם חוגי החברה הגבוהה הנכרית בארץ[14]. הקשרים האלה הובילו להתיוונות. רבים מבני האצולה היהודית לא עמדו בפני כוח המשיכה של החיים ההלניסטיים, שהבטיחו עושר, כוח, הנאות, יוקרה חברתית ו- סטייל.
גם ביהודה, העשירים משתפים פעולה עם השלטונות סביב מערך גבית המיסים. גם ביהודה חוכרי המס מאמצים דפוסי ניצול, ונעשים שנואים על האוכלוסייה. העשירים בוחרים לזנוח את הסולידריות הלאומית לטובת התקדמות אישית בסולם החברה הגבוהה, ולנטוש את מסורת אבותם לטובת גינוני התרבות ההלניסטית.
בחברה היהודית התהווה בהדרגה שסע בין עניים לעשירים, בין נאמנים למסורת ומתיוונים. בין צדיקים ורשעים. שסעים, קיטוב, שחיתות, ניצול – זאת אווירה מצוינת בשביל מרד.

בית סלווקוס

בשנת 198 לפני הספירה ארץ ישראל עברה לידי בית סֶלֶווְקוֹס. נזכיר, שאחרי חלוקת האימפריה המוקדונית, ממלכת בית סֶלֶווְקוֹס חלשה על שטח רחב באסיה, באסיה הקטנה ובסוריה. בירת הממלכה הסלווקית הייתה אַנְטִיוֹכָיה שבסוריה. ארץ ישראל הייתה שטח נתון במחלוקת בין בית סלווקוס ובית תלמי. במהלך התקופה התלמית בארץ, הסלווקים ניסו במספר הזדמנויות לקחת אותה מידי התלמיים. בשנת 198 לפני הספירה אַנְטִיוֹכוֹס השלישי הצליח לכבוש את ארץ ישראל.

כתב זכויות

האצולה הירושלמית סייעה לאַנְטִיוֹכוֹס השלישי במהלך המערכה לכיבוש הארץ. בתמורה, אַנְטִיוֹכוֹס העניק כתב זכויות ליהודים. בין היתר, תושבי ירושלים קיבלו פטור ממיסים לשלוש שנים, וסיוע בשיקום הנזק שנגרם לעיר במהלך המלחמה. בנוסף, הזכויות הדתיות של היהודים עוגנו בחוק: נאסר על נכרים להיכנס להר הבית, ונאסרה הכנסת בשר טמא לירושלים. ליהודים ניתנה הרשות לכונן בירושלים משטר 'בהתאם לחוקי האבות'[15].

יסון

עם הכיבוש הסלווקי, קצב ההתיוונות ביהודה מואץ[16]. שיאו של התהליך מתואר בספר מקבים ב'. מקבים ב' מתאר את עלייתו לכהונה הגדולה של הכהן יַסוֹן. שימו לב לשם היווני – יַסוֹן. יַסוֹן היה אחיו של הכהן הגדול חוֹנְיוֹ. כמו שאמרנו, מלבד תפקידו בבית המקדש, הכהן הגדול בימי בית שני עמד בראש העם, והיה מופקד על המערך המנהלתי והכלכלי.
יַסוֹן חמד את משרת הכהן הגדול של אחיו. הוא שיחד בכסף את אַנְטִיוֹכוֹס הרביעי אֶפִּיפַנֶס, על מנת שימנה אותו לכהן גדול במקום אחיו חוֹנְיוֹ. זאת הייתה הפעם הראשונה בתולדות הבית השני, שבה הכהן הגדול הוחלף באחר בעודו בחיים. מעשהו של יַסוֹן מעיד על התפוררות הערכים המסורתיים בקרב אצולת הכוהנים בירושלים. המעשה הזה מצטרף למעשי תככנות ולמאבקי כוח אחרים בין בעלי השררה שמבין האצולה[17]. קדושת המקדש, והאחריות והדאגה לעם, פינו את מקומן לטובת רדיפת שררה, עושר וכבוד.

אנטיוכיה שבירושלים

בשנת 175 לפני הספירה, יַסוֹן מתמנה לכהן גדול. במקביל הוא פותח ברפורמה דתית ומדינית. אני קורא מספר מקבים ב'[18]:
'אך כשנפטר סלווקוס מן החיים, ואנטיוכוס המכונה 'אפיפאנס' נטל את המלוכה, יאסון אחי חוניו נישל (את חוניו) מן הכהונה הגדולה דרך שחיתות, בהבטיחו למלך […] שלוש מאות ושישים כיכר כסף ועוד שמונים […]. ומלבד זה הבטיח לזַכּוֹתוֹ בעוד מאה וחמישים לשנה, אם ינתן לו לייסד בסמכותו גימנסיון ואפבּיאון, ולרשום את האנטיוכים אשר בירושלים'.
משמעות הביטוי 'לרשום את האנטיוכים אשר בירושלים' היא הפיכתה של ירושלים לפּוֹלִיס יוונית, בשם 'אַנְטִיוֹכָיה שבירושלים'[19]. המניע להקמת הפוליס היה שאיפתם של המתיוונים להשיג יתרונות כלכליים ופוליטיים על פני יתר האוכלוסייה, כתוצאה ממעמדם העדיף כאזרחי הפוליס.
את ירושלים הנהיגה בצד הכהן הגדול הגֵרוּסִיָה, מועצת הזקנים. מועצת הזקנים ניהלה את ירושלים על פי חוקי התורה, מתוקף הסמכות שהעניק להם כתב הזכויות של אנטיוכוס השלישי. הקמת הפוליס אפשרה לאצילים המתיוונים לנהל את ענייני העיר על פי רצונם, ולדחוק את רגליהם של חברי הגֵרוּסִיָה[20].

גימנסיון

להקמת הפוליס בירושלים היה גם מניע תרבותי. כפי שקראנו, בירושלים הוקמו מוסדות התרבות המרכזיים של הפוליס היוונית הטיפוסית: גימנסיון ואֶפֶבִּיון. הגימנסיון היווני היה מוסד הכשרה עבור אזרחי הפוליס. הפעילות המרכזית שבו הייתה אימונים גופניים שנערכו בעירום. אחד מענפי הספורט העיקריים בגימנסיון היה היאבקות. האפביון היה מוסד חינוכי יווני עבור נערים צעירים, שהיה דומה באופיו לגימנסיון.
ספר מקבים ב' מתאר את שינוי האווירה בירושלים בעקבות הפיכתה לפוליס[21]:
'היה מין שיא של יוונות, והתקדמות של נכריות, בגלל אי-טהרת יאסון – איש חסר יראה ולא כהן גדול, כך שהכוהנים כבר לא התלהבו לעבודות המזבח, אלא בבוזם למקדש ובהסחת דעתם מן הקרבנות הם התלהבו להשתתף […] בזירת ההיאבקות […], בשֹוּמם לאל את ערכי האבות, ובחשבם את הכיבודים היווניים ליפים ביותר.'
סוף ציטוט.
הכוהנים המתיוונים מאסו בעבודת בית המקדש, ונהו אחר התרבות היוונית. ספר מקבים א' מספר על המתיוונים שנטשו לחלוטין את אמונתם היהודית[22]:
'ויעשו להם ערלה, ויעזבו ברית קודש, ויצמדו אל הגויים, ויתמכרו לעשות הרע.'

יהדות מול אלילות

כשהערים הפיניקיות הפכו לערים הלניסטיות, זה לא חולל משבר דתי אצל הפיניקים. גם ליוונים וגם לפיניקים היה מכנה דתי משותף – הפוליתאיזם, האמונה בריבוי אלים. לפוליתאיסט לא הייתה בעיה לקבל את האלים של עמים אחרים, ואפילו לסגוד להם. במקומות רבים במזרח המיוּוָן התפתח סִינְקְרֶטִיזְם, כלומר מיזוג אלים ודרכי פולחן. לדוגמה, האל הכנעני רשף זוהה עם האל היווני אפולו, והאל בעל זוהה עם האל זאוס.
לעומת זאת, כשירושלים הפכה לפוליס, זה היה סיפור שונה לגמרי. הרי היהדות שלנו היא דת מונותאיסטית, אשר שוללת במהותה את הפוליתאיזם. על פי התורה, עבודה זרה היא איסור חמור, שיקוץ ותועבה.
ירושלים, שבמרכזה עמד בית המקדש, הייתה המרכז הרוחני של האומה. הפיכתה של ירושלים לפוליס הייתה פגיעה דתית אנושה ביהודים שנותרו נאמנים לחוקי אבותם. אמנם בימי יַסוֹן עדיין לא הוכנסה לירושלים עבודה זרה ממש. אבל אורח החיים והמנהגים ההלניסטיים, שהיו ספוגים בתרבות אלילית, עמדו בסתירה מוחלטת לערכים היהודיים. פולחן הגוף והתחרויות בעירום שנערכו בגימנסיון היו זרים לרוח התורה, ונחשבו לתועבה בעיניי היהודים[23].
צריך גם לציין שיַסוֹן בנה את הגימנסיון על הר הבית עצמו[24] (!) זה בערך כמו שמישהו יערוך היום מסיבת טרנס ברחבת הכותל, או משחק כדורגל ברחבת הר הבית.

מנלאוס

סביב שנת 172 לפני הספירה, הכהונה הגדולה נקנתה בשנית. הפעם קנה אותה הכהן מֶנֶלַאוֹס, שהיה מתיוון קיצוני אף יותר מיַסוֹן[25]. מנלאוס שדד חלק מכלי הקודש של המקדש, ומכר אותם. מנלאוס לא בחל בשימוש ברצח כנגד מתנגדיו. הוא שכנע את אחד משריו של אַנְטִיוֹכוֹס לרצוח את הכהן הגדול המודח חוניו, שמחה על ביזת המקדש[26].
מנלאוס עודד את אחיו לִיסִימַכוֹס לבצע מעשי שוד נוספים במקדש. בתגובה פרצה התקוממות עממית מזוינת כנגד לִיסִימַכוֹס ואנשיו, שבמהלכה נהרג לִיסִימַכוֹס. מועצת הזקנים היהודית שבירושלים שלחה שליחים אל אַנְטִיוֹכוֹס, והאשימה את מֶנֶלַאוֹס במהומות. אבל אַנְטִיוֹכוֹס הכריע את הדין לטובת מֶנֶלַאוֹס, והוציא את השליחים להורג.
בסתיו של שנת 169 לפני הספירה חזר אַנְטִיוֹכוֹס ממסע מלחמה במצרים. אַנְטִיוֹכוֹס היה זקוק באותה שעה לכסף, ולכן הוא עלה לירושלים ובזז את כל כלי המקדש. שוד המקדש שנעשה ללא כל הצדקה, עורר תדהמה וזעם בקרב היהודים[27]. השנאה והתסיסה כנגד אַנְטִיוֹכוֹס וכנגד מֶנֶלַאוֹס יד ימינו גאתה.

גזירות השמד

בשנת 167 לפני הספירה נגזרו גזירות השמד על היהודים. אַנְטִיוֹכוֹס הרביעי אֶפִּיפַנֶס אסר על היהודים את לימוד התורה וקיום המצוות, וכפה עליהם פולחן אלילים, ואכילת מאכלים אסורים. בית המקדש טומא וחולל. על מי שלא ציית לפקודות הוטל עונש מוות, שלווה לא פעם בעינויים קשים. כך מתואר בספר מקבים א'[28]:
'וישלח המלך ספרים ביד מלאכים אל ירושלים ואל ערי יהודה, ללכת אחרי חוקים זרים לארץ. ולהשבית עולות, וזבח, ונסך מן המקדש, ולחלל שבתות וחגים, ולטמא מקדש וקודשים. לבנות במות, והיכלות, ופסילים, ולזבוח חזירים, ובהמות טמאות. ולהניח בניהם ערלים, ולשקץ את נפשם בכל טומאה ותועבה, כדי שישכחו את התורה, וימירו את כל החוקים. וכל אשר לא יעשה כדבר המלך יומת. […] וביום החמישה עשר בכסלו, […] בנה [המלך] שיקוץ מְשוֹמַם על המזבח […]'
סוף ציטוט.

למה נגזרו הגזירות?

כאן אנחנו נאלצים לסטות מעט מההצהרה שבראש הפרק, ולהזכיר סוגיה מרכזית במחקר התקופה ההלניסטית בארץ ישראל.
המחקר התעסק הרבה בניסיון לתת תשובה לשאלה גדולה וקשה: מה הביא את אַנְטִיוֹכוֹס הרביעי לגזור את הגזירות? אנחנו אולי רגילים לחשוב שאַנְטִיוֹכוֹס פשוט היה רשע, מה שנכון ללא ספק, אבל בכל זאת, גזירות השמד הן דבר מפתיע. אתם זוכרים את כתב הזכויות שנתן אַנְטִיוֹכוֹס השלישי מיד לאחר שכבש את הארץ? זה שעוגנו בו בחוק זכויותיהם של היהודים וחירותם הדתית?
כתב זכויות שכזה הוא לא דבר יוצא דופן. הוא משקף את היחס הכללי של כל התרבויות האליליות ששלטו בארץ כלפי היהודים. הפוליתאיזם הוא סבלני במהותו. רדיפות דת בעולם הפוליתאיסטי הן דבר חריג ונדיר. קנאות דתית היא תופעה ששייכת לאמונה מונותיאיסטית באל אחד, ובדת אחת. אבל לפי ההשקפה הפוליתאיסטית שמניחה ריבוי אלים – כל אחד יכול לסגוד לאל שלו.
מה גרם לאַנְטִיוֹכוֹס הפוליתאיסט לפתוח במסע צלב כנגד היהודים?
לשאלה הזאת הוצעו תשובות שונות על ידי חוקרים שונים. התשובה שנציג כאן ממבוססת על שיטתם של החוקרים אביגדור צ'ריקובר ומנחם שטרן[29]. כפי שנראה, הגזירות היו במידה ניכרת תוצאה של המאבקים הפנימיים שבתוך החברה היהודית.

הרקע לגזירות השמד

כפי שסיפרנו, המתיוונים פגעו בקדושת ירושלים והמקדש. מעשיהם של יַסוֹן, מֶנֶלַאוֹס והתומכים בהם מראים שהמתיוונים התנתקו ניתוק נפשי גמור ממסורת אבותם, ומאחיהם היהודים. הניתוק הזה מצטרף לשסע המעמדי בין העם והאצולה שעליו כבר דיברנו. הקרע הפך לתהום בעקבות מעשי הביזה שנעשו במקדש על ידי מֶנֶלַאוֹס ואַנְטִיוֹכוֹס. בשלב הזה גם חלק מהמתיוונים המתונים יותר התנגדו למעשיו של מֶנֶלַאוֹס.

המרד שלפני המרד

בחברה היהודית התגבשה אופוזיציה כנגד ההנהגה המתיוונת ומגמותיה. האופוזיציה לא הורכבה רק מפשוטי העם. היו חברים בה גם אנשים נכבדים. מסתבר שמנהיגי המתנגדים באו מקרב ה'סופרים'. 'סופרים' הוא כינוים של החכמים מעבירי התורה שבעל-פה בימי בית שני[30].
ההתנגדות התפרצה מספר פעמים כמרד גלוי, שכלל התנגשויות אלימות עם המתיוונים. מסתבר שבשלב מסוים, בשנת 168 לפני הספירה, המורדים הצליחו לסלק את המתיוונים מירושלים. אַנְטִיוֹכוֹס הרביעי עלה על ירושלים, דיכא באכזריות את המרד, והשיב את מֶנֶלַאוֹס לתפקידו ככהן גדול.

מלחמת דת ומדינה

אַנְטִיוֹכוֹס העדיף באופן טבעי, להפקיד את השלטון ביהודה בידי מֶנֶלַאוֹס והמתיוונים הנאמנים לו. אבל היהודים הקנאים למסורת אבותם, לא היו מוכנים לכך בשום אופן. אַנְטִיוֹכוֹס הבין שהתנגדותם והתמרדותם נובעת מדבקותם הבלתי מתפשרת בדתם ובאמונתם. כדי לשבור את כוחם של נאמני התורה קשי העוקף, אַנְטִיוֹכוֹס החליט לנקוט בצעד קיצוני.
מכיוון שמלחמתם של היהודים יראי ה' במתיוונים הייתה מלחמה דתית, אַנְטִיוֹכוֹס השיב להם מלחמה באמצעות רדיפת דת. גזירות הדת נועדו להשיג מטרה מדינית; ניסיון עקירתה של הדת היהודית בא במטרה להבטיח יציבות שלטונית. אַנְטִיוֹכוֹס האמין שבכוחן של גזירות השמד להביא לחיסולה של היהדות.

קידוש השם

אבל אַנְטִיוֹכוֹס טעה בגדול. אַנְטִיוֹכוֹס בא במגע רק עם היהודים המתיוונים, שהיוו רק חלק קטן האוכלוסייה היהודית. הוא לא שיער את עוצמת הדבקות של המוני היהודים באמונתם בה'. אַנְטִיוֹכוֹס לא העריך כראוי את נכונותו של העם היהודי למסור את נפשו על קיום התורה והמצוות. אמנם יהודים לא מעטים נכנעו לגזירות מתוך פחד, ומסתבר שהיו גם כאלו שוויתרו על יהדותם לא רק מתוך אונס גמור.
אבל יהודים רבים אחרים היו מוכנים לשלם בחייהם, ובלבד שלא לסור מחוקי אבותם. בפקודת אַנְטִיוֹכוֹס נשלחו חיילים לכפרים ביהודה, כדי לאכוף את גזירות השמד. החיילים טבחו בהמוני היהודים שסירבו לציית לגזירות. בחירה במוות על פני המרת דת כפויה נקראת במסורת היהודית 'קידוש השם'. כך מתואר בספר מקבים א'[31]:
'ובאשר נמצא בידי מישהו ספר הברית, ואם מישהו נהג על פי התורה, מצוות המלך להמיתו. ויעשו כך בכוחם לישראל, […] וימיתו את הנשים אשר מלו את בניהן, לפי הפקודה. ויתלו את העוללים מצוואר אמותיהם, ואת [בני] ביתן, ואת אשר מלו אותם. ורבים בישראל התאמצו לבלתי אכול טמא. ויבחרו למות, פן יטמאו במאכלים ויחללו ברית קודש, וימותו. ויהי קצף גדול על ישראל מאוד.'
[פסקול: 'מי ימלל גבורות ישראל']

מרד

קידוש השם ההמוני היה התנגדות אמיצה אבל פסיבית כנגד הגזירות[32]. השלב הבא החל בהתפתחות מכריעה בעיר מודיעין. כך מסופר בספר מקבים א'[33]:
'ובימים ההם קם מתתיה, בן יוחנן, בן שמעון, כוהן מבני יהויריב, מירושלים, וישב במודיעין. ולו בנים חמישה, יוחנן […], שמעון […], יהודה הנקרא מקבי, אלעזר […], יונתן […].
ויבואו אנשי המלך, אשר היו כופים את הכפירה, אל מודיעין העיר, כדי שיעלו קרבנות [לאלילים א.ש]. ורבים מישראל נגשו אליהם, ומתתיה ובניו נאספו. ויענו אנשי המלך ויאמרו למתתיה לאמור: ראש ונכבד וגדול אתה בעיר הזאת, […] ועתה גש ראשון ועשה כמצוות המלך, […] ואתה ובניך תכובדו בכסף ובזהב ובמתנות רבות.
ויען מתתיה ויאמר בקול גדול: […] אני ובני ואחי נלך בברית אבותינו. חלילה לנו לעזוב חוק ומשפטים. לא נשמע לדברי המלך לסור מעבודתנו ימין ושמאל.
וכאשר סיים לדבר את הדברים האלה, ניגש איש יהודי, לעיני כל, להקריב על הבמה במודיעין, כפקודת המלך. וירא מתתיה ויקנא, […] ותעלה חמתו כמשפט, וירץ וישחטהו על הבמה. ואת איש המלך הכופה לזבוח הרג […] ואת הבמה הרס. […] ויקרא מתתיה בעיר בקול גדול לאמור: כל המקנא לתורה והעומד בברית יצא אחרי. וינוסו הוא ובניו אל ההרים […]'

מתתיהו החשמונאי

במודיעין הונף נס המרד נגד היוונים. המורדים התאחדו תחת הנהגתו של מתתיהו החשמונאי, שבא ממשפחת כוהנים ממשמר יהויריב.
בראשית ימי המרד בהובלת מתתיהו, המלחמה מול היוונים התנהלה כמלחמת גרילה. המורדים הסתתרו בהרים, ויצאו להתקפות פתע כנגד המתיוונים וחיילי אַנְטִיוֹכוֹס בעיקר בלילה. המורדים הצליחו לצבור הצלחות מול אויביהם. הם ערערו את שליטת המתיוונים בכפרים שבאזור ביהודה. מספר המורדים הלך וגדל.
מתתיהו עמד בראש המרד במשך שנה אחת. לאחר מותו הפיקוד עבר לבנו, יהודה המקבי.

יהודה המקבי

תחת פיקודו של יהודה, כוחם של המורדים התעצם. האויב שניצב מולם הורכב מחיל המצב הסלווקי שבירושלים ומהמתיוונים שנותרו נאמנים לאַנְטִיוֹכוֹס. יהודה הצליח לבסס את האחיזה של כוחות המורדים בשטח ההררי והכפרי של יהודה. חיל המצב שבירושלים נשאר מנותק משאר הצבא הסלווקי, בלב שטח עוין בשליטת המורדים.
בשלב הזה היה ברור שחיל המצב בירושלים לא מסוגל להתמודד לבדו מול המורדים. חיל המצב נזקק לעזרתם של כוחות צבאיים מחוץ ליהודה.

הקרבות הראשונים

לעזרתו של חיל המצב בירושלים נשלחו כוחות צבא שהגיעו מחוץ ליהודה. זאת הייתה נקודת מפנה באופי הלחימה. המורדים בפיקודו של יהודה, עברו ממלחמות גרילה לקרבות פנים אל פנים מול הכוחות הסלווקים הסדירים, שניסו לפלוש ליהודה.

מעלה לבונה, אפולוניוס

המצביא הסלווקי הראשון שנשלח לדכא את המרד היה אַפּוֹלוֹנְיוּס, מושל השומרון. השנה – 166 לפני הספירה. יהודה טמן מארב לצבאו של אפולוניוס במעבר צר באזור מעלה לבונה[34]. המורדים התנפלו על צבאו של אפולוניוס, והצליחו להניס אותו. אפולוניוס נהרג. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה יהודה הצליח לגבור על כוח צבאי סדיר בקרב חזיתי.

מעלה בית חורון, סרון

לאחר תבוסת אפולוניוס, יצאו לכיוון יהודה כוחות סלווקים בפיקודו של המצביא סֵרוֹן. סרון תכנן לעלות לירושלים מכיוון מישור החוף. גם כאן יהודה ניצל את תנאי השטח. יהודה ולוחמיו תקפו את סרון במעלה התלול של בית חורון. רבים מהחיילים הסלווקים נהרגו, והשאר ברחו.

צבא המורדים

יהודה הצליח לגבור על המצביאים הסלווקים עם צבא שהיה נחות מבחינה מספרית ומבחינת כושר צבאי. צבא המורדים הורכב ממתנדבים שהיו איכרים שלא עברו אימונים מסודרים. היה קיים גם מחסור בנשק. אחד מהגורמים שפיצו על כך הייתה המוטיבציה הדתית החזקה שהלוחמים היהודים היו חדורים בה. מלחמתם הייתה מלחמת קודש כנגד אַנְטִיוֹכוֹס, שביקש להשמיד את הרוח והאמונה היהודית.
כפי שנראה בהמשך, יתרון נוסף שעמד לטובת המורדים היה כשרונו הרב של יהודה המקבי כמצביא.
בעקבות ניצחונותיו של יהודה בשדה הקרב כוח האדם שעמד לרשותו גדל. הניצחונות גם סיפקו למורדים נשק שנלקח כשלל. המרד צבר תאוצה.

אנטיוכוס יוצא למזרח

במקביל לנעשה ביהודה, אַנְטִיוֹכוֹס היה צריך להתמודד גם עם צרות אחרות. חלקים ממזרח האימפריה התנערו משלטון הסלווקים, והתנהלו כממלכות עצמאיות. בסוף קיץ שנת 165 לפני הספירה אַנְטִיוֹכוֹס הרביעי יצא בראש צבא גדול למזרח. טרם צאתו, הוא מינה למושל על חלקה המערבי של האימפריה את לִיסִיאַס.
המרידות במזרח מנעו מהסלווקים לרכז את כל כוחות הצבא כנגד המורדים ביהודה. ריתוק הכוחות למערכה במזרח, תרם תרומה משמעותית להצלחת המרד.

אמאוס

כזכור, הסלווקים נחלו שתי תבוסות מידיו של יהודה המקבי. לִיסִיאַס נאלץ לשלוח ליהודה כוחות צבא גדולים מסוריה[35]. המצביאים שעמדו בראש הכוחות היו נִיקָנוֹר וגוֹרְגִיאַס. הכוחות הסלווקים הגיעו לארץ בסתיו שנת 165 לפני הספירה. הסלווקים הקימו מחנה באֶמַאוּס שבעמק איילון, במבואות הרי יהודה. שרידיה של אֶמַאוּס זוהו לא רחוק ממחלף לטרון של ימינו.
כוחותיו של יהודה התרכזו במִצְפָּה, המזוהה כנבי סמואל של ימינו[36]. לגוֹרְגִיאַס נודע על מיקום כוחותיו של יהודה. הוא יוצא בראש כוח מובחר כדי לתקוף בהפתעה את מחנה יהודה. ליהודה נודע על תנועת הכוחות של גוֹרְגִיאַס בזכות המודיעין המצוין שעמד לרשותו. הצעד שנוקט יהודה כנגד גוֹרְגִיאַס, מלמד על מקוריותו ונועזותו כמצביא וכטקטיקן.

מסע לילי

יהודה עוזב את המחנה במצפה ויוצא עם לוחמיו למסע לילי אל עבר המחנה באֶמַאוּס. הוא מתכוון לנצל את פיצול הכוחות של האויב ולתקוף בהעדרם של גוֹרְגִיאַס ואנשיו. יהודה מורה להשאיר במחנה הנטוש מדורות חצי כבויות, כדי ליצור רושם מוטעה של מנוסת בהלה[37]. גוֹרְגִיאַס מוצא את המחנה נטוש, ואכן מסיק שיהודה והמורדים ברחו. הוא יוצא למרדף לילי בעקבותיהם.

עם שחר

יהודה המקבי וצבאו מגיעים לאֶמַאוּס עם שחר. יהודה נואם בפני לוחמיו נאום קצר[38]:
'אל תיראו מפני המונם ומפני עברתם אל תחתו. זכרו איך נושעו אבותינו בים סוף, כאשר רדף אותם פרעה בחיל. ועתה נצעק [אל] השמים, אם ירצה בנו ואם יזכור ברית אבותינו, ויכה את המחנה הזה לפנינו היום. וידעו כל הגויים כי יש גואל ומושיע לישראל.'
המורדים מתנפלים בהפתעה על המחנה הסלווקי השאנן והמנומנם, ומפילים בו חללים רבים. הנותרים נסים מפניהם. לאחר מכן יהודה שורף את המחנה. גוֹרְגִיאַס ואנשיו מגיעים לאֶמַאוּס מותשים לאחר מרדף לילי כושל, ומוצאים את המחנה שרוף. רוחם נשברת וגם הם נסים מפני צבא המורדים.
הניצחון המזהיר באֶמַאוּס חיזק מאוד את כוחו של יהודה. מספר חייליו עלה באופן משמעותי, ואיכות ציוד הלחימה של צבא המורדים השתדרגה.

קרב בית צור, ליסיאס

ללִיסִיאַס, מושל האימפריה המערבית, לא נותרה ברירה. הוא יצא בעצמו אל יהודה בראש צבא גדול. גדול מאוד. יהודה הייתה נתונה בסכנה רצינית. השנה – 164 לפני הספירה.
הפעם הסלווקים ניסו לעלות ליהודה מכיוון דרום. הקרב נערך ליד בית צוֹר, צפונית לחברון. יהודה והמורדים הצליחו להדוף את הסלווקים. הניצחון היה גדול, והוא סלל את הדרך לשחרור ירושלים.
[פסקול: 'הבה נרימה']

חנוכת המזבח

בחודש כסלו שנת 164 לפני הספירה, שלוש שנים לאחר שהוטלו הגזירות, בית המקדש טוהר מחדש. כך מתאר ספר מקבים א'[39]:
'ויאמר יהודה לאחיו: הנה הוכו אויבינו. נעלה-נא לטהר את המקדש ולחונכו. ויאסף כל המחנה ויעלו אל הר-ציון. ויראו את המקדש שומם, ואת המזבח מחולל, ואת השערים שרופים, […] ויקרעו את בגדיהם ויספדו מספד גדול, […] ויבחר [יהודה] כוהנים תמימים, […] והם טיהרו את המקדש ונשאו את אבני השיקוץ אל מקום טמא. ויקחו אבנים שלמות, כדת, ויבנו מזבח חדש, כמו הראשון, ויבנו את המקדש ואת פנים הבית, […] ויעשו כלי קודש חדשים, ויביאו את המנורה ואת מזבח הקטורת ואת השולחן אל המקדש. […] ויעלו את הנרות אשר על המנורה ויאירו במקדש.
וישכימו בבוקר החמישה ועשרים בחודש התשיעי, הוא חודש כסלו, […] ויעלו קורבן כחוק על גבי מזבח העולה החדש אשר עשו. בזמן וביום אשר בו חיללו אותו הגויים, ב[יום] ההוא נחנך בשירים […] בכינורות ובמצלתים. […] וישתחו, ויודו לשמים אשר הצליחו בידם.
ויעשו את חנוכת המזבח ימים שמונה, […] ותהי שמחה גדולה מאוד בעם ותסור חרפת הגויים. ויקבעו יהודה ואחיו וכל עדת ישראל, כי יוחגו ימי חנוכת המזבח בזמניהם, מדי שנה בשנה, ימים שמונה, מן החמישה ועשרים בחודש כסלו, בשמחה ובששון.'
[פסקול: 'מעוז צור']

הקרבות נגד הנכרים

אבל גם לאחר טיהור בית המקדש וחנוכת המזבח, המערכה נמשכה. בעקבות השתלטות החשמונאים על ירושלים, הנכרים שבארץ ישראל התקיפו את היהודים שישבו בתוכם; כלומר את היהודים שישבו מחוץ לאזור הגיאוגרפי של יהודה. היהודים במישור החוף, באדומיאה, בגלעד ובגליל היו נתונים בסכנת חיים.
למה התקיפו הנכרים את היהודים? כנראה שהנכרים חששו מהתעצמות המורדים, ורצו להיות בטוחים שהם יהיו הצד שינחית את המהלומה הראשונה.
יהודה וחייליו נחלצו להצלתם של היהודים המותקפים. המערכה התנהלה במספר חזיתות, ועל חלק מהקרבות פיקדו אחיו של יהודה. המלחמה מול הנכרים נמשכה זמן רב, מאביב שנת 163 עד אביב שנת 162 לפני הספירה. הקרבות הוכיחו את עליונותו של הצבא החשמונאי בשדה הקרב. יהודה ואחיו הכו באויב, וחיסלו מוקדי איום על היהודים. הם גם פעלו כדי להעביר אוכלוסייה יהודית משטחים עוינים אל תוך יהודה.

קרב בית זכריה

לִיסִיאַס לא היה יכול להתעלם מהמצב בארץ ישראל. בקיץ שנת 162 לפני הספירה הוא עלה בראש צבא עצום ליהודה. יחד איתו יצא גם אַנְטִיוֹכוֹס החמישי, שעוד מעט נדבר עליו. הצבא כלל גם כמה עשרות פילים. לִיסִיאַס הגיע שוב מהדרום. יהודה המקבי יצא עם צבאו ונפגש עם הצבא הסלווקי ליד בית זכריה, קרוב לכפר-עציון של ימינו. הצבא הסלווקי ניצח.
זאת הייתה הפעם הראשונה שבה יהודה המקבי הפסיד בשדה הקרב. אלעזר, אחיו של יהודה, נהרג. הוא הסתער על פיל שחשב שעליו רוכב המלך, ונעץ חנית בבטנו. אלעזר הצליח להרוג את הפיל, אבל נמחץ למוות מתחת לפיל שהתמוטט[40].
הצבא החשמונאי נסוג לירושלים. לִיסִיאַס עלה לירושלים והטיל מצור על הר הבית.
הישועה הגיעה ליהודה – מאַנְטִיוֹכָיה.

העוצר נעצר

כפי שסיפרנו, לִיסִיאַס מונה למושל על מערב האימפריה הסלווקית על ידי אַנְטִיוֹכוֹס הרביעי אֶפִּיפַנֶס. אַנְטִיוֹכוֹס הרביעי מת במזרח בסוף שנת 164 לפני הספירה, בסמוך לזמן טיהור המקדש. לאַנְטִיוֹכוֹס היה יורש – אַנְטִיוֹכוֹס החמישי, אבל הוא היה עדיין נער צעיר. משום כך, לִיסִיאַס תיפקד כעוצר הממלכה הסלווקית מאז מותו של אַנְטִיוֹכוֹס.
אבל מעמדו של לִיסִיאַס לא היה מובטח. אַנְטִיוֹכוֹס הרביעי מינה לפני מותו מישהו אחר לעוצר הממלכה; את פִילִיפּוֹס, אחד ממצביאיו הבכירים. פיליפוס איים על מעמדו של לִיסִיאַס, והוא היה חייב לעצור את המצור ולחזור במהירות לאַנְטִיוֹכָיה.
לִיסִיאַס הבין שהכרעתם של המורדים עלולה להימשך זמן רב, שאין לו. לכן לִיסִיאַס חתר להשגת פשרה מדינית עם המורדים. גזירות השמד בוטלו, ומֶנֶלַאוֹס השנוא הוצא להורג.

מטרות המרד מושגות

בנקודה הזאת, המטרה החשובה ביותר של המרד הושגה. המאבק העיקש וחסר הפשרות של המורדים, גרם לסלווקים להבין שמדיניות גזירות השמד הייתה טעות. מטרת הגזירות הייתה להבטיח שלטון יציב ביהודה. בפועל, הגזרות השיגו את ההפך הגמור. הסלווקים למדו שאין בכוחם לשעבד את רוחו של העם היהודי, הנאמן ללא סייג לה' א-להיו ולתורתו. גזירות הדת בוטלו, ומאז לא התחדשו עוד. המתיוונים הקיצונים סולקו מהמקדש שטוהר, והעבודה בו התחדשה. האיום שהעיב על המשך קיומה של היהדות הוסר.
אבל זה לא היה מספיק.

המרד נמשך

לִיסִיאַס לא הכיר באופן רשמי במנהיגותו של יהודה המקבי. הוא מינה לכהן גדול את אַלְקִימוֹס, שהיה מתיוון מתון. המתיוונים מהחוג הקיצוני של מֶנֶלַאוֹס אמנם איבדו את כוחם, אבל שאר האצולה הוותיקה והמיוונת נותרה גורם בעל השפעה ביהודה. ביטול מדיניות הגזירות לא שינתה את ההעדפה הברורה של הסלווקים לבסס את שלטונם ביהודה על המתיוונים.

מטרה חדשה

למורדים היה סדר עדיפויות שונה.  אחרי כל מה שקרה, החשמונאים ותומכיהם לא היו מוכנים להחזיר את ההנהגה לידי האצולה המתיוונת, שלא הייתה ראויה לכך. המרד קיבל מטרה חדשה – להחליף את ההנהגה ביהודה. לא מדובר כאן על מאבק בעל גוון פוליטי על כס השלטון. מאבקם של המורדים על ההנהגה היה מאבק על עיצוב דמותה ועתידה של האומה.

אַלְקִימוֹס נבעט, לִיסִיאַס שותק

מיד לאחר שלִיסִיאַס עזב את יהודה, אַלְקִימוֹס נושל מתפקידו ככהן גדול. העניינים ביהודה נוהלו בפועל על ידי יהודה המקבי, שפיקד על הכוח הצבאי המשמעותי ביותר באזור. בעיות הפנים הבוערות באַנְטִיוֹכָיה אילצו את לִיסִיאַס לקבל את המציאות הזאת בהסכמה שבשתיקה.

דמטריוס הראשון

המצב השתנה בעקבות עלייתו של דֶמֶטְרִיוֹס הראשון לשלטון בממלכה הסלווקית. דֶמֶטְרִיוֹס היה מלך צעיר ונמרץ, הוא החליט לשים קץ לשלטונו של יהודה ביהודה.

צבא המתנדבים לא מתנדב

דמטריוס שלח ליהודה את המצביא בַּקְכִידֶס בראש צבא גדול. בַּקְכִידֶס הגיע לירושלים מבלי להיתקל בהתנגדות. יהודה לא הצליח לגייס את לוחמיו למערכה. לאחר שהחירות הדתית הובטחה, והמקדש טוהר, היו רבים שלא ששו לצאת לקרב מול כוחותיו העדיפים של בַּקְכִידֶס. הם העדיפו להסתפק במה שכבר הושג בזכות המרד, ולהשלים עם מינויו של אַלְקִימוֹס לכהן גדול.

המרד מתחדש

אבל ההסדר החדש לא החזיק מעמד למשך זמן רב. בַּקְכִידֶס ואַלְקִימוֹס ביצעו ביהודים פעולות נקמה ועונשין. בַּקְכִידֶס הרג שישים יהודים בירושלים, ויהודים רבים אחרים בבית זית. לאחר מכן בַּקְכִידֶס היה מוכרח לעזוב את יהודה. במזרח פרץ מרד כנגד דמטריוס. בַּקְכִידֶס חש עם חייליו למזרח כדי לסייע למלך לדכאו.
אַלְקִימוֹס המשיך בפעולות הדיכוי האכזריות. הוא ניסה לטהר את יהודה מתומכי החשמונאים. הפעולות האלו הציתו את המרד מחדש. הלוחמים שבו לשורות צבא המורדים בפיקודו של יהודה. מרגע זה המטרה המוצהרת של המרד הייתה השגת עצמאות מדינית, או לפחות אוטונומיה רחבה בהנהגת החשמונאים.

ניקנור

השליטה בכפרים חזרה לידיהם של המורדים. אַלְקִימוֹס שנותר מבודד בירושלים נזקק לתגבורת מדמטריוס. דמטריוס שלח לעזרתו את המצביא נִיקָנוֹר.
הקרב הראשון בין נִיקָנוֹר ויהודה נערך בכפר שַֹלְמָא, מצפון לירושלים. נִיקָנוֹר הובס, וספג אבדות קשות.
אל נִיקָנוֹר נשלחו כוחות תגבורת. הקרב השני של נִיקָנוֹר מול יהודה המקבי נערך ליד אַדָסָה, שנמצאת צפונית לירושלים, בי"ג באדר שנת 161 לפני הספירה. יהודה המקבי ניצח ניצחון מזהיר. נִיקָנוֹר נהרג בתחילת הקרב והצבא הסלווקי הושמד[41].

ברית עם רומא

לאחר הניצחון, יהודה המקבי כרת ברית הגנה הדדית עם רומא. זה היה צעד חשוב בדרך לעצמאות מדינית. נקודת הזמן הזאת, הייתה פסגת ההישגים שאליהם הגיע יהודה המקבי, המצביא החשמונאי המהולל ביותר.

אלעשה

מעבר לפסגה השתרעה תהום. המרידה במזרח דוכאה, והצבא הסלווקי התפנה אל החזית ביהודה. בַּקְכִידֶס חזר ליהודה בראש צבא עצום. ספר מקבים א' מוסר שהיו עמו 20,000 רגלים ו-2000 פרשים.
יהודה המקבי אסף את לוחמיו ויצא איתם אל המלחמה. הקרב נערך באֶלְעָשָֹה.
יהודה המקבי נפל בקרב. הצבא החשמונאי נסוג.

בדרך למדינה החשמונאית

אבל התבוסה הקשה לא הייתה מפלה סופית. תנועת ההתנגדות לשלטון הסלווקי שחושלה בימיו של יהודה המשיכה להתקיים. היא הייתה עתידה להביא לעצמאות מדינית יהודית בארץ ישראל.

יונתן

אחיו של יהודה המקבי, יונתן, הנהיג את צבא המורדים לאחר מותו.
בעקבות התבוסה מול בַּקְכִידֶס השליטה בירושלים חזרה לידי המתיוונים. בראשם עמד אַלְקִימוֹס. אבל אוכלוסיית האיכרים ביהודה אהדה את יונתן, שהצליח לשמור על תנועת המרד באזור ספר המדבר ועבר הירדן המזרחי. ניסיונותיו של בַּקְכִידֶס להשמיד אותו ואת צבאו כשלו.

הסכם שלום

השמירה העיקשת על תנועת ההתנגדות הניבה פירות. בַּקְכִידֶס הגיע למסקנה שתמיכתו במתיוונים רק מסבכת את השלטון ביהודה. לממלכה הסלווקית לא היה אינטרס להחזיק ביהודה כוחות צבא קבועים רק למען המתיוונים. בַּקְכִידֶס כרת הסכם שלום עם יונתן. זה היה הישג חשוב – בפעם הראשונה הוכר מעמדו של מנהיג חשמונאי על ידי הסלווקים.

יונתן כהן גדול

בהמשך יונתן הגיע להישג גדול יותר. באימפריה הסלווקית פרץ מאבק על כס השלטון בין טוענים שונים לכתר – דמטריוס ואלכסנדר בלס. שני הצדדים היו מעוניינים בתמיכתו של יונתן, ולכן שניהם הבטיחו לו בעד תמיכתו הבטחות שונות. יונתן בחר לתמוך באלכסנדר בלס, שהבטיח למנות אותו לכהן גדול. ההימור התברר כמוצלח. בלס הביס את דמטריוס בשדה הקרב.
בשנת 152 לפני הספירה יונתן היה לכהן גדול. משפחת בית חשמונאי הפכה לשליטה הלגיטימית הרשמית של האומה היהודית בעיניי בית סלווקוס.

עצמאות

המדינה החשמונאית הגיעה לעצמאות מדינית מלאה בימיו של שמעון, אחיהם של יהודה ויונתן[42]. יהודה נפטרה מהחובה להעלות מיסים למלכות. נוכחותו המעיקה של חיל המצב הסלווקי בחקרה שבירושלים סולקה סוף-סוף, לראשונה מאז תחילת המרד.

שמעון נשיא ישראל

בשנת 140 לפני הספירה התכנסה אסיפת העם ואישרה את מעמדו של שמעון כנשיא ישראל. שושלת בית חשמונאי נוסדה; מדינת יהודה החשמונאית קמה. בשנים שלאחר מכן המדינה החשמונאית התרחבה לכל תחומי ארץ ישראל – למישור החוף, אדומיאה, לגליל ולעבר הירדן. המרד, שהתחיל כמלחמת הישרדות כנגד גזירות השמד, הביא להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

יהודה החשמונאית

המדינה החשמונאית התקיימה במשך כ- 80 שנה. לא הכל היה מושלם בה. היא שרדה תוך כדי עימותים צבאיים בלתי פוסקים עם שכניה, והייתה תלויה במידה לא מבוטלת בברית עם המעצמות האזוריות ובראשן רומא. די מזכיר את מדינת ישראל.
גם במישור הפנימי היו במדינה החשמונאית פגמים. סוגיה מרכזית היא חדירת היוונות לתוך בית חשמונאי. שנים לא רבות לאחר שהחשמונאים לחמו בחירוף נפש כנגד המתיוונים, המלכים מבית חשמונאי ספגו לתוך חצרותיהם מנהגים הלניסטיים. זה בא לידי ביטוי גם בשמות של בני בית חשמונאי. בנו של שמעון, שירש ממנו את הנשיאות, החזיק בשם יווני נוסף על שמו העברי: יוחנן הוֹרְקָנוֹס. בניו של יוחנן, שעלו אחריו לשלטון, נקראו יהודה אַרִיסְטוֹבּוּלוֹס, ואחריו – אלכסנדר יַנַאי.
קיים וויכוח על אופי ההתיוונות של בית חשמונאי: האם היה מדובר בתהליך עומק, או באימוץ סממנים חיצוניים בלבד[43]? זאת שאלה שמשליכה ישירות על השאלה המפורסמת בדבר היחס של חז"ל לבית חשמונאי[44].
הייתה התנגדות לבית חשמונאי בקרב החכמים וחוגים אחרים בעם. ההתנגדות הייתה בין היתר על רקע מדיניות הכיבושים התדירים של השליטים מבית חשמונאי. למדיניות הכיבושים הייתה השפעה שלילית על המצב החברתי והמוסרי ביהודה, במיוחד בימיו של אלכסנדר יַנַאי. יַנַאי נטל לעצמו את כתר המלוכה, והתנהג כשליט יחיד ותקיף.
בחצר המלוכה החשמונאית התרבו תככים. בקרב העם התרבתה האיבה בין פרושים לצדוקים.

בית לאומי

חשוב להדגיש שני דברים: דבר ראשון, ההתיוונות במדינה החשמונאית הייתה רחוקה מההתיוונות בתקופת הגזירות, שאיימה להשכיח את זכר היהדות. דבר שני – על אף חסרונותיה, המדינה החשמונאית הייתה מדינה יהודית. את המשמעות של זה קל להבין כשמשווים אותה למדינת ישראל שלנו. יהודה החשמונאית הייתה עבור היהודים אז, מה שמדינת ישראל היא בשבילנו היום: היא הייתה בית לעם היהודי, שצמח והתעצם בתוכה מבחינה כלכלית, דמוגרפית ותרבותית; היא היוותה את המסגרת החומרית שאפשרה לשמור ולחזק את ההוויה הרוחנית הייחודית של האומה היהודית.
ביהודה החופשית עם ישראל גיבש תודעה לאומית איתנה; תודעה שהייתה חיונית כל-כך להישרדותו בתקופת השעבוד לרומא, ובזמן משבר החורבן.
לקראת סופה, המדינה החשמונאית נחלשה בעקבות מלחמת אחים שפרצה בה. בשנת 63 לפני הספירה המצביא הרומאי פּוֹמְפֵּיוּס כבש את ירושלים, וארץ ישראל עברה לידי הרומאים. יהודה איבדה את עצמאותה, והתקופה החשמונאית תמה.

אור המונותיאיזם

החוקר אליהו ביקרמן כתב ש[45]'לו היו (המקבים) מובסים, היה אור המונותיאיזם כבה.'
בזמן המקבים, האמונה היהודית הייתה נקודה של אור בתוך מרחב חשוך של עבודת אלילים. האלים היווניים היו מלאי יצרים אפלים, יצורי-צל שלחמו ונקמו זה בזה ובבני האדם. האמונה הפוליתאיסטית מכוננת עולם חשוך של מאבקי כוח ושליטה בלתי פוסקים. מנגד, האמונה המונותאיסטית מכוננת עולם מואר באור א-להי הצדק, המשפט והמוסר.
חז"ל אמרו שמלכות יוון 'החשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן'[46]. חשכת היוונות שהתפשטה ברחבי הממלכות ההלניסטיות איימה לכבות את הנר הקטן ביהודה, שהפיץ את אור האמונה היהודית. הנר הבהב וכמעט שכבה. נדמה היה שאין די שמן בנר; שאין בכוחו להחזיק מעמד.
אבל הנר עלה ובער והבהיק; והנר, נר חנוכה, מוסיף ודולק ומאיר.
יש שעות ויש שעות. פעמים שהשעה דחוקה, שעת סכנה, והאפלה שבחוץ מתגברת. האור נגנז, אבל מוסיף להאיר בבית פנימה.
ויש שעות של רווחה. הנרות מונחים בפתחים, ומאירים בעוצמה עדינה את מרחבי הלילה החשוך.
[פסקול: 'באנו חושך לגרש']

פרסום הנס

אנחנו סיימנו. כידוע, מצווה לשים את החנוכייה בפתח הבית. טעם הדבר הוא 'פרסום הנס' – כאשר העוברים והשבים ברחוב רואים את הנרות, הם נזכרים בנס חנוכה. זה אומר שחנוכה הוא בעצם סוג של קמפיין. אז חשבתי שנערוך גם אנחנו סוג של קמפיין. אם אהבתם את הפרק, אנא שתפו אותו עם משפחותיכם, חבריכם, ומכריכם – במייל, בפייסבוק, בוואטסאפ, בפורומים, ובכל אמצעי אחר. נראה לי שמסע הפרסום הזה בהחלט מתחבר עם 'פרסום הנס' המקורי של החג. יחד נפיץ את האור! (אנחנו בקמפיין, חייבים קצת פאתוס). תודה לכל מי שירתם למאמץ!
תודה לאבא שלי, זאב שטאל, על ההגהה וההערות על הפרק. תודה מיוחדת לחגי עמנואל, שתיקן פגמים גדולים וקטנים בפרק.
תודה לאמא שלי, גילה שטאל, על הייעוץ הלשוני.
תודה רבה ל'חינוכית' על הרשות להשמיע את השיר 'אבי אבי', בביצועו של עוזי חיטמן.
שירי החנוכה האחרים שהושמעו בפרק הם מהדיסק 'לכבוד החנוכה – 30 השירים היפים'. רשימת השירים המלאה נמצאת באתר.
חנוכה שמח! בעזרת ה', נשתמע.
[פסקול: 'ימי החנוכה']

 

—————————————-

[1] תלמוד בבלי מסכת שבת דף כא עמוד ב. בין שאלת הגמרא לקטע המצוטט מופיע הקטע הבא שהשמטנו: 'דתנו רבנן: בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון, דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון.' הקטע המושמט הוא ציטוט ממגילת תענית והקטע שהבאנו בגוף הטקסט הינו ציטוט מהסכוליון, שהוא הפירוש על מגילת תענית. מגילת תענית כוללת בתוכה את ימי השמחה והאבל שנהגו בימי בית שני. חנוכה הוא אחד מהשרידים שנותרו ממגילת תענית שבטלה במהלך הדורות שלאחר חורבן בית המקדש.

[2] רמב"ם, משנה תורה, הלכות מגילה וחנוכה פרק ג'.

[3] בחלק מהמקומות מקובל לנקד 'סֶלֶווּקוֹס', ויש גם הצעות אחרות. אנחנו בחרנו לנקד לפי ההגייה הסבירה על פי עצתם של יודעי דבר.

[4] היוונים כינו עצמם בין היתר 'הלנים'. המונח 'הלניזם' נטבע במאה ה-19, כשם כולל לתרבות שהתפתחה בשטחי הממלכות ההלניות, תרבות שהמשיכה להתקיים גם בתקופה הרומית.

[5] עיין בסיכום המאמר של אה"מ ג'ונס, 'התקופה ההלניסטית', בתוך: בצלאל בר-כוכבא (עורך), 'התקופה הסלווקית בארץ-ישראל; מחקרים ועיונים בגזירות הדת ומרד החשמונאים', הקיבוץ המאוחד והמדור לידיעת הארץ בתנועה הקיבוצית, תל-אביב תש"ם (להלן=ג'ונס).

[6] יוצאת דופן היא סמריה – מושבה צבאית יוונית שהוקמה בסמוך לחורבות העיר שומרון.

[7] ג'ונס.

[8] ג'ונס. שטרן 30, 140.

[9] ידוע כי בפוליס המקורית הקלסית שביוון התקיימה צורת שלטון של דמוקרטיה (אם כי גם כאן יש לצרף הסתייגויות רבות, שכן אופי השלטון השתנה ממקום למקום ומתקופה לתקופה). אולם, בעוד שהפולייס (פוליס ברבים) היווניות הקלאסית היו ישויות מדיניות עצמאית, ערי-מדינה, הפולייס ברחבי הממלכות ההלניסטיות היו כפופות למשטר המלוכני הריכוזי. באשר לניהול ענייני הפנים שבעיר: התקיים מגוון רחב של תצורות שלטון בפולייס שבמזרח, כאשר קיים שוני רב בין תקופות וערים שונות. בחלק מן הערים המשטר נטה יותר לאוליגרכיה, דהיינו שלטון של קבוצת מיעוט (מודל שהיה קיים גם ביוון, למשל בספרטה). בהכללה ניתן לומר שככל שהממלכות ההלניסטיות נחלשו, הפולייס במזרח השיגו יותר אוטונומיה ועצמאות. להרחבה עיין מאמרו של ג'ונס. וכן שטרן 73. עם זאת, האזרחים החזיקו בזכיות יתר על פני שאר האוכלוסייה שלא קיבלה מעמד של אזרחים. הדבר התבטא בתשלום מופחת של מיסים, יכולת שימוש במוסדות העיר השונים כגון הגימנסיון, וממעמד משפטי עדיף. על הפער בין מעמדם של אזרחי הפוליס ובין שאר האוכלוסייה ניתן ללמוד מפקודה של תלמי פילדלפוס משנת 261 לפני הספירה, אשר חייבה את המתיישבים היוונים להצהיר על העבדים שברשותם, ולשחרר את העבדים  שכבשו להם באופן לא חוקי מקרב האוכלוסייה הילידית (שטרן, 47-49).

[10] חלק מהסיבות לכך הן המקום המרכזי שתפס בית המקדש בחיי העם, והתרומות ומתנות הכהונה שניתנו לכוהנים באופן קבוע. עיין מנחם שטרן (עורך), 'ההיסטוריה של ארץ-ישראל: כרך ג: התקופה ההלניסטית ומדינת החשמונאים (37-322 לפני הספירה)', הוצאת כתר, ירושלים 1981 (להלן=שטרן), עמוד 123.

[11] בני בית טוביה צברו עצמה רבה בתקופה ההלניסטית. הם היו מופקדים על גביית המיסים בחלקים נרחבים בארץ ישראל, ואף החזיקו בצבא ובמידה של ריבונות בעבר הירדן המזרחי. הם ניהלו את גבית המס ביד תקיפה. בני בית טוביה היו מהמתיוונים הראשונים והראשיים מקרב היהודים, ועמדו בקשרים הדוקים עם החצר התלמית. להרחבה על בית טוביה עיין שטרן, 110 ואילך.

[12] שטרן, 139. אחד הגורמים הראשיים לכך הוא הגורם הגיאוגרפי. לבד מהעיר סמריה, לא התקיימה בהר נוכחות יוונית משמעותית בראשית התקופה ההלניסטית.

[13] עיין הערה 6.

[14] שטרן, 138-139

[15] פלביוס יוספוס, קדמוניות היהודים, ספר יב, 138-146. מדובר בשתי תעודות שנשתמרו אצל יוספוס. עיין מנחם שטרן, 'התעודות למרד החשמונאים', ישראל 1972, עמ' 32-42.

[16] שטרן, 140. התבטא בין היתר בריבוי תפוצת השמות היווניים.

[17] עיין מקבים ב' פרקים א' ו-ב' ועיין שטרן, עמוד 145 ואילך.

[18] פרק ד', פסוקים ז'-ט'. על פי: דניאל שוורץ [מבוא תרגום ופירוש], 'ספר מקבים ב', הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים 2004 (להלן=שוורץ).

[19] על פי אביגדור צ'ריקובר, 'גזירות אנטיוכוס ובעיותיהן' (להלן=צ'ריקובר). במחקר הוצעו פירושים נוספים, עיין בהקדמה של אוריאל רפפורט [מבוא תרגום ופירוש], 'ספר מקבים א', הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים 2004 (להלן=רפפורט); ופירושו של שוורץ על מקבים ב', פרק ד', פסוקים ז'-ט'.

[20] עם זאת, מסתבר שהגרוסיה המשיכה לפעול במקביל, עיין פירושו של שוורץ על מקבים ב'. פרק ד' פסוק מ"ד.

[21] מקבים ב', פרק ד', פסוקים י"ג-ט"ו. להלן הקטע האמצעי שקוצץ בשלמותו: 'הם התלהבו להשתתף בהספקת הציוד פורעת החוק שבזירת ההיאבקות לאחר הזימון על ידי הדיסקוס'. זאת נקודה חשובה כנראה – 'הספקת הציוד' היא חלוקת השמן עבור המתאבקים בגימנסיון. פעילות זו הייתה מעין טקס והייתה בה בחינת עבודה זרה. האמירה של מחבר מקבים ב' היא שהכוהנים המתיוונים נטשו את עבודת הקודש במקדש בעבור 'עבודה' זרה לרוח היהודית (על פי שוורץ על אתר).

[22] פרק א', פסוק 15. 'ויעשו להם ערלה' – דהיינו שמשכו את ערלתם. יש להבין זאת על רקע העובדה שהפעילות בגימנסיון הייתה בעירום.

[23] ההערצה של היוונים לגוף התבטאה בין היתר בפעילות הספורטיבית בעירום. לא ניתן להפריד בין הפעילות הספורטיבית בגימנסיון לבין האווירה האלילית ששררה בו. הגימנסיון היה קשור בפולחן האלים הרמס והרקלס. הפעילות בגימנסיון כללה את טקס חלוקת השמן עבור המתאבקים בגימנסיון, שהיה בו מימד של פולחן אלילי. עיין בפירושו שוורץ על מקבים ב, פסוק י"ד, ועיין היסטוריה של ארץ ישראל, עמודים 150-151. והשווה מקבים ב' פרק ב' פסוקים י"ט-כ', שם מסופר ששלח יסון לרגל המשחקים האולימפיים כסף לקרבן עבור הרקלס, אולם השליחים ראו לנכון למסור את הכסף להוצאה אחרת.

[24] עיין שוורץ על מקבים ב', ד', יב'.

[25] שלא כיסון, מנלאוס לא היה ממשפחת הכוהנים בית צדוק, שהכהונה הגדולה עברה בה בירושה מימי בית ראשון (ייחוסם היה לצדוק הכהן שכיהן בכהונה גדולה בימי בית ראשון, מצאצאי אלעזר בן אהרון הכהן). התמנותו של מנלאוס לכהן גדול היוותה שבירה של מסורת חשובה ורבת שנים בישראל.

[26] עין מקבים ב' ד, לט-מג

[27] שוד מקדשים לא היה דבר נדיר; המלכים הסלווקים שדדו שורה של מקדשים של עמים שונים. ועיין בפירושו של רפפורט למקבים א', א', 20-21, שדן בהרחבה ברקע האפשרי למעשה זה. שוד המקדש היווה כמובן פגיעה חמורה בקדושת המקדש.

[28] פרק א', 44-54. בחרנו לכתוב 'מקדש וקודשים' במקום 'מקדש וקדושים' שבמקור היווני על פי הצעתו של רפפורט על אתר, הערה 19.

[29] מאמרו היסודי של צ'ריקובר, 'גזירות אנטיוכוס ובעיותיהן', סוקר את הבעיה ההיסטורית הנידונה ומתאר את התפתחות כיווני המחקר עד זמנו. הסברים מוקדמים תלו את הגזירות באופיו החריג של אנטיוכוס אפיפנס, ברצונו הנמרץ להפיץ את התרבות היוונית ברחבי ממלכתו, או בסלידתו מפני הדת היהודית. החוקר אליהו ביקרמן פרץ כיוון חדש במחקר כאשר מיקד את תשומת הלב במאבקים הפנימיים בחברה היהודית ערב מרד המקבים. הוא הציע שהמתיוונים הקיצוניים הם שיזמו את הגזירות במטרה לשבור את כוחם של מתנגדיהם נאמני התורה. צ'ריקובר עצמו הוא בעל השיטה הגורסת שהמרד קדם לגזירות. דהיינו שאת מרד המקבים הטרים מרד בהיקף מצומצם אשר בא בתגובה על פשעיהם של המתיוונים אשר חיללו את קדושת ירושלים והמקדש. החוקר שהלך בעקבותיו הוא מנחם שטרן אשר מציג את התפתחות האירועים על פי דרכו בספר היסטוריה של ארץ ישראל, עמ' 146-165. נאלצנו להשמיט בתיאורנו פרטים רבים שמן הראוי היה להתייחס אליהם, כדוגמת מצבו המדיני של אנטיוכוס הרביעי בעקבות סילוקו ממצרים בלחץ רומא ובעקבות המרידות במזרח, פרשת מרידת יסון, וסוגית שוד המקדש על ידי אנטיוכוס (כמה פעמים ומתי). כאן יש לציין שקיימים חוקרים שיחסם לסוגית הגזירות ואופייה של חדירת היוונות לארץ רחוקה מהדרך שבחרנו להציג כאן. לסקירת המצב במחקר ימינו עיין ישראל ל' לוין, 'הרקע לגזרות הדת ולמרד החשמונאים', ימי בית חשמונאי, עמוד 9 ואילך.

[30] עיין צ'ריקובר. להזכיר חסידים

[31] פרק א', 57-64

[32] אין שספק שביישובים אחדים היהודים התנגדו בכוח הנשק מול שליחי המלך, אבל אלו היו התקוממויות מקומיות ולא מאורגנות. ספר מקבים א' (פרק ב', 28-42) מציין שבתחילת במרד התחדש חידוש משמעותי בתחום ההלכתי – ההיתר להילחם בשבת. על פי מקבים א', עד לאותה תקנה נגבו חייהם של יהודים רבים, היות שהאויבים ניצלו כמובן את יום השבת כדי להרוג בהם. זאת פרשיה תמוהה. קשה לקבל שהיתר חילול השבת לצורך פיקוח נפש התחדש רק בימי מתתיהו. הרב יעקב מדן מציע דרך מעניינת להבנת העניין במאמרו 'בית דינם של החשמונאים'. אולם מדברי פלביוס יוספוס ב'מלחמות היהודים', א', ז', ג' עולה שאיסור הלחימה בשבת עדיין היה תקף בימי פומפיוס. וצע"ג.

[33] פרק ב', 1-28. השמטנו את הכינויים של האחים האחרים כדי לאפשר זרימה חלקה יותר של הטקסט. הפסוק המלא הוא (פסוק 2): 'ולו בנים חמישה, יוחנן הנקרא גדי, שמעון הנקרא תסי, יהודה הנקרא מקבי, אלעזר הנקרא אורן, יונתן הנקרא אפוס'.

[34] קיימים מספר זיהויים למקום ועיין ויקיפדיה: קרב מעלה לבונה. תיאור הקרב כאן והקרבות להלן הוא על פי שטרן, עמוד 165 ואילך; פירושו של רפפורט על מקבים א', ובמידת מה גם על פי בצלאל בר-כוכבא, 'מלחמות החשמונאים (ימי יהודה המקבי)', בהוצאת יד יצחק בן-צבי; משרד הביטחון, ירושלים תשמ"א

[35] על מעורבותו במערכה של תלמי בן דורימנס, מושל קוילה-סוריה, עיין בפירושו של רפפורט על מקבים א', ג', 38. תלמי זה היה מראשי צוררי היהודים אשר אכף ביד עריצה את גזירות השמד על היהודים. יתכן שהיה לו חלק בהחלת הגזירות גם על היהודים יושבי הערים ההלניסטיות.

[36] או כתל א-נצבה, בכל מקום קיימת הסכמה שזהו אתר לא רחוק מירושלים צפונית לעיר.

[37] פלביוס יוספוס, קדמוניות היהודים, ספר יב, 306

[38] מקבים א', פרק ד', 8-11. עיין פירושו של רפפורט שם שאומר שלא מן הנמנע שאכן ניתן נאום טרם היציאה לקרב, אלא שהנוסח המדויק הוא קרוב לוודאי פרי רוחו של המחבר.

[39] פרק ד', פסוקים 36-59. כאמור, נס פח השמן איננו מוזכר בתיאור, ועולה השאלה מדוע אם כן נקבעו 8 ימים. יש המסבירים שנקבעו שמונה ימים בהתאם לחנוכת המזבח בימי שלמה (מלכים א, ח, ס"ה; דברי הימים ב, ז, ט – אמנם לא מצינו שם שמונה ימים ממש). ממקבים ב' עולה כי נקבעו שמונה ימים כמעין השלמה לחג הסוכות שלא נערך באותה שנה, ועיין בפירושו של רפפורט על אתר בפרקנו. הרב יואל בן-נון עסק בסוגיה בהרחבה, במאמרו 'יום ייסוד היכל בית ה", שם הוא גם דן בהיבטים נוספים של החג.

[40] מקבים א', פרק ו', 43-46. החתירה לחיסול מפקד כוח האויב הייתה טקטיקה שיושמה גם בקרבות אחרים של המקבים. יש שהטילו ספק באמינותו ההיסטורית של מעשה הגבורה של אלעזר. עיין בפירושו של רפפורט על אתר.

[41] לזכר ניצחון זה נקבע 'יום ניקנור', אשר מצוין במגילת תענית כאחד הימים השמחים שבהם אין לספוד ולהתענות.

[42] יונתן הרבה בפעילות חוץ מדינית, ואף השתתף בקרבות של בעלי בריתו הנוכרים כנגד נוכרים אחרים. בימיו יהודה התרחבה, והתבססה מבחינה צביאית, מדינית ומנהלתית. יונתן נרצח בערמה על ידי טריפון, ששלט בתקופה מסוימת באימפריה הסלווקית.

[43] עיין דבריו של אוריאל רפפורט בתוך שטרן, עמוד 271 ואילך.

[44] מפורסם ויסודי מאמרו של גדליהו אלון, 'ההשכיחה האומה וחכמיה את החשמונאים?', מחקרים בתולדות ישראל א', הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל-אביב תשי"ז, עמודים 15-25. ידוע גם התיאור שתיארו חז"ל את ימי מלכותה של שלומציון המלכה, שהפקידה בידי החכמים הפרושים סמכויות רבות: 'מעשה בימי שמעון בן שטח ובימי שלמצה המלכה שהיו גשמים יורדים בלילי שבתות עד שנעשו חטים ככליות ושעורים כגרעיני הזיתים ועדשים כדינרי זהב ובצרו מהם חכמים והניחום לדורות הבאים להודיע כמה חטא גורם לקיים מה שנא' (ירמיה ה) עונותיכם הטו אלה וחטאתיכם מנעו הטוב מכם.'  ויקרא רבה, פרשה לה (בחוקותי), פסקא י'.

[45] ביקרמן, אלוהי המכבים [גרמנית], עמ' 138. פסקת הסיום מבוססת על רעיונות מפורסמים.

[46] 'וחושך זה גלות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן שהייתה אומרת להם, כתבו על קרן השור שאין לכם חלק בא-להי ישראל.' בראשית רבה, בראשית, פרשה ב'.

10 תגובות

דלגו לטופס מילוי התגובה

    • יוסף לוי on 21/01/2015 at 19:34
    • השב

    מכבי עם כף לא קוף

    1. היי יוסף, ידעתי שזה יגיע מתישהו… ;-) הכתיב הנפוץ והמסורתי הוא אכן 'מכבי' ב-כ'. עם זאת, על פי המחקר המדעי, כנראה נכון יותר לכתוב 'מקבי'. מקור השם הוא בכינויו של יהודה – המקבי, שמופיע בתחילת פרק ב' בספר מקבים א'. על פי השערה רווחת מקור הכינוי הוא מהמילה 'מקבת'.

    • יהונתן on 24/12/2014 at 14:42
    • השב

    ישר כח גדול! נהנתי מאד מהפרק! כמה נקודות קטנות לחידוד:

    א. לקראת סוף הפרק ציינת שמלכות בית חשמונאי מלכה כ80 שנה, חשוב לדייק ולומר ש80 שנה אלו הם לא אותם שנים שהתכוון אליהם הרמב"ם כשכתב "וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה"
    הרמב"ם כתב "יתר על מאתים שנה" בהסתמך על הגמרא בע"ז ח: שכותבת שבית חשמונאי מלכו 103 שנים ובית הורדוס מלכו עוד 103 שנים,נראה לי שהכוונה היא 103 שנים מעלית שמעון לשלטון עד לסוף "ימיו" של אנטיגונוס נכדו של ינאי המלך ובנוסף עוד 103 שנים שהרומאים סוג של שלטו פה עד לחורבן הבית… ובחורבן הבית נגמרו ה"יתר על מאתים שנה" כפי שכותב הרמב"ם בפרוש…
    ב. מפה נגיע לנקודה השניה – אם כבר קשרת את חג החנוכה ליום העצמאות היה נשמע מעט מדבריך שהמציאות בחנוכה היתה שווה אם לא עדיפה מהמציאות בימנו, נראה לי שזה בדיוק הפוך, לאורך תקופת השלטון הזו שלטו בישראל גם רוצחים נואפים ומתיוונים גמורים… אין ספק שהשלטון שיש לנו היום טוב בהרבה ממה שהרמב"ם מכנה כ200 שנה שחזרה מלכות לישראל.. – אבל יכול להיות שלא הבנתי אותך נכון…
    ג. אני גם הרגשתי כמו אריק שהשארת את נס פך השמן קצת בצד… – בכל זאת זו תשובת הגמרא – שמעתי תשובה מהרב שרקי שאולי אפשר לומר שנס פך השמן הוא מעין גושפנקה מלמעלה שהקב"ה איתנו ולמרות כל הקשיים והבעיות שהיו דווקא בקרבות הלחימה הללו של יהודה המקבי מצאו פך של שמן שנעשה בו נס והספיק לשמונה ימים

    חנוכה שמח!!!

    1. תודה!
      אכן אין התאמה בין התאריכים בחז"ל ובין התאריכים לפי המחקר. אני לא יודע מי יותר טובה, מדינת ישראל או המדינה החשמונאית, וממש לא התיימרתי להכריע בשאלה… ;-)
      תודה על התוספת המעניינת.
      חנוכה שמח!

    • אריק on 22/12/2014 at 13:30
    • השב

    למדני השבת יהודי ת"ח שהפטרת שבת חנוה במנהג ארץ ישראל התחילה במלכים א, יח ל: "ויאמר אליהו לכל-העם גשו אלי, ויגשו כל-העם אליו; וירפא את-מזבח י-הוה, ההרוס."

    • אריק on 22/12/2014 at 12:28
    • השב

    יפה! התחלת בפך השמן אך לא סיימת אתו.

    1. תודה! תסתכל שוב בסיום ;-)

    • מאיר דורפמן on 19/12/2014 at 15:13
    • השב

    אמנם קריאה מהירה יותר אבל צורת ההגשה, ההגיה הכל כך נעימה – הן חוויה שלא כדאי לוותר עליה.
    להרגשתי, ההדלקה בפתח הבתים איננה פונה רק לפרסום, כי אז היה אפשר לפרסם במקומות שהם יותר רשות הרבים, אלא יש בזה אמירה של הזדהות הבית, נר איש וביתו, כמו לתלות דגל בחלון, או כמו שפעם היו תולים את האות של המפלגה על החלונות והמרפסות לפני בחירות. וזה מסביר את הדינים המיוחדים של חובת הדלקה בפתח נוסף רק מפני ה"חשד", חובה קיצונית יותר מבהלכות אחרות, החשד הוא שמא אינך מזדהה עם הנס. ובחיובי – גם אני וביתי מודים לה' ע להנסים שעשה לנו בימים ההם בזמן הזה.
    תודה, מאיר דורפמן

    1. שלום מאיר, המון תודה! על המחמאה, ועל ההערה המחכימה. חנוכה שמח!

    • חגי on 19/12/2014 at 13:56
    • השב

    מחכים לטקסט.
    בלי להתחרות בין שמיעה לראיה, קריאה מהירה הרבה יותר…

כתיבת תגובה

Your email address will not be published.