למה המונח 'עלייה ראשונה' הרגיז כל-כך (ועדיין מרגיז) אנשים מסוימים? ומה דוד בן-גוריון חשב על זה? בפרק ננסה להתחקות אחרי ראשיתה של התנועה הציונית. אנחנו עתידים לגלות שמאחורי הנושא התמים למראה הזה, מסתתרות שאלות סבוכות וטעונות, ומחלוקת עמוסת התגוששויות בין סופרים ומלומדים. בפרק נספר מקצת מסיפור חייו של הרב אהרן ליכטנשטיין ז"ל, וכן נשמע קטע מתוך שיחה שהרב נתן ביום ירושלים תשנ"ט.

. . … . . . . . . . . . . . . . . . . . . 

לשמיעת הפרק:

הפרק מאוחסן באתר הפודקאסטים הישראלי iCast

 ↓ הורדה למחשב ↓ 

(משתמשי 'Internet Explorer' – מקש ימני + שמירה בשם)

לטקסט הפרק המלא גללו למטה.

 

מקורות ומקורות להרחבה:

יוסי גולדשטיין, בין ציון לציונות (יחידות 1-4), בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1995.

מרדכי אליאב (עורך), ספר העלייה ראשונה (כרך א'), בהוצאת יד יצחק בן-צבי ומשרד הביטחון, ירושלים 1981. מאמרים מתוך הספר:

מרדכי אליאב, 'ייחודה של העלייה הראשונה', ט-יט.

שמואל אטינגר; ישראל ברטל, 'שורשי היישוב החדש בארץ-ישראל', 1-24.

רן אהרנסון, 'שלבים בהקמת מושבות העלייה הראשונה ובהתפתחותן', 25-84.

יהושע קניאל, 'היישוב הישן וההתישבות החדשה', 269-288.

יעקב ברנאי, 'היסטוריוגרפיה ולאומיות', הוצאת מאגנס האוניברסיטה העברית, ירושלים תשנ"ה.

בן ציון יהושע; אהרן קידר, אידאולוגיה ומדיניות ציונית – קובץ מאמרים, מרכז זלמן שזר, ירושלים תשל"ח.

ירמיהו יובל (עורך), זמן יהודי חדש: תרבות יהודית בעידן חילוני (כרך ראשון), הוצאת כתר ירושלים (2007).

אריה מורגנשטרן, יהדות הגולה והכמיהה לציון, 1240-1840, בתוך: תכלת 12 (כתב-עת) הוצאת שלם תשס"ב 2002.

אריה מורגנשטרן, השיבה לירושלים : חידוש הישוב היהודי בארץ ישראל בראשית המאה התשע-עשרה, הוצאת שלם, ירושלים 2007.

אריה מורגנשטרן, משיחיות ויישוב ארץ ישראל, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשמ"ה.

אריה מורגנשטרן, גאולה בדרך הטבע: תלמידי הגר"א בארץ-ישראל 1800-1840, הוצאת 'מאור' ירושלים תשנ"ז.

יצחק בן-צבי, שאר-ישוב, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשכ"ו.

דוד בן-גוריון, 'ראשונים', תדפיס משנתון הממשלה בהוצאת מרכז ההסברה, תשכ"ג.

צבי הירש קלישר, דרישת ציון, ווארשא תרנ"ט.

יהודה אלקלעי, 'גורל לה", אמשטרדם תרי"ח.

בן-ציון דינור, ספר הציונות כרך ראשון: מבשרי הציונות, בהוצאת מוסד ביאליק על ידי דביר, תל-אביב תרצ"ט.

בן-ציון דינור, במאבק הדורות: של עם ישראל על ארצו מחורבן ביתר עד תקומת ישראל, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים (1975).

בן-ציון דינור, דורות ורשומות : מחקרים ועיונים בהיסטוריוגראפיה הישראלית – כרך רביעי, מוסד ביאליק ירושלים תשל"ח – 1978.

בן-ציון דינור, במפנה הדורות: מחקרים ועיונים בראשיתם של הזמנים החדשים בתולדות ישראל, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים תשל"ב.

מרדכי אליאב, ארץ ישראל וישובה במאה ה-י"ט: 1777-1917, הוצאת כתר ירושלים 1978.

יוסף ונקרט, הציונות ומתנגדיה בעם היהודי: קובץ מאמרים, הוצאת הספריה הציונית, ירושלים תש"ן.

אברהם הרצברג, הרעיון הציוני: קובץ מדברי ראשונים ואחרונים בצירוף מבוא ורשימות ביוגרפיות, הוצאת כתר, ירושלים 1970.

יעקב כ"ץ, 'לבירור המושג 'מבשרי ציונות", בתוך: מחקרים בתולדות ישראל : בעת החדשה – בעת החדשה ב' (חלק שני), מרכז זלמן שז"ר, ירושלים 1998, עמודים 335-356.

'עלייה לצורך הגשמת תוכנית עתידנית !- מחלוקת ברטל מורגנשטרן החלק השלישי', באתר 'יקום תרבות'.

יוסף שלמון, 'אם תעירו ואם תעוררו : אורתודוקסיה במצרי הלאומיות', מרכז זלמן שזר ירושלים תשס"ו, עמודים 25-27.

יהושע קניאל, 'המונחים 'יישוב ישן' ו'יישוב חדש' בעיני הדור (1882-1914) ובעיני ההיסטוריוגראפיה', בתוך: קתדה 6, הוצאת יד בן-צבי, ירושלים תשל"ח.

ישראל ברטל, 'תגובה למודרנה במזרח אירופה: השכלה, אורתודוקסיה, לאומיות', בתוך: שמואל אלמוג (עורך), ציונות ודת, מרכז זלמן שזר ירושלים תשנ"ד, עמודים 21-32.

יוסף שלמון, 'אם תעירו ואם תעוררו : אורתודוקסיה במצרי הלאומיות', מרכז זלמן שזר ירושלים תשס"ו.

ישראל ברטל, 'המהפכה השקטה: מיתוס, מדע ומה שביניהם', בתוך: קתדרה 81, יד בן-צבי, ירושלים תשנ"ז, עמ' 160-170.

האנציקלופדיה העברית, הערך 'חבת ציון'.

האנציקלופדיה העברית, הערך 'לאם, לאמיות'.

ערכים מ'ויקיפדיה':

• Giacomo Meyerbeer

• היסטוריוגרפיה ישראלית

• צבי הירש קלישר

• יהודה אלקלעי

• אהרן ליכטנשטיין

———————

פסקול:

'ניגון ריקוד', להקת 'הלב והמעיין' מתוך האלבום 'שירה חדשה'.

'התקווה'

תזמורת צה"ל, 'פה בארץ חמדת אבות'.

תזמורת צה"ל, 'אנחנו נהיה הראשונים'.

ירדן בר כוכבא ובנות בראון, 'אומרים ישנה ארץ'.

"God Save The Tsar", Vaalamsk Island Hor

Giacomo Meyerbeer, "Hirtenlied"

Roberto Alagna "La Marseillaise"

 ———————

 

טקסט הפרק המלא:

 

פרק מספר 13, כ"ח באייר תשע"ה.

עלייה ראשונה? הוויכוח על ראשיתה של הציונות.

 

פתיחה

שלום. ברוכים הבאים לתכנית 'הסיפור שלנו'. למי שמאזין לתכנית בפעם הראשונה, נספר ש'הסיפור שלנו' עוסקת בנושאי יהדות. בכל פרק נושא חדש. לי קוראים איתמר.

מועדי אייר

הפרק הנוכחי עוסק בנושא שקשור מאוד לזמן שבו אנחנו נמצאים. חודש אייר בלוח השנה העברי הוא 'חודש הציונות'; הוא עמוס בימי חג ומועד לאומיים: יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, יום העצמאות, יום שחרור ירושלים שחל היום, ואליהם יש לצרף את יום הזיכרון לשואה ולגבורה שחל בסמוך לראש חודש אייר.

כבר נשאלה השאלה: מה יקרה עם מועדי אייר בעתיד? האם הם יחקקו לדורות בלוח העברי, כפי שקרה עם חגים ומועדים אחרים בלוח העברי שיש להם אופי לאומי בולט – כמו חנוכה, פורים, תשעה באב, ופסח? נראה לי שיש סיבות טובות להניח שלפחות לגבי חלק ממועדי אייר התשובה היא – כן. המפעל הציוני והקמת מדינת ישראל הם מהמאורעות הגדולים והמשמעותיים ביותר בכל תולדות העם היהודי.

ראשיתה של התנועה הציונית

בפרק הזה אנחנו ננסה להתחקות אחרי ראשיתה של התנועה הציונית. אנחנו עתידים לגלות שמאחורי הנושא התמים למראה הזה, מסתתרות שאלות סבוכות וטעונות, ומחלוקת עמוסת התגוששויות בין סופרים ומלומדים.

הרב אהרן ליכטנשטיין ז"ל

מחר ימלאו שלושים לפטירתו של הרב אהרן ליכטנשטיין ז"ל. בסוף הפרק נספר בקיצור מקצת מסיפור חייו, ובנוסף נשמע קטע מהקלטה של שיחה שנתן הרב ליכטנשטיין ביום שחרור ירושלים בשנת תשנ"ט (1999).

זה יבוא מאוחר יותר. ועכשיו, נתחיל.

עלייה ראשונה?

באיזו עלייה עלו לראשונה יהודים לארץ-ישראל במטרה ליישב אותה? השאלה הזו נשמעת מטופשת בערך כמו השאלה: 'כמה ימים נמשכה מלחמת ששת הימים'? מלחמת ששת הימים נמשכה שישה ימים, והיהודים עלו לראשונה ארצה במגמה ליישב אותה בעלייה הראשונה. פשוט.

אז זהו, מסתבר שזה לא לגמרי פשוט. בתדפיס ממשלתי עם הכותרת 'ראשונים' משנת 1962, כתב דוד בן-גוריון את הדברים הבאים[1]:

'המונחים השגורים עכשיו בפינו על עלייה ראשונה, שנייה ושלישית – הם מוטעים ומטעים. קדמה להן עלייה תימנית, ספרדית ואשכנזית של 'חסידים' ו'פרושים' שבנו את ה'ישוב הישן'.'

סוף ציטוט.

אם היו עולים שעלו לארץ לפני העלייה הראשונה, למה לא קוראים להם 'העלייה הראשונה'? האם 'שכחו' אותם? או אולי – התעלמו מהם בכוונה? ולמה?

כדי שנוכל לדון בשאלות האלו, נצטרך לדבר קודם על הרקע להופעתה של התנועה הציונית.

אנחנו מתחילים את הסיפור הרחק מארץ-ישראל: בפריז שבצרפת, שנת 1789.

[פסקול: 'לה מארסֵיֶיז' – ההמנון הלאומי של צרפת.]

המהפכה הצרפתית

ב-14 ביולי שנת 1789 נכבשה הבסטיליה בידי מתנגדי שלטון המלוכה והאצולה בצרפת. הבסטיליה, ששימשה כלא לאסירים פוליטיים של המשטר המלוכני, שהיה שנוא על האיכרים והבורגנים, נהרסה עד היסוד. הרס הבסטיליה בידי מתנגדי השלטון הפך לסמל לאירועי המהפכה הצרפתית, וה-14 ביולי נקבע כיום העצמאות הצרפתי. (אנחנו שומעים עכשיו את ההמנון הלאומי של צרפת).

במהלך המהפכה הצרפתית הועברו סמכויות הממשל והחקיקה מהמלך אל הגוף המייצג של העם – האסיפה הלאומית. האסיפה הלאומית הצרפתית פרסמה את הצהרת זכויות האדם והאזרח. בהצהרה באו לידי ביטוי הרעיונות שעמדו בבסיס המהפכה הצרפתית, שהמרכזיים שבהם היו חירות, שוויון, השכלה, רציונליות ולאומיות.

המאה ה-19, עידן של תמורות

בשנים שלאחר המהפכה, הרעיונות האלו התפשטו ברחבי אירופה באמצעות כיבושי נפוליאון. רעיונות המהפכה הצרפתית שנקלטו בקרב עמי אירופה היו מהגורמים המובילים לתמורות שחלו במערב אירופה ובמרכזה במהלך המאה ה-19. התמורות היו אדירות: משטרים מלוכניים נפלו, ואת מקומם תפסו משטרים בעלי אופי דמוקרטי. על מדינות מערב ומרכז אירופה עברו תהליכים מואצים של חילון, תיעוש ועיור. הלאומיות הפכה למרכיב זהות חשוב בקרב יחידים, ועמי אירופה התגבשו למדינות לאום.

מצב היהודים באירופה בימי הביניים

יהודי אירופה הושפעו מהתמורות שחלו במאה ה-19 במישור החיצוני ובמישור הפנימי.

במישור החיצוני, השינויים ניכרו בשינוי יחסה של החברה הגויית הסובבת אל היהודים שבתוכה. במשך ימי הביניים החברה האירופאית הייתה מורכבת ממעמדות שונים. מעמדו של כל אדם נקבע על פי ייחוסו, מעמדו הכלכלי, והשתייכותו הדתית. החברה האירופאית הימי-ביניימית הייתה אי-שוויונית בהגדרה. על פי חוק, לאצילים, לאריסים, לבישופים, לבורגנים, לנוצרים וליהודים היה מעמד משפטי שונה, שממנו נגזרו חובות וזכויות שונות ונבדלות. היהודים הופלו לרעה ביחס לאוכלוסייה הנוצרית. שורה של תקנות הגבילו את חופש הפעולה שלהם בתחומים שונים. לדוגמה, ליהודים הותר להתגורר רק באזורים מוגדרים, ונאסר עליהם לעסוק במקצועות שונים.

הנאורות והאמנציפציה

בצרפת של המהפכה הצרפתית הוענק ליהודים לראשונה שוויון זכויות מלא. למתן שוויון הזכויות רגילים להתייחס בשם 'אמנציפציה'. שורשיה הרעיוניים של האמנציפציה מקורם בתנועת הנאורות האירופית.

תנועת הנאורות שאפה להשתית את ההתנהגות האנושית על התבונה ועל הרציונליות. אנשיה דחו את הדוגמות הדתיות והמסורתיות שהעריכו בני-אדם לפי מוצאם, ייחוסם והשתייכותם הדתית. על פי הנאורות, התבונה היא החלק הנעלה והנאצל שבאדם, והיא הקובעת את ערכו. בנוסף, בכוחו של כל אדם לרכוש השכלה ולהתעלות אל 'המצב התבוני'. כפועל יוצא, תנועת הנאורות דגלה באוניברסליות, בשוויון, ובסובלנות דתית.

כפי שאמרנו, האמנציפציה ליהודים מומשה לראשונה באופן מלא בצרפת של המהפכה הצרפתית. בשנים שלאחר מכן כיבושי נפוליאון 'ייצאו' את רעיונות המהפכה אל רחבי אירופה. במהלך המאה ה-19 הוענק שוויון זכויות ליהודים בכל מדינות מערב אירופה ומרכזה.

זעזועים בתוך הקהילה היהודית

השינויים שנכפו על היהודים מבחוץ גרמו לזעזועים מבית, כלומר לתמורות בתוך החברה היהודית.

האמנציפציה כביכול הושיטה יד ליהודים, והציעה להם להתערות כשווים בתוך החברה האירופית, לאחר שנים של דיכוי והשפלה בצל שלטון הכנסייה הנוצרית. (טוב, לא היה מדובר בטוב-לב צרוף, הייתה כאן במידה לא פחותה שאיפה 'לתקן' את היהודים ו'להתאים' אותם לחברה האירופית המודרנית משיקולים אינטרסנטיים, אבל ניחא). האם היהודים הושיטו יד בחזרה? רבים מיהודים אכן נענו להזמנה.

תנועת ההשכלה היהודית

במקביל לעליית תנועת הנאורות האירופית צמחה תנועת ההשכלה היהודית. אנשי תנועת ההשכלה היהודית שכונו 'משכילים' אימצו את ערכי הנאורות. המשכילים ראו בתצורת החיים של היהודים באירופה 'פגומה' ו'חולה'. הם הסתייגו מהאופי הסגור וצר האופקים של הקהילה היהודית. 'עסקי האוויר' הלא יצרניים שבהם עסקו היהודים, כמו מסחר והלוואה בריבית, נחשבו בעיניהם ל'טפיליים'.

המשכילים פעלו בתוך החברה היהודית על מנת לעודד את השתלבותם של היהודים במגמות הקדמה המדעית והתרבותית. המשכילים קראו ליהודים לרכוש השכלה מדעית, ללמוד את שפת המדינה שבה הם יושבים, לעבור לעיסוק במקצועות יצרניים, ולהתערות בחברה הכללית.

תנועת התיקונים בדת (הרפורמה)

בתחילה לא היה עימות גלוי בין ה'משכילים' לבין ההנהגה היהודית המסורתית, אך בהמשך, שני הצדדים הקצינו עמדות, ומחלוקת עזה פרצה ביניהם. בחלוקה גסה ניתן לומר, שהחברה היהודית נקרעה לשניים: רפורמים מול אורתודוקסים.

בראש המחנה הראשון עמדו המשכילים. כאמור, המשכילים שאפו להשתלבות בחברה הכללית, ולכן הציעו לערוך סדרה של רפורמות, כלומר תיקונים, בדת היהודית. מטרת הרפורמות הייתה להתאים את היהדות לרוח ההשכלה והאמנציפציה. הרפורמים ביטלו הלכות שנועדו ליצור בידול בין יהודים לגויים, והשמיטו מסידור התפילה קטעים שהכילו יסודות בדלניים.

חילון והמרת דת

במקביל, התרחבה תופעת החילון, דהיינו נטישה מלאה או חלקית של האמונה היהודית ואורח החיים המסורתי. היו יהודים שאף נטשו לחלוטין את דתם וקהילתם, ועברו המרת דת על מנת להשתלב בחברה הכללית[2].

היהדות האורתודוקסית

מנגד, התגבשה היהדות האורתודוקסית תחת הנהגתם של הרבנים. הרבנים דחו בחריפות את השינויים שהציעו הרפורמים. הם ראו ברפורמות ובשאיפת ההשתלבות בחברה הכללית סטייה מן המסורת שגררה חילון, התבוללות והרס ייחודו וקדושתו של מחנה ישראל. על מנת להישמר מפני ההשפעות המזיקות הללו, האורתודוקסים נקטו במדיניות של הסתגרות ודחייה של הרעיונות המודרניים[3].

מזרח אירופה

[פסקול: 'אל, נצור את הצאר', ההמנון של האימפריה הרוסית בשנים 1833-1917.]

עד כה דיברנו על השינויים שחלו במהלך המאה ה-19 במערב אירופה ובמרכזה. כעת נפנה את המבט למתרחש באותו הזמן במזרח אירופה, במרחבי השטח העצום שהיה נתון תחת שלטונה של האימפריה הרוסית. (אנחנו שומעים עכשיו את המנון האימפריה הרוסית).

בהשוואה למערב, הרוסים נשארו מאחור. רוסיה פיגרה אחרי המערב בכל קריטריון אפשרי. המהפכה התעשייתית הגיעה לרוסיה באיחור ניכר, בראש האימפריה עדיין עמד שליט אבסולוטי, והנהגת מדיניות חוקתית ברוח האמנציפציה התנהלה בעצלתיים, אם בכלל.

תחום המושב

באימפריה הרוסית התקיים הריכוז היהודי הגדול ביותר בעולם במאה ה-19. רוב מוחלט של היהודים שבשטחי האימפריה היו יהודי פולין לשעבר, שנכבשה וחולקה בין המעצמות מסביבה בסוף המאה ה-18. הנתח שקיבלה רוסיה היווה את חלק הארי של 'תחום המושב', שבו הותרה ישיבת היהודים. היהודים ברוסיה לא זכו לאמנציפציה לכל אורך המאה ה-19, וסבלו מהגבלות וגזירות שונות שכפו עליהם השליטים הרוסים.

חדירת ההשכלה לרוסיה

על אף הנחשלות ששררה באימפריה הרוסית במישור הכלכלי ובמישור הפוליטי, רעיונות הקדמה והנאורות מהמערב חדרו לתוכה. ברוסיה צמחה שכבה של אינטלקטואליים רוסים, ובקרב יהודי רוסיה – שכבה של משכילים יהודים. בדומה למשכילים במערב אירופה, המשכילים היהודיים המזרח אירופאיים סברו שעל היהודים לשאוף להשתלב ולהתמזג בתרבות הרוסית הכללית.

הסופות בנגב

במהלך המאה ה-19 השפעתם של חוגי המשכילים על החברה היהודית הלכה וגברה – במערב ובמזרח אירופה. אולם שאיפות ההשתלבות בחברה הכללית של המשכילים היהודים ממערב ומזרח נתקלו בקיר.

בחודש אפריל שנת 1881 פרצו פרעות כנגד קהילות יהודיות ברחבי האימפריה הרוסית, שבמהלכן נפגעו יותר מ-200 קהילות. הפורעים ביצעו בקהילות היהודיות מעשי הרס, הצתה וביזה, ואף פצעו והרגו מספר יהודים. סופרים עבריים בני התקופה כינו את הפרעות בשם 'סופות בנגב'. השלטונות הרוסיים נהגו באזלת יד, ולא הגנו על הקהילות מפני הפורעים. חמור מכך, הסתבר שהפורעים פעלו בידיעתם של חוגי השלטון ובעידודם הסמוי.

השפעת הסופות בנגב על החברה היהודית

הפרעות גרמו לזעזוע עמוק ברחבי העולם היהודי כולו. את המשכילים במזרח אירופה זעזעה במיוחד העובדה שאנשי הרוח הרוסים, כמו הסופר המפורסם לב טולסטוי, לא טרחו לגנות את הפרעות[4]. ה'סופות בנגב' העלו על סדר היום היהודי את בעיית האנטישמיות המודרנית.

עליית האנטישמיות המודרנית

כבר בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-19 החלו להתגבר גילויי האנטישמיות באירופה, אך התפרצות ה'סופות בנגב' הביאה לשינוי עמוק בהערכת משמעותה בקרב המשכילים ובקרב הרחוב היהודי.

מה הביא לעלייתה של האנטישמיות המודרנית?

ההסתה הכנסייתית הממוסדת כנגד היהודים

ביסודה, האנטישמיות המודרנית הוזנה משנאת ישראל הישנה שעמי אירופה ספגו והטמיעו במשך מאות שנים של הסתה ממוסדת של הכנסייה הנוצרית כנגד היהודים. העילה להסתה ולשנאה התבססה על ההנחה שהיהודים כולם נושאים באשמה לרציחתו של ישו המשיח, ועל כן עליהם לחיות תחת השפלה. המודרנה והחילון אמנם הביאו לירידת כוחה של הכנסייה, ולהתנערות של השכבות המשכילות מהדוגמות הכנסייתיות, אך למרות זאת, השנאה הנושנה ליהודים בקרב ההמון הנוצרי, ואף בקרב האינטלקטואלים האירופיים שנשאו את בשורת הקדמה – לא פסקה.

האמנציפציה כזרז לעלית האנטישמיות המודרנית

על אף שלאנטישמיות המודרנית היו קיימים שורשים עתיקים, היו לה גם כמה מאפיינים חדשים. האמנציפציה ליהודים היוותה זרז לעליית האנטישמיות המודרנית: נוכחותם המוגברת של היהודים שהשתלבו בחברה, הגבירה את עוינותם של גורמים שהיו עוינים מלכתחילה כלפי היהודים. יהודים שהגיעו להצלחות בתחומים שונים והתמנו לתפקידים רמים ובעלי השפעה, עוררו קנאה, רוגז ושנאה.

לעליית האנטישמיות המודרנית סייע גורם מרכזי נוסף. בארסנל הרעיונות שהפיצה המהפכה הצרפתית ברחבי אירופה היה כלול רעיון שעדיין לא דיברנו עליו: רעיון הלאומיות.

הלאומיות המודרנית

כדי להגדיר מהי לאומיות צריך להגדיר קודם את המושג שעומד בבסיסה – 'לאום' או 'אומה'. חוקרים התקשו לגבש הגדרה מוסכמת ומדויקת שתענה לשאלה 'לאום – מהו?'. לאום מורכב מקבוצת בני-אדם שמאוגדים יחד על ידי מאפיינים ותכונות משותפים. אבל – אילו מאפיינים? האם הכרחי שלבני הלאום תהיה שפה משותפת? מוצא אתני משותף? דת משותפת? ומי בכלל מוסמך לקבוע בעניין?

לאום

באנציקלופדיה העברית, החוקר בנימין אַקְצִין הגדיר 'לאום' במילים הבאות:

'קבוצת בני אדם, שעל פי משקע משותף של נתונים אובייקטיבים – לשון, מסורת, קרבה גיאוגרפית, דת, או השתייכות למסגרת מדינית אחידה – רואים הם את עצמם קרובים זה לזה, רוצים בטיפוח המאפיינים המשותפים, ודורשים שגם המיסוד המדיני ישקף את המאפיינים הללו'.

סוף ציטוט.

ניתן לראות שבנימין אקצין מקנה משקל רב להכרעה הסובייקטיבית של בני הלאום, ש'רואים את עצמם' כבני לאום משותף. הגישה העקרונית הזאת רווחת בקרב חוקרי הלאומיות.

לאומיות

נעבור כעת להגדרת ה'לאומיות'. הלאומיות היא תנועה אידאולוגית החותרת לארגון הלאום במסגרת מדינית עצמאית. עד לתקופה המודרנית באירופה לא התקיימה חפיפה בין המסגרות הלאומיות לבין המסגרות השלטוניות. השליטים האבסולוטיים של המעצמות האירופאיות משלו בנתינים מעמים שונים שנבדלו זה מזה בתרבותם, בשפתם ובמוצאם. כפי שאמרנו, במהלך המאה ה-19 התגבשו, בעיקר במרכז אירופה, מדינות לאום שהשתחררו משלטון המעצמות.

הלאומיות הצרפתית – האזרחית

חוקרים רבים רואים במהפכה הצרפתית את רגע לידתה של הלאומיות המודרנית. במהפכה הצרפתית מומש לראשונה עקרון הדמוקרטיה – שלטון העם. רעיון הלאומיות הצרפתי הוא חלק מרעיון הדמוקרטיה: בני האדם שווים וזכאים לחירות, כלומר לזכות לבחור את השלטון על פי רצונם. הרעיונות האלו באים לידי הגשמה במדינת הלאום, שבה השלטון הוא פרי בחירתם המשותפת של האזרחים המקובצים יחד במסגרת הלאום. נטילת השלטון מידי המלך והענקתו לאזרחים מאגדת אותם יחד ללאום.

רגשות 'לאומיים'

אבל לאומיות היא לא רק אידאולוגיה פוליטית. קשה להסביר למה, אבל עובדה היא שהנפש האנושית מגיבה לרעיון הלאומי ברגשות עזים – רגשות 'לאומיים'. (זה משהו שכולנו חווים בזמן שירת 'התקווה', או לפחות מה שכולנו אמורים לחוות, אם עוד לא אבדה תקוותנו). הרגשות הלאומיים היו כפי המסתבר הרקע להופעתה של לאומיות מסוג חדש. כשרעיון הלאומיות הגיע יחד עם כיבושי נפוליאון אל ארצות מרכז אירופה, הוא לבש אופי שונה מאופיו המקורי.

הלאומיות הגרמנית – האתנית

בגרמניה, שהייתה מורכבת באותו הזמן מנסיכויות שונות, צמחה לאומיות אתנית, שראתה במוצא הגזעי את המאחד והמייחד את הלאום הגרמני. הוגים גרמנים בני התקופה טענו שהלאום הגרמני ניחן בתכונות ובכישרונות מקוריים ונעלים שנובעים מ'רוח העם'. לתפיסתם, רוח העם הגרמני שטבועה בבני הגזע הגרמני באה לידי ביטוי בתרבות, באמנות ובאורחות החיים הגרמניים.

לאומיות – לאומנות – אנטישמיות

רעיון הלאומיות שנולד בצרפת היה ביסודו ליברלי, 'פתוח' ואוניברסלי. בלאומיות האזרחית מהנוסח הצרפתי כל אזרח נקרא להשתתף במסגרת הלאום, וכל קבוצת בני אדם החפצה בכך רשאית להתאגד במסגרת לאום[5]. לעומת זאת, הלאומיות האתנית מהזן הגרמני היא 'סגורה' – היא קולטת לתוכה רק בני גזע מסוים, וטוענת לעליונותה על פני לאומים אחרים. כפי שקל לשער, הדרך מלאומיות אתנית 'סגורה' אל שנאת זרים ואנטישמיות, קצרה מאוד. בגרמניה קמו תנועות ואנשי רוח שטענו שהיהודים הם נטע זר בתוך האומה הגרמנית.

סיפור אמיתי: מרצה אנטישמי לכימיה באוניברסיטה גרמנית נתן הגדרה ל'לכלוך'. 'לכלוך', אמר המרצה, 'הוא דבר שאינו נמצא במקומו'. המרצה הוסיף: 'כמו היהודים בגרמניה'. בשיעור ישב תלמיד יהודי, שקם ושאל: 'אדוני המרצה, מה בדבר פנינה בפח אשפה?'.

ג'אקומו מאיירבר וריכרד וגנר

[פסקול: ג'אקומו מאיירבר, ‘Hirtenlied’]

היהודים בגרמניה זכו לאמנציפציה, אבל נתקלו באנטישמיות. אנחנו שומעים עכשיו את האופרה 'Hirtenlied'. היא הולחנה בידי המלחין היהודי גַ'אקוּמוּ מַאיַירבֶּר, במקור יעקב בעער, שחי בגרמניה באמצע המאה ה-19. סיפורו של מאיירבר הוא דוגמה מובהקת לעליית האנטישמיות בגרמניה. מאיירבר היה מלחין מצליח. האופרות שכתב התנגנו בברלין ובפריז, והן הפכו אותו לעשיר ולמפורסם. במקביל, ג'אקומו מאיירבר תמך כספית במלחין גרמני צעיר שאותו טיפח, בשם ריכרד וגנר. ככל הנראה, הצלחתו של מאיירבר עוררה את קנאתו של וגנר.

בשנת 1850 פרסם וגנר את המאמר האנטישמי 'היהודים במוזיקה'. במאמר הוא טען שהיהודים אינם מסוגלים לאמנות מוסיקלית שיש בה 'רצון חיים פנימי אמיתי' שמאפיינת את רוח העם הגרמני. תוך כדי שהוא רומז למאיירבר, וגנר אף טען שיצירותיהם של מלחינים יהודיים מושפעות מהלחנים הרדודים שמשולבים בתפילה בבתי הכנסת היהודיים, ושהן אינן אלא אחיזת-עיניים. דעותיו של וגנר יצרו תהודה רבה, והן היוו גורם משמעותי בירידת הפופולריות של יצירותיו של מאיירבר, ובצמיחתה של האנטישמיות המודרנית.

(כיוון שכולנו כאן ז'ידים-יהודוניים, נניח לעצמנו להתענג לזמן מה על צלצולי השקר מבית מדרשנו).

האנטישמיות באימפריה הרוסית

הלאומיות מהדפוס האתני התפשטה ברחבי מרכז ומזרח אירופה, וחדרה לרוסיה. בעקבות כך, ובעקבות עוינותם של גורמים נוצריים-פרבוֹסלביים ברוסיה ליהודים, האנטישמיות הפכה לתופעה רווחת בחוגי האינטליגנציה הרוסית. אינטלקטואלים רוסים מפורסמים רבים כמו לדוגמה הסופר פיוּדוּר דוסטוייבסקי היו אנטישמים מוצהרים.

בשנות השישים של המאה ה-19 הואשמו היהודים במצוקתם הכלכלית של האיכרים ברחבי רוסיה. בסוף שנות ה-70 ובמהלך שנות ה-80 התרבו גילויי האנטישמיות מצד גורמים שמרנים ולאומנים בכל רחבי אירופה, ובכלל זה גם בצרפת. ברוסיה פרסמו השלטונות עשרות צווים וחוקים שכוונו כנגד היהודים.

כאמור, ההתפרצות האנטישמית האלימה והמטלטלת בדמות ה'סופות בנגב' הייתה נקודת מפנה. עד לנקודה זו רבים תלו תקוות באמנציפציה וניסו להיאבק למען שוויון זכויות עבור היהודים במזרח אירופה. לאחר 'הסופות בנגב', יהודים רבים ובתוכם משכילים ומעצבי דעת קהל נואשו משאיפות ההשתלבות בחברה האירופית.

גל ההגירה מרוסיה

בעקבות הפרעות החל גל הגירה מרוסיה. יעד ההגירה המרכזי היה ארצות הברית של אמריקה. מהגרים אחרים הגיעו למערב אירופה, לאנגליה ולארגנטינה.

חשוב לציין שהגירת היהודים הייתה חלק מתנועת הגירה המונית כללית מאירופה לארצות שמעבר לים שהחלה בסוף המאה ה-19. הגורמים להגירה היו המצב הכלכלי הירוד באירופה שנוצר כתוצאה מהגידול הדמוגרפי העצום של אוכלוסיית אירופה במהלך המאה ה-19. ארצות הברית באותה תקופה עברה תהליך תיעוש מואץ שהצריך מיליוני ידיים עובדות, ולפיכך הונהגה בה באותה עת מדיניות הגירה פתוחה. גם שעריה של ארגנטינה היו פתוחים בפני כל מהגר. במקביל, ההתפתחות הטכנולוגית יצרה כלי תחבורה מהירים, בטוחים וזולים יחסית, ובראשם הרכבת וספינת הקיטור. שילוב הגורמים הללו הפך את ההגירה לאפשרות זמינה עבור רבים.

בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 עקרו מרוסיה למעלה משני מיליון יהודים. רובם הגדול היגר לארצות הברית. פתרון ההגירה סיפק ליהודים רבים מפלט מהאנטישמיות העולה באירופה, אבל היו שסברו שהוא איננו פותר את שורש הבעיה. היהודים, בכל מקום שאליו יגיעו, ימשיכו להוות גורם זר בין הגויים, בארץ לא להם. משכילים שנטו בעבר להתבוללות וטמיעה בין הגויים, פנו לאפיק מחשבה שונה לחלוטין לשם פתרון מצוקתם של היהודים: לאומיות יהודית.

לאומיות יהודית

ההיסטוריון שמואל אטינגר כותב, ציטוט[6]:

'התנועה היהודית הלאומית המאורגנת קמה מתוך אכזבה מ'חסד הלאומים', מתוך הרגשת 'הזרות' של היהודים בארצות ישיבתם, מתוך חוסר אמונה שהשכלה או קידמה מסוגלת לשנות את עוינות האומות את היהודים, ודווקא כמסקנה מכל אלה יש צורך ב'ארץ שלנו', מקום בו היהודים יהיו רוב ויקבעו את סדרי המדינה. לכן לא ניתן להפריד את תקומתה של התנועה הלאומית היהודית מן ההתעוררות של האנטישמיות המודרנית, […] בשלהי שנות ה-70 ובשנות ה-80 של המאה ה-19'.

סוף ציטוט.

מדינה יהודית

הלאומיות המודרנית פתחה בפני היהודים מוצא נוסף לפתרון מצוקותיהם. בהשפעת רעיון הלאומיות המודרני, התגבשה בחוגי המשכילים במזרח אירופה הכרה לאומית-יהודית. אם האמנציפציה לא פתרה את בעיית היהודים, תנועה יהודית לאומית תהווה פתרון.

בחודשים שלאחר ה'סופות בנגב' קמו ברחבי תחום המושב אגודות שונות, במטרה לקדם התארגנות לשם הקמת מדינת לאום יהודית. החלו דיונים וויכוחים לגבי השטח שבו כדאי להקים המדינה היהודית. היו שסברו שהקמת מושבה יהודית באמריקה היא דרך הפעולה המועדפת.

בארץ-ישראל

מנגד, התגבש מחנה אשר תמך בעלייה ובהתיישבות בארץ האבות, בארץ-ישראל. כך כתב משה לִילְיֶי‏נְבְּלוּם, מראשי המדברים בעד ארץ-ישראל[7]:

'עלינו להשתדל ביישוב ארץ-ישראל על ידי עובדי אדמה מבני ישראל […] באופן כזה, שבמשך מאה שנים יוכלו אחינו לעזוב כמעט לגמרי את אירופה המתקוממת להם ולהתיישב בארץ אבותינו […] אשר יש לנו עליה זכות היסטורית, שלא תמה ולא אבדה באבדן ממשלתנו […] לפיכך יש יתרון גדול לארץ-ישראל על אמריקה, שגם היא זרה לנו [..]'

סוף ציטוט.

ניסיונות להקמת מושבות חקלאיות בארצות הברית הוגשמו על ידי עמותת 'עם עולם'. חברי 'עם עולם' יסדו מושבות חקלאיות במדינות לואיזיאנה, דקוטה ואורגון. מושבות אלו נתקלו בקשיים והתפרקו בסופו של דבר.

חיבת ציון

'חובבי ציון' הוא השם שניתן לאגודות הלאומיות אשר שאפו להקים מושבות חקלאיות בארץ-ישראל. עם הזמן, האגודות התגבשו לתנועת 'חיבת ציון' שפעלה תחת ועד מרכזי.

בתנועת 'חיבת ציון' חברו יחד חילונים ודתיים. מראשיה המשכילים והחילונים אפשר למנות את משה לִילְיֶי‏נְבְּלוּם, ואת יהודה פינסקר. מהדמויות הבולטות שעמדו בראש הזרם הדתי בתנועה היו הרבנים שמואל מוהליבר והרב מרדכי אליאשברג. הרב מוהליבר היה סבור שהעלייה לארץ-ישראל ויישובה נחוצה כחלק מהצעדים המעשיים שיש לנקוט על מנת לקרב את גאולת עם-ישראל. תפיסת הגאולה הזאת מוכרת בשם 'גאולה בדרך הטבע'.

חלק גדול מפעילותה של תנועת 'חיבת ציון' היה בשדה התעמולה: חברי התנועה פעלו על מנת לעורר את הציבור היהודי לגבש תודעה לאומית, ולפעול למען הגשמת חזון התחייה הלאומית. בצד זאת, תנועת חיבת ציון הרימה תרומה משמעותית למימוש חזון ההתיישבות החקלאית בארץ-ישראל, בדמות העלייה הראשונה.

העלייה הראשונה

[פסקול: 'פה בארץ חמדת אבות']

במקביל לגל ההגירה ההמוני לארצות הברית שגררו ה'סופות בנגב', עלו לארץ-ישראל אלפי יהודים ממזרח אירופה. הם היוו את הגל הראשון של העלייה הראשונה, שרגילים לתחום אותה בין השנים 1881-1904. באותם שנים הגיעה ארצה עליית התימנים המכונה 'אעלה בתמר'. העלייה הראשונה הייתה עלייה לא מאורגנת שהורכבה מקבוצות ויחידים. רוב העולים היו בעלי אורח חיים דתי. חלק מן העולים הצטרף ל'יישוב הישן' שהתרכז ב'ארבע ערי הקודש': ירושלים, חברון, טבריה, וצפת.

מושבות חקלאיות

חלק אחר מן העולים היה חדור בשאיפה לחזור לעבודת האדמה בארץ האבות מתוך מניעים דתיים ולאומיים. עולים אלו, שבחלקם התארגנו במסגרת אגודות חובבי ציון, פנו להקים את המושבות החקלאיות של העלייה הראשונה. חלק מההון שנדרש לשם רכישת הקרקעות גויס בידי פעילי 'חיבת ציון' שבחוץ לארץ. המושבות הראשונות שהוקמו היו ראשון לציון, ראש-פינה, זיכרון-יעקב ופתח-תקוה. 28 המושבות שהוקמו במהלך שנות העלייה הראשונה היוו מסד חשוב מאין כמוהו למפעל הציוני.

גבורת העלייה הראשונה, וקורות חיבת ציון

אנחנו נעצרים כאן. הנושא של הפרק שלנו הוא ראשיתה של התנועה הציונית, ולכן לא נספר על גבורתם של אנשי העלייה הראשונה מול הקשיים שהערימו השלטונות העות'מאניים, ערביי הסביבה, האקלים, המחלות, היעדר ההכשרה בעבודת אדמה, ולא על הברון רוטשילד, 'הנדיב הידוע', שהציל את המושבות מהתמוטטות כלכלית. גם לא נספר על תולדותיה העמוסים של תנועת 'חיבת ציון', על רגעי השיא שלה עם הגעה להסדר חוקי עם השלטונות ברוסיה, רגעי השפל והמשבר בצל האיסור שהטילו השלטונות העות'מאניים על עליית יהודים לארץ-ישראל, ועל תנופתה המחודשת עם התמזגות התנועה לתוך התנועה הציונית שיסד תיאודור הרצל בקונגרס הציוני הראשון בעיר בזל בשנת 1897.

הציונות – תופעה מודרנית

אם כן, לכאורה סיימנו לספר, בקיצור ובקווים כלליים, את הרקע להופעת הציונות. אבל, רק לכאורה.

לפי הסיפור שסיפרנו עד כה, הציונות נולדה מתוך תהפוכות התקופה המודרנית: האנטישמיות המודרנית גרמה ליהודים לחדול מלתלות תקוות באמנציפציה, להתארגן כלאום ברוח הלאומיות המודרנית, ולעלות לארץ-ישראל, בתוך פרק זמן היסטורי שבו ידעה האנושות גידול דמוגרפי עצום שהביא לתנועות הגירה אדירות.

הסיפור האחר

למעשה, מדובר בַּסיפור שמספר רק צד אחד, אסכולה אחת של היסטוריונים. ישנם היסטוריונים שמספרים סיפורים אחרים לגמרי על ראשיתה של הציונות. למעשה, ראשיה ודובריה של התנועה הציונית עצמם, גוללו את סיפור תולדות הציונות – בצורה שונה מאוד.

אז שימו בצד את כל מה שסיפרנו עד עכשיו. אנחנו מתחילים את הסיפור – מחדש.

'שאר היישוב היהודי לא נעקר מעולם מהארץ'

[פסקול: 'התקווה']

יצחק בן-צבי, נשיאהּ השני של מדינת ישראל, היה גם היסטוריון שהקדיש מאמצים רבים לחקר תולדות היישוב העברי בארץ-ישראל. במחקריו השונים, יצחק בן-צבי סקר בשיטתיות את תולדות ההתיישבות היהודית במקומות שונים בארץ-ישראל מאז חורבן בית שני. המסקנה שהעלה בן-צבי ממחקריו היא, ציטוט[8]:

'הקשר […] בין המוני העם העובד ובין אדמתו לא ניתק במשך לפחות עשרים דורות אחרי החורבן. יתר על כן, לאחר שרוב העם נעתק מן הקרקע לגמרי, תחת לחץ האיום של המשטר המוסלמי והמלחמות המתמידות […] ובייחוד בימי הסלג'וקים, הצלבנים והמונגולים, אשר החריבו את הישוב […] – עוד נר ישראל טרם יכבה בארץ. לא היה אף רגע בדברי ימי עמנו, בו יינתק הפתיל המקשר את האומה כולה […] אל ארץ-מולדתה, והנימים הדקות של שארית היישוב היו צינור חי וממשי לקשר נצחי זה.'

סוף ציטוט.

בן-צבי קובע שלמרות שבתקופות מסוימות היישוב היהודי בארץ הידלדל עד לכדי מאות או עשרות תושבים בודדים – 'שאר היישוב היהודי לא נעקר מעולם מהארץ', כלשונו, והקשר שבין האומה לארצה – מעולם לא ניתק.

ארץ-ישראל במסורת היהודית

מתי התחיל הקשר שבין עם ישראל לארץ-ישראל? מעמדה המיוחד של ארץ-ישראל מעוגן עמוק במסורת היהודית. על פי התורה, ארץ-ישראל היא הארץ המובטחת שהובטחה לעם ישראל מאת ה'. בספר בראשית מסופר[9]:

'וַה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ: שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם, צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה; כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה – לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם.'

בספר דברים התורה מציינת את מעלתה הרוחנית המיוחדת של ארץ-ישראל[10]: 'אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ, תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ – מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה'. ארץ-ישראל היא ארץ הקודש, מקום השראת השכינה, ולפיכך מופיעים בתורה פסוקים רבים המזהירים להתנהג בארץ כראוי, כך למשל[11]: 'וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ, אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ, כִּי אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל'.

ספרי הנביאים והכתובים מספרים את תולדות עם ישראל מאז הכניסה לארץ בימי יהושע בן-נון ועד ליסודו של בית המקדש השני, לאחר חורבן בית המקדש הראשון וגלות בבל, בימי שיבת ציון.

'שיבת ציון לא פסקה אף פעם'

בחוברת 'ראשונים' שציטטנו ממנה בתחילת הפרק, כותב דוד בן-גוריון את הדברים הבאים:

'מתי נולדו לראשונה הכיסופים היהודיים לגאולה, להתכנסות במולדת, לחידוש עצמאות יהודית? כיסופים אלה חיו ופעמו בלב העם היהודי מאז נותק בכוח זר ממולדתו, ושיבת ציון לא פסקה אף פעם.'

בהמשך הדברים דוד בן-גוריון מצטט דברי את הפסוקים המפורסמים מספר תהילים[12]:

'עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל, שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן. […] אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי.'

ההיסטוריה היהודית לפי בן-ציון דינור

את התפיסה שהכמיהה לציון פיעמה בלב היהודים מאז ומקדם ביסס בהרחבה ההיסטוריון בן-ציון דינור. דינור, ששימש גם כשר החינוך הרביעי של מדינת ישראל, היה מחשובי חוקרי ההיסטוריה היהודית. בן-ציון דינור העלה ממחקריו בתולדות עם ישראל מספר תובנות-על. את אחת מהתובנות האלו כבר פגשנו בדבריו של יצחק בן-צבי: לדבריו של דינור, קיימת רציפות היסטורית של היישוב היהודי בארץ-ישראל מאז חורבן בית שני, ובלשונו – 'היישוב בארץ לא פסק'[13].

ארץ-ישראל – מרכז ההיסטוריה היהודית

תובנה נוספת של דינור לגבי תולדות עם ישראל היא משמעותית יותר. דינור קובע שארץ-ישראל עמדה לאורך שנות ה'גלות' במרכז ההיסטוריה היהודית. לדבריו, הקהילות היהודיות בתפוצות היו קשורות באופן הדוק עם המרכז הארץ-ישראלי[14]. ברמה הבסיסית הקשר התבטא בפן התודעתי – בכמיהה ובגעגועים לארץ; אלא שלפי דינור לקשר הזה היו ביטויים מעשיים לכל אורך תקופת הגלות. להבהרת הנקודה הזאת, נצטט מדבריו של החוקר אריה מורגנשטרן, מממשיכי דרכו של דינור. ציטוט[15]:

'דינור, שתפש את הזיקה לארץ כאבן יסוד של התודעה היהודית, סבר כי כיסופים משיחיים מילאו תפקיד מכריע בקיומה של רציפות היסטורית בעלייה לארץ ובהתיישבות בה. את הכוח המניע לעליות בתקופת ימי הביניים ובראשית העת החדשה איתר ב"תסיסה משיחית" שפקדה קהילות יהודיות כמה פעמים במהלך תקופה זו. תסיסה זו באה לידי ביטוי בפריחתם של חישובי קץ שונים; בהופעתם של מבשרי גאולה, שסביבם התארגנו תנועות המונים בקהילות מקומיות או ארציות; ולעתים קרובות בניסיונות לעלות לארץ-ישראל, כאמצעי לזירוז הגאולה. "שתי התופעות האלה", כתב דינור, "תסיסות משיחיות ותנועות עלייה לארץ, הן מתופעות היסוד בתולדות ישראל מדור לדור"'.

סוף ציטוט.

עליות קדומות לארץ-ישראל

העלייה הקדומה הראשונה לארץ-ישראל בימי הביניים מוכרת בשם 'עליית 300 הרבנים'[16]. בשנת 1211 החלו לעלות ארצה חבורות של רבנים מבעלי התוספות. הרקע לעלייה הייתה תסיסה משיחית בעקבות מלחמות הצלבנים והמוסלמים על ארץ-ישראל, והאמונה שעידן הגאולה יפתח סביב תחילת האלף השישי לספירה היהודית, בשנת 1240 לספירה הנוצרית. העולים באו ארצה במטרה להקים תשתית יישובית יהודית; הם האמינו שפעולה זו היא התנאי להתגלות המשיח.

את התופעה שמתגלה כאן ניתן לכנות 'אקטיביזם משיחי' – נקיטת צעדים מעשיים לשם החשת הגאולה. אריה מורגנשטרן מונה שישה תאריכים שבהם התעוררו תנועות עלייה בעלות אופי משיחי אקטיביסטי: לקראת שנת 1240 כפי שהזכרנו, לקראת שנת 1440, בין השנים 1540-1575, לקראת שנת 1640, בין השנים 1740-1781, ולקראת שנת 1840.

הציונות – מאז ומקדם

לפי בן-צבי ובן-גוריון ובן-ציון דינור, הציונות לא התחילה בשלהי המאה ה-19 בעקבות התמורות שגררה המהפכה הצרפתית, אלא הרבה קודם לכן. מאז חורבן ימי בית שני עם ישראל לא נטש את ארצו ומעולם לא הפסיק לכסוף ולהתגעגע לציון ולירושלים. הציונות פיעמה בלב האומה במשך כל הדורות. בעצם, זה בדיוק מה שמספר ההמנון הלאומי שלנו:

'כל עוד בלבב פנימה נפש יהודי הומיה, ולפאתי מזרח קדימה עין לציון צופיה – עוד לא אבדה תקוותנו, התקווה בת שנות אלפיים, להיות עם חופשי בארצנו: ארץ ציון וירושלים!'

[פסקול: ירדן בר כוכבא ובנות בראון, 'אומרים ישנה ארץ'.]

ראשיתה של הציונות הריאלית

אז מתי באמת התחילה הציונות? מי מבין שני הסיפורים הוא הנכון? האם הציונות היא תופעה מודרנית שנוצרה כתוצאה מתהפוכות העת החדשה, או תנועה מסורתית נושנה שמקורה בגעגוע עתיק ובלתי פוסק למולדת ההיסטורית?

התשובה נמצאת בכיוון הזה: אף אחד לא חולק שהציפייה לגאולה ולשיבה לארץ-ישראל מושרשת עמוק במסורת היהודית. ביטויים לכמיהה לציון מופיעים כמעט בכל תפילה, לדוגמה: 'קבצנו יחד מארבע כנפות הארץ לארצנו', או 'הביאנו ה' א-להינו לציון עירך ברינה, ולירושלים עיר מקדשך בשמחת עולם' ועוד ועוד.

מנגד, כולם מסכימים שכמיהה לציון איננה זהה עם 'ציונות'. הציפייה למשיח והתפילה לגאולה הן בסופו של דבר, פסיביות. כאשר שואלים מתי התחילה הציונות הכוונה היא לציונות הריאלית, כלומר לתנועה שנקטה בפעולות אקטיביות וארציות על מנת לממש את חזון השיבה לציון, והצליחה בכך. במילים אחרות – מתי התחילה הציונות שבזכותה אנחנו נמצאים היום בארץ-ישראל? ובעקבות מה היא התחילה? מה 'הצית' את הציונות? בנקודה הזאת – אין הסכמה בין ההיסטוריונים.

מבשרי הציונות

מוקדם יותר בפרק ציטטנו את דבריו של ההיסטוריון שמואל אטינגר, שלדבריו הציונות קמה על רקע האנטישמיות המודרנית, ובלשונו: 'התנועה הלאומיות היהודית קמה מתוך אכזבה מ'חסד הלאומים". כפי שאמרנו, התעוררות זו אירעה לדברי אטינגר בעקבות 'הסופות בנגב' בשנת 1881. הגישה הזאת מקובלת גם על חוקרים נוספים.

לעומת זאת, חוקרים אחרים סבורים שההתעוררות הציונית החלה עוד לפני שנת 1881. לדבריהם, לתנועת חיבת ציון קדמו 'מבשרי ציונות' שהשפיעו על התהוות התנועה הציונית[17]. ההיסטוריון יעקב כ"ץ סבור שבמאה ה-19 פעלו שלושה מבשרי ציונות: הרב יהודה אלקלעי, הרב צבי הירש קלישר, ומשה הֵס, משכיל יהודי[18]. נתמקד ברבנים אלקלעי וקלישר.

הרבנים אלקלעי וקלישר – גאולה בדרך הטבע

כפי שראינו, לאורך הדורות היו חכמים וקבוצות שעלו ארצה מתוך מניעים משיחיים, מה שמכונה 'אקטיביזם משיחי'. נקודת המוצא של הפעילות הזאת היא ההנחה שהגאולה תתחיל מלמטה – מפעילות אנושית במישור הארצי, ולא מצדו של הקב"ה.

הנה דברים שכתב הרב יהודה אלקלעי, ציטוט[19]:

'תחילת הגאולה […] דרך טבע, […] וסוף הגאולה […] דרך נס […] למעלה מן הטבע'.

במקום אחר כתב הרב אלקלעי[20]:

'תנו רבנן: 'ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל' (במדבר י', ל"ו), מלמד שאין השכינה שורה על פחות משני אלפים ושני רבבות מישראל (יבמות ס"ג-ס"ד). ואנו מתפללים בכל יום 'ותחזינה עיננו בשובך לציון ברחמים'. על מי ישרה [ה'[21]] שכינתו? על העצים ועל האבנים? אם כן תחלה וראש לפדיון נפשנו חיבים אנו להשיב לארצנו שנים ועשרים אלף, כדי שהקב"ה ישרה שכינתו עליהם, ואחר כך יראה סימן טוב לנו ולכל ישראל.'

דברים ברוח זהה כתב הרב צבי הירש קלישר בספרו 'דרישת ציון'[22]:

'גאלת ישראל אשר אנו חוכים לה: אל יחשב החושב כי פתאום ירד ה' […] משמים [ל]ארץ, לאמר לעמו צאו, או ישלח משיחו כרגע מין שמים לתקוע בשופר גדול על נדחי ישראל ויקבצם ירושלימה ויעשה לה חומת אש, ומקדש אל ממרומים תרד, […] כי אם מעט מעט תבא גאלת ישראל […] כי ראשית הגאלה על ידי התעוררות רוח נדיבים ועל ידי רצון המלכויות לקבץ מעט מני פזורי ישראל לאדמת קודש'.

הרבנים אלקלעי וקלישר האמינו שהגאולה תתחיל בדרך הטבע – על ידי פעילות אנושית. לדבריהם, פעילות שכזאת איננה מהווה 'דחיקת קץ', האסורה כמסתבר לפי המסורת היהודית, מכיוון שהיא תקרב את הגאולה 'קמעה קמעה', ובהסכמתם של אומות העולם[23]. כפי שראינו קודם, הרב שמואל מוהליבר, מראשי תנועת 'חיבת ציון', היה מממשיכי הכיוון הזה.

פעילות מעשית

הרב אלקלעי פרש תכנית מעשית מפורטת לקירוב הגאולה באמצעים ריאליים בספרו 'גורל לה". עיקרי התכנית הם הקמת ארגון לעלייה ויישוב ארץ-ישראל, והקמת מועצה יהודית מייצגת אשר תפנה אל השולטן התורכי ושליטי המעצמות האירופיות בבקשה לקבלת רישיון לכינון מדינה יהודית בארץ-ישראל.

הרב אלקלעי והרב קלישר לא הסתפקו בהבעת רעיונותיהם בלבד, אלא נקטו בצעדים מעשיים בניסיון לממש אותם, ניסיונות שלא צלחו בסופו של דבר. הרב אלקלעי נסע ברחבי אירופה בניסיון לרתום נדבנים וארגונים יהודיים למימוש רעיונותיו, ועלה בעצמו לארץ-ישראל. הרב קלישר קרא להקים מושבות חקלאיות בארץ-ישראל שיושביהן 'יהיו נהנין מיגיע כפם'[24], וגם קרא 'להכין שם שומרים מלומדי מלחמה, למען לא יבואו הערבים […] לשחת הזרע ומטעי כרמים'[25]. לשם מימוש הרעיונות האלה יסד הרב קלישר את 'החברה ליישוב ארץ-ישראל'.

הגאון מווילנה

היסטוריונים אחרים רואים באישים אחרים נוספים 'מבשרי ציונות'. המפורסם ביותר בהקשר זה הוא הגר"א, הגאון רבי אליהו מווילנה שחי בין השנים 1720-1797. החוקר אריה מורגנשטרן וחוקרים אחרים רואים בו את מי שהניח את התשתית הרעיונית לתפיסת 'גאולה בדרך הטבע', שמכוחה הגיעה לארץ-ישראל עליית תלמידי הגר"א מהחל מראשית המאה ה-19[26]. על יסוד התפיסה הזאת יש שרואים בעליית תלמידי הגר"א, שמכונה גם 'עליית הפרושים', את ראשית שיבת ציון[27].

תנועת העלייה לארץ-ישראל במאה ה-19

כאן המקום לציין את תנועת העלייה לארץ-ישראל לקראת שנת ת"ר (1840), שעל פי ציפיותיהם של העולים התעתדה להיות שנת הגאולה. במהלכה עלו ארצה אלפי עולים, והיא המשיכה גם לאחר שנת 1840. כתוצאה מכך, במהלך המאה ה-19 חל גידול משמעותי באוכלוסיית היישוב היהודי בארץ – עוד לפני שנוסדה תנועת 'חיבת ציון'. בתחילת המאה ה-19 מספר היהודים בארץ עמד על אלפים בודדים. ערב העלייה הראשונה, ישבו בארץ כ-26,000 יהודים, ובירושלים היה רוב יהודי[28].

דעתו של שמואל אטינגר

כנגד כל האמור לעיל, ההיסטוריון שמואל אטינגר מסרב לראות ברבנים אלקלעי וקלישר ואחרים 'מבשרי ציונות'. הנימוק שלו לכך נעוץ במידת ההשפעה של אותם 'מבשרי ציונות' על כלל החברה היהודית. כך כותב אטינגר על פעילותם של המבשרים והחוגים שצמחו מסביבם, ציטוט[29]:

'כל הפעילות הזאת וההתגבשות האידאולוגית של חוגים, […] נשארות נחלתן של קבוצות קטנות ושוליות בעם היהודי. מרביתו של העם נתון היה במאבק להשגת האמנציפציה החוקית ליהדות מזרח אירופה וליהדות המזרח תוך השתלבות בחייה ובתרבותה של הסביבה, מצד אחד, ושמירה על המסורת שלא תיפגע על ידי ההשפעות החיצוניות, מן הצד השני. ראשוני 'הלאומיים' – […], אלקלעי וקלישר, הס וגרץ, […] ולילינבלום – זכו להד בחוגי משכילים עבריים וסטודנטים, אולם לא הצליחו להפוך את השקפתם למקובלת בחלק כל-שהוא של העם. כל הניסיונות להגדירם כ'מבשרים' מבטאים ראייה אנאכרוניסטית מאוחרת, המשליכה מן המאוחר על המוקדם'.

סוף ציטוט.

כמו שראינו, אטינגר רואה את ראשיתה של הציונות בתנועת 'חיבת ציון' בימים שלאחר 'הסופות בנגב'.

רצף או נתק?

אז מי צודק? האם קיים רצף בין הרבנים אלקלעי וקלישר ו'מבשרי ציונות' אחרים לבין תנועת 'חיבת ציון'? בתנועת 'חיבת ציון' משקלם של נאמני המסורת שהונעו מכוח תפיסה דתית של 'גאולה בדרך הטבע' היה לכל הפחות שווה למשקלם של המשכילים החילוניים. האם נכון לומר שהרבנים אלקלעי וקלישר תרמו ליצירת המסד הרעיוני לתנועת חיבת ציון? ובאיזו מידה? קשה להתחקות אחר מסלול התפשטותם של רעיונות. באותו האופן יש לשאול: מה מידת הקשר של הציונות בכלל אל שאיפות הגאולה המסורתיות? באיזו מידה הציונות הייתה מונעת מכוח הציפייה המשיחית רבת השנים של עם ישראל לשוב לארץ-ישראל? ועד כמה הניעו אותה זעזועי העידן המודרני?

היסטוריוגרפיה דתית מול היסטוריוגרפיה חילונית

כשעוסקים בשאלות הללו, ובתשובות של מלומדים עליהן, ראוי לשים לב לנקודה משמעותית. הנה דברים שכתב החוקר יעקב ברנאי, ציטוט[30]:

'אין זה מקרה לדעתי שהיסטוריונים דתיים-לאומיים כיעקב כ"ץ […] למשל, רואים ברבנים קלישר ואלקלעי וגם בדמיות אחרות שפעלו באמצע המאה ה-19, את 'מבשרי הציונות', בעוד שהיסטוריונים חילוניים, כשמואל אטינגר […], אינם מסכימים לכך. […] ההיסטוריוגרפיה הדתית-לאומית מטבעה מדגישה יותר את עניין הרציפות ההיסטורית ואילו ההיסטוריוגרפיה החילונית מבקשת להדגיש יותר את החידוש שבציונות'.

סוף ציטוט.

מלאכת ההיסטוריון

פירוש המילה 'היסטוריוגרפיה' היא 'כתיבת היסטוריה'. כתיבת ההיסטוריה היא מלאכתו של ההיסטוריון. בכדי לברר מה קרה בתקופה מסוימת, ההיסטוריון בודק בשלב הראשון את המקורות ההיסטוריים שלפניו: ממצאים ארכיאולוגיים, מכתבים, רישומים בארכיונים ועוד. המקורות ההיסטוריים הם רק 'חומר הגלם' – על ההיסטוריון להסיק מהם את מהלך האירועים. לשם כך ההיסטוריון משווה בין המקורות השונים, מעלה השערות, מצליב נתונים, מעריך ושוקל גורמים שונים, מגרד בפדחתו, ואז – ההיסטוריון ניגש לשלב הכתיבה, ומספר לקוראיו מה קרה בתקופה שאותה הוא חקר על פי מסקנותיו.

סיפור ההיסטוריה והיסטוריון המספר

זאת הסיבה שכמעט תמיד ניתן למצוא מחלוקות בין היסטוריונים. שני חוקרים שונים עשויים לפרש את אותם הנתונים בצורה שונה. מקור ההבדל הוא לא במושאי המחקר אלא – בחוקר עצמו. סיפור ההיסטוריה מושפע, יתכן שבאופן בלתי נמנע, מדעותיו והשקפותיו של ההיסטוריון המספר. בשל כך, שאלות היסטוריות מהוות באופן שכיח, מוקדי חיכוך אידאולוגיים ופוליטיים טעונים.

דתיים, חילונים, ציונים ופוסט-ציונים

נושא הפרק שלנו הוא דוגמה מצוינת לכך. כאמור, היסטוריון דתי-לאומי עשוי להדגיש יותר את הרצף שבין הציונות למסורת, ועמיתו החילוני – את השבר שביניהן. טבעי שהיסטוריון ציוני כמו בן-ציון דינור, שחי בתקופה הסוערת של המאבק להקמת המדינה ומימוש 'זכותנו על ארץ-ישראל', הדגיש במידה ניכרת את מרכזיותה של ארץ-ישראל בהיסטוריה היהודית. באופן אחר, לא מפתיע שהיסטוריונים פוסט-ציוניים, כדוגמת אלו שמכונים 'ההיסטוריונים החדשים', נוטים להכחיש כל קשר בין עם-ישראל לארץ-ישראל.

ה'יישוב הישן' מול ה'יישוב החדש'

[פסקול: 'אנו נהיה הראשונים', תזמורת צה"ל]

הפער שבין דתיים-לאומיים לחילוניים באופן ההצגה של תולדות הציונות בא לידי ביטוי בולט ביחס ל'יישוב הישן', מול 'היישוב חדש'. המונחים 'יישוב ישן' ו'יישוב חדש' נוצרו בימי העלייה הראשונה. העולים מייסדי המושבות החקלאיות ביקשו לבדל את עצמם מאנשי היישוב היהודי שישבו בארץ לפני בואם. אנשי היישוב החדש סלדו מאורח החיים של תושבי 'היישוב הישן' – שנשענו על כספי ה'חלוקה' שנאספו עבורם בחוץ לארץ. חייהם של בני היישוב הישן היו בעיניהם המשך לחיי הגלות.

עלייה ראשונה?

מכאן גם צמח הביטוי 'עלייה ראשונה' – עליית התחיה הלאומית הראשונה, ששבה לארץ האבות על מנת לעבד את אדמתה. המשמעות ברורה: העלייה וההתיישבות שקדמו ל'עלייה הראשונה' – בטלות ואינן נחשבות.

דורות לאחר מכן צאצאיהם של בני היישוב הישן יקומו ויתבעו את עלבונם. בספרות ההיסטוריוגרפיה המשפחתית שחיברו צאצאים אלו ניכרת התרעומת והמרמור על קיפוח חלקם של אבותיהם בבניין היישוב בארץ[31].

ה'יישוב הישן' בעיני ההיסטוריוגרפיה הציונית וההיסטוריוגרפיה הדתית-לאומית

ההיסטוריוגרפיה הציונית[32] וההיסטוריוגרפיה הדתית-לאומית נוטות לצמצם בהערכת הפער שבין היישוב הישן ליישוב החדש. הן טוענות לקיומו של רצף מקשר ביניהם, דבר שמתבטא בין היתר במגמות מודרניות וניסיונות מעבר לאורח חיים יצרני וחקלאי שהתעוררו בקרב היישוב הישן לאורך המאה ה-19. החוקר מרדכי אליאב כותב, ציטוט:

'… אין שום הצדקה להתעלמות מן העליות הקודמות, וכל הבא ואומר כי התחדשותו של היישוב החלה בשנת תרמ"ב […] חוטא לאמת ההיסטורית. […] גם הזלזול בשאיפות למלאכת-כפיים ולעבודת-אדמה, שאיפות שרווחו בקרב קבוצות צעירים של היישוב הישן, הוא משולל-יסוד, שכן הניסיונות ההתיישבותיים הראשונים של פתח-תקוה וגיא-אוני בשנים תרל"ח-תרמ"א (1878-1881) מהווים בלי ספק חוליה מקשרת בין ה'ישן' לבין ה'חדש'. חלוצי העלייה הראשונה לא באו אל חלל ריק, אל מדבר שממה; […] [הם[33]] כבר מצאו יישוב קיים ותוסס, שסייע בידיהם בצעדיהם הראשונים, ואין לתאר את הקמתן של המושבות הראשונות אלמלא קדם להן היישוב הישן על שתי רבבותיו ומחצית הרבבה…'

סוף ציטוט.

גם דוד בן-גוריון, שכפי שראינו סבר שהמונח 'עלייה ראשונה' הוא מוטעה, כתב שלבני היישוב הישן 'זכות לא קטנה, וזכות שאין להשכיחה'[34] בהקמת המדינה.

ה'יישוב הישן' בעיני ההיסטוריוגרפיה החילונית

לעומת זאת, החוקר ישראל ברטל, שנולד למשפחה חילונית לאחר תקופת השיא של התנועה הציונית, סבור שאין לראות ביישוב הישן חלק מרצף המפעל הציוני. היישוב הישן לתפיסתו התנהג כחברה 'חרדית', שכל מבוקשה היה לקיים חברת לומדי תורה בארץ הקודש. את המגמות היצרניות שצמחו ביישוב הישן הוא רואה כחדירה של יסודות מודרניים, שמתרחשת באופן טיפוסי בקהילות אורתודוקסיות סגורות בסביבה מודרנית.

והאמת?

אז מה המסקנה שיוצאת מכל הסיפור? הכול פוליטיקה? כולם מוטים ומשוחדים? יש כאלו שסבורים שאכן, כמו שאומר המשפט הציני: 'אין היסטוריה – יש כתיבת-היסטוריה'. לעניות דעתי השפלה כאסקופה הנדרסת של מסבאה מטונפת בקצה פרבר נידח בליל חורף בוצי, יש סיכוי וערך לבקשת האמת. הנה כמה מההתלבטויות שצריך להתלבט בהן בדרך אל האמת בענייננו:

עד כמה נכונה הקביעה שהתנועה הלאומית היהודית קמה בהשפעת הלאומיות המודרנית? השאלה הזאת תלויה בשאלה המפורסמת, האם היהדות היא דת או לאום[35]. ליהודים היו רבים ממאפייני הלאום עוד לפני המהפכה הצרפתית – דת משותפת, תודעה היסטורית משותפת של עבר ושל עתיד, וערבות הדדית. חוקרים כמו בנימין אקצין טוענים שהיהודים ראו עצמם 'אומה לכל דבר' עוד בימי הביניים.

מנגד יש לשאול מה משמעות העובדה שהלאומיות היהודית התרופפה בצל האמנציפציה, שיהודים רפורמים ואורתודוקסים חיו בתודעה שהם הינם 'צרפתים בני דת משה' או 'גרמנים בני דת משה'? שיהודים לחמו זה מול זה בקרבות שבין מדינות הלאום האירופאיות במאה ה-19?

דעה רווחת היא שמיום היווסדן של הלאומיות והציונות האורתודוקסיה החרדית דחתה אותן בשתי ידיים, ראתה בהן כפירה ו'דחיקת הקץ' וקידשה עליהן מלחמת קודש. החוקר יוסף שלמון מראה במחקריו שהתפיסה הזאת איננה נכונה[36]. האורתודוקסיה החרדית במזרח אירופה התלבטה ביחסה לציונות במהלך המאה ה-19. רק לאחר התגברות חששה מפני פוטנציאל החילון שבתנועה הציונית היא התנתקה ממנה. כפי שראינו, היו לא פחות חרדים ממשכילים בתנועת 'חיבת ציון', ועליות משיחיות אקטיביסטיות לארץ-ישראל היו קיימות לכל אורך ימי הביניים. האם האנטי-ציונות החרדית היא תוצאה של תאונה היסטורית?

האם תנועת העלייה המשיחית בימי הביניים אכן מהווה חלק מרצף המפעל הציוני? או שבסך הכול היא היוותה גורם שולי בחיי היהודים? אי אפשר שלא להיזכר בדברי רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי, שהכה על חטא, על כך שהיהודים לא עושים די על מנת לשוב לארץ-ישראל[37].

עובדה היא שרוב בניינו של המפעל הציוני הובל על ידי חילונים. האם הציונות יכולה הייתה לקום רק מתוך מרד באמונה המשיחית וקריאת 'נס לא קרה לנו?' האם ה'אקטיביזם המשיחי' היה מסוגל להוליד מתוכו ציונות ריאלית על כל צורותיה – ארגון מוסדי, פעילות בשדה המדיני, פעילות מחתרתית כנגד המעצמות השולטות, הקמת צבא? לו הייתה התנועה הציונית מונהגת על ידי דתיים ומושתתת על תודעה משיחית מסורתית טהורה, האם היא הייתה נעצרת בשלב כלשהו בהמתנה פסיבית למשיח?

מצד שני, האם היה לציונות סיכוי להצליח מבלעדי הזיקה והכמיהה המסורתית לארץ-ישראל? כל התכניות להקמת מדינה יהודית מחוץ לארץ-ישראל – מושבות 'עם עולם' בארצות הברית, מושבות הברון הירש בארגנטינה, תכנית אוגנדה, ועוד – כשלו.

ההיסטוריון החילוני שמואל אטינגר כתב פעם, ציטוט: 'קשר העם היהודי לארץ-ישראל – זו אחת התופעות המופלאות ביותר בתולדותיו הארוכות של העם'[38]. במקום אחר הוא כתב שלדעתו ביסודו של המפעל הציוני עומדת תסיסה 'יהודית' השואפת לגאולה ול'תיקון עולם'[39].

האם הציונות החילונית היא גלגול של המשיחיות המסורתית[40]?

הרב אהרן ליכטנשטיין ז"ל

אנחנו עוברים לחלק המוקדש לזכרו של הרב אהרן ליכטנשטיין ז"ל. אנחנו נשמע בקצרה מקצת מסיפור חייו, וכן נשמע קטע משיחה שנתן הרב ליכטנשטיין.

הרב אהרן ליכטנשטיין נולד בצרפת בשנת 1933. כשהיה בגיל 7 משפחתו הצליחה להימלט ברגע האחרון מהנאצים אל ארצות הברית. הוא למד אצל הרב יצחק הוטנר, אצל הרב אהרן סולובייצ'יק, והיה בכיר תלמידיו של רבו המובהק – הרב יוסף דב סולובייצ'יק, מנהיג האורתודוקסיה המודרנית בארצות-הברית. לבד מלימודיו התורניים, הרב ליכטנשטיין רכש גם השכלה כללית. הוא השלים תואר דוקטור בספרות אנגלית באוניברסיטת הרווארד.

הרב ליכטנשטיין שימש כמרצה במכללת שטרן לנשים שעל יד הישיבה יוניברסיטי, ובהמשך היה ראש הכולל בישיבת רבנו יצחק אלחנן שעל יד הישיבה יוניברסיטי. שמו של הרב ליכטשטיין יצא כגאון וכבקי מופלג בתלמוד ובספרות הראשונים, ששילב רוחב ידיעות עצום עם שיטת לימוד עמוקה ויסודית ייחודית.

הרב ליכטנשטיין נישא לטובה סולובייצ'יק, ביתו של רבו הרב יוסף דב סולובייצ'יק.

הרב סולובייצ'יק הועיד את הרב ליכטנשטיין לרשת את מקומו כראש ישיבת רבנו יצחק אלחנן וכמנהיג האורתודוקסיה המודרנית בארצות-הברית. אבל הרב ליכטנשטיין בחר לוותר על התפקיד הרם שיועד לו לטובת חלום אחר – עלייה לארץ-ישראל.

כראש ישיבת הר-עציון

בשנת 1971 נענה הרב ליכטנשטיין להזמנתו של הרב יהודה עמיטל לבוא ולכהן כראש ישיבת הר-עציון הצעירה שבגוש-עציון; ביחד עם טובה אשתו וילדיו הוא עלה ארצה והתיישב בירושלים. ישיבת הר-עציון באותם הימים הייתה ישיבה קטנה שאך הוקמה, ששכנה במבנים ארעיים בלב אזור שהיה כמעט ריק מאוכלוסייה.

הרב עמיטל, שהקים את הישיבה ביחד עם חנן פורת, משה מושקוביץ, והרב יואל בן-נון, התכוון לפנות את מקומו כראש הישיבה לטובת הרב ליכטנשטיין. הרב ליכטנשטיין סירב, והודיע שהוא מוכן לעמוד בראשות הישיבה בתנאי שהרב עמיטל ימשיך לכהן כראש ישיבה בצדו. במשך עשרות שנים הובילו הרב ליכטנשטיין והרב עמיטל את ישיבת הר-עציון מתוך שותפות מופלאה. בהנהגתם, ישיבת הר-עציון הייתה לאחת הישיבות החשובות והמשפיעות בציונות הדתית, שהוציאה מבית מדרשה אלפי תלמידים.

במרחב הישראלי

לבד מפעילותו כראש ישיבת הר-עציון, הרב ליכטנשטיין היה דמות ציבורית משפיעה בחברה הישראלית בכלל ובציונות הדתית בפרט. עמדותיו שהובעו בעשרות מאמרים ופרסומים שיצאו מתחת ידו, היוו קול צלול וייחודי בשורה של סוגיות הלכתיות, חברתיות ואקטואליות.

בשנת תשע"ד, ביום העצמאות ה-66 למדינת ישראל, הוענק לרב ליכטנשטיין פרס ישראל לספרות תורנית.

שיחה מאת הרב ליכטנשטיין

אנחנו נשמע כעת כמה דקות מתוך שיחה שנתן הרב ליכטנשטיין בישיבת הר-עציון ביום שחרור ירושלים בשנת תשנ"ט (1999). כפי שתשמעו, הדברים נותרו רלוונטיים.

[פסקול (דקה 01:01:55): הרב אהרן ליכטנשטיין ז"ל, שיחה שניתנה בישיבת הר-עציון ביום ירושלים תשנ"ט.]

מתוך ההספדים

בא' באייר תשע"ה נפטר הרב אהרן ליכטנשטיין בביתו שבאלון שבות, ואבל כבד ירד על תלמידיו ושומעי לקחו הרבים בארץ ומחוצה לה. בהספדים שנאמרו ונכתבו לכבודו סופר על איש המשפחה למופת שהיה, שלמרות עיסוקיו הרבים כראש ישיבה הקדיש שעות בכל שבוע ללימוד אישי עם כל אחד מששת ילדיו בנפרד, וגם מצא זמן לשחק, לקפץ ולנבוח עם ילדיו ונכדיו. על השקדן המתמיד שהתמסר ללימוד התורה, שבכל מוצאי תשעה באב היה שובר קודם את 'צום' לימוד התורה, לפני ששבר את הצום הרגיל. על הענוותן נטול האגו שפעם מצאו אותו רוכן ומנקה אוטובוס מהלכלוך שהשאירו שם תלמידיו. על האדם מלא הרגישות והאנושיות שהיה אוזן קשבת וכותל דמעות לתלמידים, ואף לזרים גמורים. על החסיד בעל אמות המוסר הבלתי מתפשרות, שבשעת מצוקה כלכלית בישיבה שבה לימד, לא הסכים בשום אופן לפטר עובדים ותיקים, והציע במקום זאת לקצץ את שכרו שלו.

על ראש הישיבה שהיה רגיל להתפלל בצעקה, שבשיחותיו, בתורתו ובהנהגותיו נטע בתלמידיו מסירות עמוקה לתורה עמוקה, יראת שמים, אהבת העם והארץ, ואהבת האדם. על האיש שלא שכח לרגע את עמידתו לפני ה', והתאמץ לעבדו בכל לבבו. "אשרי אדם עוז לו בך". יהי זכרו ברוך.

מועדי אייר ושאלת ראשית הציונות

אנחנו סיימנו. נראה לי שהפעם באמת הגזמתי בבחירת ההיקף של הנושא. הפרק הזה היה ארוך באופן מפלצתי, ועדיין – הצלחנו לגעת רק בקצה של העניינים שדנו בהם. למרות זאת, הרווחנו בסיס לדיון בכמה שאלות נכבדות להרהר בהם. פתחנו את הפרק בשאלה האם מועדי אייר יחקקו בלוח השנה העברי לדורות. במובן מסוים, בשאלה הזו מקופלות רבות מהשאלות שהעלנו בפרק – מה מקומה של הציונות בהיסטוריה היהודית? באיזו מידה היא מהווה רצף והמשך למה שקדם לה, ובאיזו מידה היא מבטאת שבר ופתיחת עידן חדש?

הוויכוח סביב השאלות הללו הוא אחד ממוקדי החיכוך בין חילונים, חרדים, ודתיים-לאומיים בחברה הישראלית כיום. אולי פשוט צריך לחכות שהזמן החולף יערם על ההתנצחות הטעונה והמתוחה בין הנרטיבים השונים, ויאפשר את צמיחתו של סיפור שיעצב זיכרון מאוחה משותף? אבל בכל זאת – מה האמת? ואיך בינתיים, עד שנברר את העניין, דואגים שהוויכוח לא יתהפך לשנאת חינם כמו שהזהיר הרב ליכטנשטיין?

כמו תמיד, בפוסט של הפרק באתר מופיעה רשימת המקורות לפרק. מי שמעוניין להעמיק בנושא מוזמן לעיין בה, ובהערות השוליים שמלוות את טקסט הפרק המלא, שמופיע גם הוא באתר – Jewstory.net

תודות

תודה לאבא שלי, זאב שטאל, על ההגהה וההערות על הפרק. תודה גם לחגי עמנואל על הגהותיו והערותיו.

תודה לאימא שלי, גילה שטאל, על העריכה הלשונית.

תודה לבית המדרש הווירטואלי של ישיבת הר-עציון על הרשות לעשות שימוש בהקלטת השיחה של הרב ליכטנשטיין ששמענו בפרק. תודה לאהרן ביג'ל מספריית ישיבת הר-עציון, ולדברה ברקוביץ' על העזרה האדיבה באיתור ההקלטה.

בפרק  שמענו את השיר 'פה בארץ חמדת אבות'  ואת השיר 'אנחנו נהיה הראשונים' בביצוע תזמורת צה"ל, ואת השיר 'אומרים ישנה ארץ' בביצוע ירדן בר כוכבא ובנות בראון. אנחנו שומעים עכשיו את 'ניגון ריקוד' של להקת הלב והמעיין.

קרדיטים נוספים, הפניות ומקורות נמצאים בפוסט של הפרק באתר.

תודה רבה לכל המצטרפות והמצטרפים החדשים לקהילת הפייסבוק של 'הסיפור שלנו', שכמעט הכפילה את עצמה מאז הפרק הקודם.

זהו, בעזרת ה' – נשתמע.

 

 ———————

[1] דוד בן-גוריון, 'ראשונים', תדפיס משנתון הממשלה בהוצאת מרכז ההסברה, תשכ"ג, עמוד ב.

[2] המרת דת הייתה קיימת לכל אורך ימי הביניים אך התגברה עם פרוש העת החדשה והאפשרויות הגלומות בה.

[3] למעשה העניין מורכב יותר. אורתודוקסים רבים שילבו שמירת מצוות קפדנית עם מגמת השתלבות תרבותית. אחרים דחו את התרבות האירופית, אבל אימצו באופן סלקטיבי ומודע ערכים מודרניים שתאמו את השקפת עולמם. את התגבשות האורתודוקסיה הרבה לחקור יעקב כ"ץ. ראו ספרו: יעקב כ"ץ, ‫ההלכה במיצר :מכשולים על דרך האורתודוקסיה בהתהוותה, הוצאת מגנס, אוניברסיטה עברית, ירושלים תשנ"ב.

[4] שמואל אטינגר; ישראל ברטל, 'שורשי היישוב החדש בארץ-ישראל', בתוך:  מרדכי אליאב (עורך), ספר העלייה ראשונה (כרך א'), בהוצאת יד יצחק בן-צבי ומשרד הביטחון, ירושלים 1981, עמוד 14.

[5] יש החולקים על ההבחנה החדה שבין שני דפוסי הלאומיות אך אכמ"ל.

[6] שמואל אטינגר, 'ייחודה של התנועה הלאומית היהודית', בתוך: בן ציון יהושע; אהרן קידר, אידאולוגיה ומדיניות ציונית – קובץ מאמרים, מרכז זלמן שזר, ירושלים תשל"ח, עמ' 16.

[7] משה ליב ליליינבלום, 'על תחית ישראל על אדמת ארץ אבותיו', פרק ד'.

[8] יצחק בן-צבי, שאר-ישוב, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשכ"ו, עמוד 9. לביקורת על דברים אלו ראה: ישראל ברטל, 'המהפכה השקטה: מיתוס, מדע ומה שביניהם', בתוך: קתדרה 81, יד בן-צבי, ירושלים תשנ"ז, עמ' 160-162.

[9] בראשית י"ג, י"ד-ט"ו.

[10] דברים י"א, י"ב.

[11] במדבר פרק ל"ה, ל"ד.

[12] תהילים פרק קל"ז.

[13] בן-ציון דינור, במאבק הדורות: של עם ישראל על ארצו מחורבן ביתר עד תקומת ישראל, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים (1975), עמוד 84.

[14] כך למשל כתב: 'ומכאן גם מקומה של ארץ-ישראל ויישובה היהודי בתולדות 'ישראל בגולה'. מקום זה הוגדר לא רק בכך שהארץ קשורה בזיכרונות העבר ובתקוות לעתיד, אלא היא קשורה אורגאנית כתולדותיה של האומה כולה. היישוב היה, כאמור, מרכז המושך אליו כל 'מתיחות' יהודית הקשורה בעצמאותה של ההוויה היהודית וברציפותה ההיסטורית. הקשר שבין היישוב ובין תנועת העלייה, שבין היישוב ובין התסיסות המשיחיות ככל הזמנים, נתון בעצם הווייתו של היישוב. […] ואף כי ארץ-ישראל שייכת מבחינה גיאוגראפית היסטורית לארץ הקדם, לממלוכים, לתורכיה, ואין ספק שהשתייכותה לארצות אלה קבעה גם את המסגרת החיצונית של חיי היהודים בה, אבל מבחינה היסטורית, מבחינת ההשפעה והזיקה להיסטוריה הישראלית הכללית, מקומה היא בכל תקופה בפרשת המאבק היהודי כמרכז ה'מתיחות היהודית' וה'עקשנות היהודית' מדור לדור.' (בן-ציון דינור, דורות ורשומות : מחקרים ועיונים בהיסטוריוגראפיה הישראלית – כרך רביעי, מוסד ביאליק ירושלים תשל"ח – 1978, עמוד 130). בהנחה זו מובלעת כמובן הנחת היסוד של 'האסכולה הירושלמית', שדינור נמנה על מייסדיה, הטוענת לאחדות ולרציפות של ההיסטוריה היהודית בזמן הגלות. דיון במושג מרכזיותה של ארץ-ישראל במשנה ההיסטוריוגרפית של דינור ועל הביקורת עליה נמצא בפרק 'מרכזיותה של ארץ-ישראל' בתוך ספרו של יעקב ברנאי, 'היסטוריוגרפיה ולאומיות', הוצאת מאגנס האוניברסיטה העברית, ירושלים תשנ"ה, עמודים 118-128.

[15] אריה מורגנשטרן, יהדות הגולה והכמיהה לציון, 1240-1840, בתוך: תכלת 12 (כתב-עת) הוצאת שלם תשס"ב 2002, עמוד 52. הציטוט שבתוך הציטוט מדברי דינור מקורו: בן–ציון דינור, "התסיסה המשיחית והעלייה לארץ-ישראל ממסעי הצלב עד המגפה השחורה ויסודותיהן האידיאולוגיים", בתוך: במאבק הדורות: של עם ישראל על ארצו מחורבן ביתר עד תקומת ישראל, מוסד ביאליק, ירושלים תשל"ה, עמ' 238.

[16] המידע בפסקה זו מבוסס על מאמרו של אריה מורגנשטרן (עיין בהערה הקודמת).

[17] בן-ציון דינור מציין את שנת 1700 כשנה שבה החלו הזמנים החדשים בעם ישראל. בשנה זו עלו לארץ רבי יהודה החסיד ועמו כמה מאות עולים נוספים. דינור ראה ברבי יהודה החסיד 'מבשר גאולה' ראשון, שסלל את הדרך לעליות שאחריו. במהלך המאות ה-18 וה-19 עלייתם ארצה של רבנים, חבורות ויחידים הפכה לתופעה שכיחה. עליות אלו התאפיינו לדעת דינור 'בצביון ארץ-ישראלי', כלומר, בסירוב להשלים עם התארכות הגלות, ובניסיון לזירוז הגאולה באמצעים ריאליים: עלייה, ויישוב הארץ. זעזועי השבתאות שפקדו את העולם היהודי בשליש האחרון של המאה ה-17 הינם נימוק נוסף לבחירת נקודת זמן זו כנקודת ההתחלה של העת החדשה בישראל. (בן-ציון דינור, במפנה הדורות: מחקרים ועיונים בראשיתם של הזמנים החדשים בתולדות ישראל, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים תשל"ב, עמוד 26. וכן עיין בדבריו במבוא לספר: בן-ציון דינור, ספר הציונות: כרך ראשון: מבשרי הציונות, בהוצאת מוסד ביאליק על ידי דביר, תל-אביב תרצ"ט.) על הביקורת וההסתייגות מגישה וזו ואף, כמדומה חזרתו בו של דינור עצמו ממנה עיין על סוגיה זו ועל השינוי בתפיסת דינור עצמו ראה יעקב ברנאי, 'היסטוריוגרפיה ולאומיות', הוצאת מאגנס האוניברסיטה העברית, ירושלים תשנ"ה, עמודים 72-77.

[18] משכיל יהודי מגרמניה. בשנת 1862 הוא פרסם את ספרו 'רומא וירושלים', שבו הוא טען שעל היהודי להקים מדינה יהודית בארץ-ישראל על מנת להגשים את ייעודם ההיסטורי, ואף ניסה לקדם יוזמות מעשיות לשם מימוש חזון זה. מאחר שהעיסוק בו פחות חשוב לבירור שאלת העל של דיוננו, דהיינו מקומה של הציונות על ציר המסורת-מודרנה, לא נעסוק בו במסגרת זו. להרחבה אודותיו:  ירמיהו יובל (עורך), זמן יהודי חדש: תרבות יהודית בעידן חילוני (כרך ראשון), הוצאת כתר ירושלים (2007), עמודים 72-74.

[19] יהודה אלקלעי, 'גורל לה", אמשטרדם תרי"ח (נדפס לראשונה בשנת תרי"ז – 1857), עמוד יג (25). המשפט המקורי: 'תחילת הגאולה על ידי משיח בן-יוסף דרך טבע בחנינת מלכי הארץ, וסוף הגאולה על ידי משיח בן-דוד דרך נס הפלא ופלא למעלה מן הטבע'. לדעת הרב אלקלעי (שמבוססת על דברי מקובלים שקדמו לו) יקומו בזמן הגאולה שני משיחים: משיח בן-יוסף שינהיג את תחילת הגאולה במישור הארצי ובכלל זה השתדלות מדינית אצל שליטי אומות העולם – 'חנינת מלכי ארץ', ומשיח בן-דוד שעמו תבוא הגאולה השלמה 'למעלה מן הטבע'.

[20] אברהם הרצברג, הרעיון הציוני: קובץ מדברי ראשונים ואחרונים בצירוף מבוא ורשימות ביוגרפיות, הוצאת כתר, ירושלים 1970, עמוד 73. ההוספות בסוגריים המרובעים שלי א.ש. במקור הדברים הופיעו בספרו 'שמע ישראל' של הרב אלקלעי.

[21] הוספה שלי א.ש.

[22] צבי הירש קלישר, דרישת ציון, ווארשא תרנ"ט, עמודים 20-21. (הספר נדפס לראשונה בשנת תרכ"ב (1862)). ההוספות בסוגריים המרובעים הן שלי א.ש.

[23] יוסף שלמון, 'אם תעירו ואם תעוררו : אורתודוקסיה במצרי הלאומיות', מרכז זלמן שזר ירושלים תשס"ו, עמודים 25-27. המחבר עומד שם על קיומה של תפיסת הגאולה ההפוכה: תפיסת גאולה ניסית שתבוא 'מלמעלה'. הרב יהודה אלקלעי העלה טיעון הפוך ל'דחיקת הקץ' – יש לדבריו גם איסור על 'הרחקת הקץ' שלא לצורך.

[24] שם, עמוד 90.

[25] שם, עמוד 69.

[26] גישה זו פרושה בהרחבה בספר: אריה מורגנשטרן, גאולה בדרך הטבע: תלמידי הגר"א בארץ-ישראל 1800-1840, הוצאת 'מאור' ירושלים תשנ"ז. על הפולמוס בין מורגנשטרן לחוקר ישראל ברטל בנושא זה יעויין בסדרת המאמרים בנושא באתר 'יקום תרבות'.

[27] יש המציינים במקומה את 'עליית החסידים' שקדמה לה, בשנת 1777.

[28] אריה מורגנשטרן, השיבה לירושלים : חידוש הישוב היהודי בארץ-ישראל בראשית המאה התשע-עשרה, הוצאת שלם, ירושלים 2007, עמודים 3-6. בספר מסוקרת תופעה נוספת שלא נעמוד עליה בפרק, והיא התעוררות חוגים נוצרים-משיחיים במחצית הראשונה של המאה ה-19 לעידוד עליית היהודים לארץ, מתוך תפיסה שעלייה זו תקרב את ביאת ישו המשיח. ועיין גם: אריה מורגנשטרן, משיחיות ויישוב ארץ-ישראל, הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים תשמ"ה, עמודים 24, 64.

[29] שמואל אטינגר, 'ייחודה של התנועה הלאומית היהודית', בתוך: בן-ציון יהושע; אהרן קידר (עורכים), אידאולוגיה ומדיניות ציונית (קובץ מאמרים), מרכז זלמן שז"ר ירושלים (1978), עמודים 15-16. מהקטע הושמטו שמותיהם של נטונק, דוד גורדון, וסמולנסקין.

[30] יעקב ברנאי, 'היסטוריוגרפיה ולאומיות', הוצאת מאגנס האוניברסיטה העברית, ירושלים תשנ"ה, עמוד 42. השמטתי מן הקטע (בסימונים […]) את שמותיהם של ההיסטוריונים יוסף שלמון ויוסף גולדשטיין, בהתאמה.

[31] עוד על היישוב הישן והחדש – יהושע קניאל, 'המונחים 'יישוב ישן' ו'יישוב חדש' בעיני הדור (1882-1914) ובעיני ההיסטוריוגראפיה', בתוך: קתדרה 6, הוצאת יד בן-צבי ירושלים תשל"ח. על רגשות הקיפוח של צאצאי בני היישוב הישן יעויין: יעקב ברנאי, 'היסטוריוגרפיה ולאומיות', הוצאת מאגנס האוניברסיטה העברית, ירושלים תשנ"ה, עמודים 194-195.

[32] יחסה של ההיסטוריוגרפיה הציונית דיאלקטי: מחד מורגשת בו הסתייגות מאורח החיים ה'גלותי' של היישוב הישן, ומאידך, כמו ההיסטוריוגרפיה הדתית-לאומית, קיימת בו הערכה למפעל ההתיישבות של היישוב הישן, אשר נתפס בעיניהם כחלק מהרצף המקשר של האומה היהודית לארצה, ועיין בהערה הבאה.

[33] הוספה שלי א.ש

[34] דוד בן-גוריון, 'ראשונים', תדפיס משנתון הממשלה בהוצאת מרכז ההסברה, תשכ"ג, עמוד ד'. הציטוט המלא חושף את היחס הדיאלקטי המאפיין את ההיסטוריוגרפיה הציונית המוקדמת: '…נדרשה אז גבורה ומסירות עליונה לעלות לארץ ולחיות בה. והדורות הקודמים, שבנו את ה'יישוב הישן' – על כל מגרעותיו, וקיימו אותו לפני 'בראשית' של ארבעה הדורות האחרונים, ראויים להוקרה ולהערצה מצדנו, גם אם אנחנו רחוקים מהלך-רוחם ומאורח-חייהם ת"ק פרסה. הם קיימו בגופם ובנפשם קשר בל יינתק בין העם ובין הארץ, ובהקמת המדינה יש להם זכות לא קטנה, וזכות שאין להשכיחה'.

[35] על נושא זה עיין: יוסי גולדשטיין, בין ציון לציונות (יחידות 1-4), בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1995, עמודים 23-28.

[36] יעויין למשל במבוא לספרו יוסף שלמון, 'אם תעירו ואם תעוררו : אורתודוקסיה במצרי הלאומיות', מרכז זלמן שזר ירושלים תשס"ו, עמודים 11-40.

[37] ספר הכוזרי, מאמר שני, פסקאות כ"ג-כ"ד.

[38] שמואל אטינגר, האנטישמיות בעת החדשה, ספרית הפועלים תל-אביב תשל"ט, עמוד 255.

[39] יוסף ונקרט, הציונות ומתנגדיה בעם היהודי: קובץ מאמרים, הוצאת הספרייה הציונית, ירושלים תש"ן, עמוד 462. יעויין שם בגוף הדברים, אטינגר שם מתלבט האם תסיסה זו קיימת בכל ההיסטוריה היהודית, וכן הוא מקפיד להצליף ב'חסידים השוטים' של הציונות הסבורים שהיא הייתה קיימת מדורי דורות.

[40] זו תזה שהעלו רבים, והתפלמסו עליה רבים. לדוגמה עיין כאן.