פרק אורח של אלון ברנד. בין יהדות ספרד – ה"ספרדים", ובין יהדות אירופה – ה"אשכנזים", קיימים לא מעט הבדלים. מניין הגיעו כל ההבדלים האלה? ועוד דבר – למה גם היהודים שעלו לארץ מעיראק וגם יהודים ממוצא תוניסאי נקראים 'ספרדים'? מה הופך אותם ליותר 'ספרדים' מאשר – יהודים מהונגריה, למשל? ובכלל, איך ומאיפה הגיעו היהודים לספרד ולאשכנז? ממתי בעצם הפכנו ל'אשכנזים' ו-'ספרדים'? . . … . . . . . . . . . . . . . . . . . . 

לשמיעת הפרק:

הפרק מאוחסן באתר הפודקאסטים הישראלי iCast

 ↓ הורדה למחשב ↓ 

(משתמשי 'Internet Explorer' – מקש ימני + שמירה בשם)

לטקסט המלא של הפרק גללו למטה.

 

מקורות ומקורות להרחבה:

שאול ליברמן / 'כך היה וכך יהיה' – יהודי ארץ-ישראל ויהדות העולם בתקופת המשנה והתלמוד מתוך קתדרה 17.

מנחם שטרן (עורך), 'ההיסטוריה של ארץ-ישראל: כרך ד: שלטון רומי: התקופה הרומית-ביזנטית'

ירון דן, הנהגת היישוב היהודי בארץ-ישראל במאות ה'-ו', דברי הקונגרס העולמי למדעי היהדות, כרך ח, חטיבה ב: תולדות עם ישראל, האיגוד העולמי למדעי היהדות, תשמ"א

ישראל מ' תא שמע, התפילה האשכנזית הקדומה- פרקים באופייה ובתולדותיה, הוצאת מאגנס – האוניברסיטה העברית, תשס"ד.

בן-ציון רוזנפלד, משבר הנשיאות בארץ ישראל במאה הד' לספירה, ציון נג (חוברת ג) הוצאת החברה ההיסטורית הישראלית, ירושלים תשמ"ח

אברהם גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים (קורותיהם, דרכם בהנהגת הציבור, יצירתם הרוחנית), הוצאת מאגנס, ירושלים תשמ"א

הנ"ל, לחקר זיקתה של יהדות אשכנז הקדומה אל ארץ-ישראל, ציון מז (חוברת ב), הוצאת החברה ההיסטורית הישראלית, ירושלים תשמ"ב

ישראל מ' תא-שמע, מנהג אשכנז הקדמון, הוצאת מאגנס, ירושלים 1992

הנ"ל, הלכה, מנהג ומסורת ביהדות אשכנז במאות הי"א-י"ב (עיונים ראשונים), סידרא ג, אוניברסיטת בר אילן תשמ"ז

קנת סטאו, בים וביבשה: המסע של משפחת קלונימוס למחוז הריין במאה העשירית, אופקים בגיאוגרפיה 56, אוניברסיטת חיפה תשס"ג.

[ארבעת השבויים:] ג' כהן, ספר הקבלה לרבי אברהם אבן דאוד הלוי, פילדלפיה-לונדון תשכז, עמ' 46-57

[פרקוי בן באבוי, נוסחיו השונים ומאמרים עליו:] תורתן של גאונים ז, עורכים: יצחק יודלוב, שלמה ז. הבלין, הוצאת ח. וגשל, ירושלים תשנ"ב. עמ' 687-782.

אברהם גרוסמן, הזיקה בין המבנה החברתי ליצירה הרוחנית בקהילות ישראל בתקופת הגאונים,ציון נג (חוברת 3), הוצאת החברה ההיסטורית הישראלית, ירושלים תשמ"ח

אביעד הכהן, התלמוד הירושלמי בתורת חכמי ספרד הראשונים, שנתון המשפט העברי של המכון לחקר המשפט העברי, כרך יח/יט, האוניברסיטה העברית ירושלים תשנ"ב-תשנ"ד

רציפות מסירת תושבע"פ בהגות גאונים ורמב"ם, הרב מאיר אליהו ליכטנשטיין

———————

פסקול:

'על נהרות בבל', שוקי ודורית.

'ידידי השכחת' (רבי יהודה הלוי), בביצוע ר' חיים לוק, באדיבות אתר 'הזמנה לפיוט' מבית 'סנונית'.

'טל תן לרצות' (רבי אלעזר הקיליר), בביצוע החזן מרדכי הרשמן.

'ידידי רועי מקימי' (ר' ישראל נג'ארה), בביצוע ריש לקיש.

'קרב יום' (יניי), בביצוע חסידות בויאן, באדיבות מחלקת המוזיקה של הספריה הלאומית

'למולדת שובי רוני' (אשר מזרחי), בביצוע ליאור אלמליח.

Simon Ancient Music, Gardzienice – Euoi Bakchai (Ancient Greece).

Toccata for Organ by Marcus Helianthus.

"Masjid Haram" by ejaz215

'OUD taqseem .. maqam' Kurd by hosam-sabbahi

Spanish music by oud mixed with Arabic music by Naif

'Medieval Dream' by Light elves Music

‘waves-and-wind’ by soundmary

———————

טקסט הפרק המלא:

 

פרק מספר 11, כ"ז בשבט תשע"ה.

הספרדי שבא מבגדד. על תולדות האשכנזים והספרדים.

 

פתיחה

שלום. ברוכים הבאים לתכנית 'הסיפור שלנו'. למי שמאזין לתכנית בפעם הראשונה נספר ש'הסיפור שלנו' עוסקת בנושאי יהדות. אנחנו ניגע בעזרת ה' בתחומים מגוונים – סוגיות הלכתיות, אישים חשובים, הגות, היסטוריה יהודית ועוד. בכל פרק – נושא חדש. הפרק הנוכחי עוסק בתולדות האשכנזים והספרדים. לי קוראים איתמר.

הפעם החלטתי לגוון קצת את צוות התכנית. הוצאתי לחופשה את הכותב והקריין הקבוע של התכנית, והבאתי במקומו מישהו אחר. את הפרק הזה כתב וקריין חבר טוב שלי: אלון ברנד.

אז אני מעביר את המיקרופון לאלון. שתהיה לכם האזנה נעימה.

ממתי אנחנו אשכנזים/ספרדים?

כששאלו את הכדורגלן אלון מזרחי היכן ירצה להמשיך את הקריירה שלו, הוא ענה: "או באירופה, או בספרד". כששואלים יהודי מה המוצא שלו, מקבלים בדרך כלל תשובה די דומה: או 'אשכנזי' או 'ספרדי'; או מאירופה, או מספרד.

בין יהדות ספרד – ה"ספרדים", ובין יהדות אירופה – ה"אשכנזים", קיימים לא מעט הבדלים. הכוונה היא לא רק לסטיגמות ולמאכלים העדתיים השונים, אלא גם להבדלים במבטא הדיבור, במנהגי התפילה והקריאה בתורה, במנהגי החגים, בפסיקת ההלכה, באופי הקהילות, ועוד.

מניין הגיעו כל ההבדלים האלה? ועוד דבר – למה גם היהודים שעלו לארץ מעיראק וגם יהודים ממוצא תוניסאי נקראים 'ספרדים'? מה הופך אותם ליותר 'ספרדים' מאשר – יהודים מהונגריה, למשל? ובכלל, איך ומאיפה הגיעו היהודים לספרד ולאשכנז? ממתי בעצם הפכנו ל'אשכנזים' ו-'ספרדים'?

הסיפור שלנו מתחיל לפני 2600 שנה.

היווצרות המרכזים בבבל ובארץ ישראל.

גלות בבל.

השנה – 586 לפני הספירה. נבוכדנצר, השליט העליון של האימפריה הבבלית, משלים את כיבושה של ממלכת יהודה. ירושלים, שבמרכזה עמד בית המקדש הראשון, נחרבת. המוני יהודים מוגלים בפקודת נבוכדנצר ממולדתם. העם היהודי מובל לבבל.

שיבת ציון.

בבל ממוקמת באזור עיראק של היום. בשנת 539 לפני הספירה בבל נכבשה על ידי הפרסים, בהנהגתו של המלך כורש השני. האימפריה הבבלית עברה לשליטתו של כורש, שהעניק ליהודים את 'הצהרת כורש' המפורסמת. בהצהרה, כורש נתן ליהודים רשות לחזור לארצם, להקים בה מחדש את בית המקדש, ולקיים שם אוטונומיה מטעמו.

לא כל היהודים עלו מיד ארצה. המרכז היהודי בבבל כבר היה מבוסס, ורוב היהודים העדיפו להישאר שם. קבוצה נחושה של כ-40,000 איש עלתה לארץ ישראל מתוקף הצהרת כורש. העולים החלו לבנות את ירושלים, ואת בית המקדש השני בתוכה. לאחר מספר דורות חודש בהצלחה הישוב היהודי בארץ ישראל.

את השלטון הפרסי החליף בשנת 332 לפני הספירה שלטון יווני. היהודים המשיכו לנהל את ענייני ירושלים והמקדש, בהסכמת השלטונות. לאחר מכן הגיעו גזירות השמד של אנטיוכוס, שהובילו למרד המקבים ולהקמת הממלכה החשמונאית. חנוכה, זוכרים?

ארץ ישראל בתקופת בית שני.

במהלך תקופת הבית השני, ארץ ישראל הפכה למרכז היהודי הראשון במעלה. במקביל, המשיך להתקיים המרכז היהודי בבבל.

בארץ ישראל חיו גדולי החכמים, שמהם הורכבה הסנהדרין: בית הדין העליון של העם היהודי. בנוסף, בארץ ישראל התקיים מוסד הנשיאות. הנשיא עמד בראש העם והיה צריך לייצג אותו מול השלטונות.

למוסדות האלו הייתה הסמכות להכריז על לוח השנה העברי. באותה תקופה הלוח העברי לא נקבע על פי חישוב מוקדם, אלא על פי תצפיות בגרמי השמיים, ושיקולים אחרים. הסמכות לקבוע את לוח השנה היא סימן בולט למעמד העליון של חכמי ארץ ישראל. החלטותיהם בדבר הלוח הועברו לשאר יהודי הגולה, עד לבבל שבמזרח באמצעות שרשרת משואות, ולאחר מכן באמצעות שליחים.

בין יהודי ארץ ישראל ליהודי בבל.

תקופת בית שני ארכה מאות שנים. מטבע הדברים, במהלך התקופה הארוכה הזאת נוצרו הבדלים בין המרכז היהודי בארץ ישראל ובין המרכז שבבבל. ההבדלים לא התבטאו רק במוסדות האוטונומיים ובסמכותם, או בלימוד התורה ובפסיקת ההלכה, שמסורים בעיקר לחכמים. ההבדלים התבטאו גם במנהגי הקהילות ואפילו בטעם האישי של אנשים יחידים.

דוגמה מעניינת: במשנה, שנתחברה על ידי חכמי ארץ ישראל, מסופר שאנשי בבל לא בחלו באכילת בשר חי. למה? "מפני שדעתם יפה"[1], כך לשון המשנה. הכוונה היא שהבבלים אינם אניני טעם ואסטניסים כמו יהודי ארץ ישראל, אלא "דעתם יפה". במידה כזו של שבח, אבל גם של ביקורת, תיארו בארץ ישראל את מנהגי בבל.

חורבן בית שני.

בשנת 70 לספירה, טיטוס הרומאי החריב את בית המקדש השני. ירושלים, שהייתה מקום מושבה של הסנהדרין, ומוקד עליה-לרגל ליהודים מכל רחבי התפוצות, ירדה מגדולתה. למרות זאת, יהדות ארץ ישראל נותרה החשובה והמרכזית בעולם היהודי במשך מאות שנים לאחר החורבן: בתקופת התנאים ובמשך רוב תקופת האמוראים.

היחלשות המרכז הארץ-ישראלי.

יהדות בבל ויהדות ארץ ישראל, היו המרכזים היהודיים החשובים ומוקדי היצירה התורנית בתקופה הרומית-ביזנטית, תקופת התנאים והאמוראים. לכן, הם השפיעו במידה רבה על שאר תפוצות ישראל. מארץ ישראל יצאו מדרשי הלכה ומדרשי אגדה על התורה, פיוטים רבים לשבתות ומועדי השנה, קובצי ההלכות החשובים – המשנה והתוספתא, וגם התלמוד הירושלמי.

עליית הנצרות.

יהדות ארץ ישראל נחלשה מאוד ביחס לאחותה שבבבל, במהלך המאות הרביעית והחמישית.

בשנת 312 לספירה קונסטנטינוס היה לקיסר האימפריה הרומית המערבית. עד לימיו של קונסטנטינוס הנצרות הייתה דת אסורה ונרדפת באימפריה הרומית. בשנת 313 לספירה קונסטנטינוס פרסם את צו מילאנו. צו מילאנו העניק לנצרות מעמד של דת מותרת.

במהלך המאה הרביעית הנצרות הלכה והתעצמה. בשנת 380 לספירה הקיסר תֶיאוֹדוֹסְיוּס הפך את הנצרות לדת הרשמית בקיסרות הרומית. בהמשך, הוא אסר לחלוטין על הפולחן הפגאני.

במקביל לעליית הנצרות, חלה הרעה במצבם של היהודים שישבו בשטחי האימפריה הרומית, ובכללם יהודי ארץ-ישראל. בהשפעת הכנסייה, הקיסרות הרומית הצרה את צעדיהם של היהודים. המרכז היהודי בארץ ישראל – נחלש.

לעומת היהודים בארץ ישראל, מצבם של יהודי בבל היה איתן יחסית[2]. בבל הייתה נתונה במשך כל אותה תקופה לשלטונה של פרס הססאנית, שהייתה סבלנית כלפי היהודים.

ביטול מוסד הנשיאות.

סביב שנת 415 לספירה, מוסד הנשיאות בארץ ישראל בוטל על ידי הביזנטים. תחת שלטון הביזנטים, הוסיף מצבם של יהודי ארץ ישראל להידרדר: הם הופלו ודוכאו, ונחקקו נגדם חוקים שהתערבו בחיי הדת שלהם[3].

בשל המצב הקשה, עולם התורה של ארץ ישראל הידלדל. ביטוי ספרותי מובהק לכך הוא חתימתו המוקדמת יחסית של התלמוד הירושלמי, תלמודה של ארץ ישראל. הכוונה במונח 'חתימה' היא לגיבוש הנוסח הסופי של התלמוד. התלמוד הירושלמי נחתם ככל הנראה סביב שנת 350 לספירה[4].

עולם התורה הבבלי.

התלמוד הבבלי.

מנגד, חכמי בבל המשיכו ביצירת התלמוד הבבלי במשך כמאתיים שנה נוספות. התלמוד הבבלי הוא מפעל חובק-כל שמקפל בתוכו את היצירה התורנית לכל סוגיה: מדרש, ביאור המשנה ובירור ההלכה, דברי אגדה ו'מימרות' – כלומר אמרות ופתגמים של החכמים בנושאים שונים.

ישיבות בבל והגאונים.

בתקופת האמוראים קמו שתי ישיבות חשובות, שהיוו את מרכז היצירה התורנית בבבל: ישיבת סורא וישיבת פומבדיתא.

ישיבות בבל המשיכו להתקיים מאות שנים לאחר חתימתו של התלמוד הבבלי, סביב שנת 500. חתימת התלמוד הבבלי מציינת את סופה של תקופת האמוראים. לאחר האמוראים מגיעה תקופה קצרה שנקראת תקופת הסבוראים, ולאחריה נפתחת תקופה חדשה: תקופת הגאונים. תקופת הגאונים נקראת על שמם של ראשי ישיבות בבל שנקראו אז בשם 'גאונים'.

מה הקשר?

אבל איך כל זה קשור לאשכנזים וספרדים? חוקרים רבים מאמינים שהבדלים רבים בין יהדות אשכנז ובין יהדות ספרד, נובעים מההבדלים שבין יהדות ארץ ישראל ובין יהדות בבל. האשכנזים ירשו את מסורת ארץ ישראל, והספרדים ירשו את מסורת בבל[5].

איך זה קרה? נתחיל קודם עם הספרדים. הרקע לסיפור הבבלי-ספרדי הוא אירוע דרמטי בשדה הבינלאומי – כיבושי האסלאם.

בבל-צפון אפריקה-ספרד.

עליית האסלאם.

חצי האי ערב, שנת 622 לספירה. מוחמד וקבוצת תומכים מגיעים אל העיר אל-מדינה. אל-מדינה הופכת למרכזו של מוחמד בחצי האי ערב. עוד בחייו מוחמד החל להשתלט על כל המדבר הערבי, ולהפיץ בו את האסלאם.

התפשטות האסלאם.

מוחמד מת בשנת 632. בתוך שנים ספורות כבשו ממשיכיו את ארץ ישראל ואת סוריה. תוך פחות מ-30 שנה הם השתלטו על כל המזרח התיכון, מפרס ועד מצרים. בתחילת המאה השמינית לספירה, גם צפון אפריקה וספרד כבר היו תחת שלטון מוסלמי.

האיחוד הפוליטי תחת שלטון האימפריה המוסלמית, הידק את הקשר בין היהודים שישבו בשטחי האימפריה – מבבל ועד ספרד. מקובל במחקר לראות בכיבוש המוסלמי את תחילתם של 'ימי הביניים היהודיים'.

עליית הגאונים.

הזכרנו קודם את הישיבות בבבל, ואת החכמים שעמדו בראשן – ה'גאונים'. תחת השלטון המוסלמי, גאוני בבל הפכו לסמכות התורנית העליונה של הקהילות היהודיות שבארצות האסלאם. כדי להבין איך זה קרה, נצטרך לראות קודם כל איך גאוני בבל עצמם תפסו את מעמדם.

פירקוי בן באבוי.

בגניזה הקהירית נמצאה אגרת מעניינת במיוחד שנכתבה על ידי חכם בשם "פירקוי בן באבוי". פרקוי שלח את האיגרת מבבל לקירואן שבצפון אפריקה בערך בשנת 800. על אף שפירקוי עצמו נולד כנראה בארץ-ישראל, האגרת שלו משקפת את האידיאולוגיה הבבלית. פירקוי למד בבבל, והזדהה עמוקות עם עולם התורה שלה. כך הוא כותב:

"קבע הקב"ה לישראל שתי ישיבות שהוגין בתורה יומם ולילה… ונושאין ונותנין במלחמתה של תורה עד שמעמידין דבר על בוריו… כדי שלא יכשלו ישראל בדברי תורה חס וחלילה…

עמד הקב"ה והגלה את ישראל, וחכמים כולם, לבבל; קודם חורבן הבית בשתים עשרה שנה, בשביל שלא תשתכח תורה מישראל…"[6]

ישיבה של ממעלה.

פירקוי בן באבוי מתאר את ישיבות בבל כמתת האל. הישיבות נועדו לשמור על מסורת התורה בעם ישראל. לולא ישיבות בבל, הייתה התורה נשכחת מישראל. הגלות לבבל מארץ ישראל היתה תוכנית א-לוהית להצלת התורה: לפני שהחריב הקב"ה את המקדש, הוא נטע את התורה בבבל, ולשם הגלה את עמו.

פחות מעניין לברר עד כמה הסיפור הזה הוא אמת או רק – אגדה. מה שחשוב הוא שהאגדה מלמדת אותנו על הצורה שבה גאוני בבל ראו את מעמדם ותפקידם. האגדה באה לתמוך באידאולוגיה הבבלית: הקב"ה הוא שקבע את התורה בבבל, ולכן התורה ה'אמיתית' וה'נכונה' היא התורה הבבלית: זאת שמבוססת על ה'תלמוד הבבלי'.

בשביל מה צריך להדגיש שתורת בבל, היא ולא אחרת, היא היא התורה? מכיוון שלתורת בבל היה מתחרה – תורת ארץ-ישראל.

עיון אליטיסטי מול מנהג עממי.

בני בבל החשיבו מאוד את הישיבות הבבליות. בישיבות 'נושאין ונותנין במלחמתה של תורה עד שמעמידין דבר על בוריו'. דרך הלימוד הבבלית היא 'עיונית'; כלומר, היא מבררת את ההלכה באמצעות משא ומתן: קושיות, ראיות, תירוצים וכדומה. משום כך היא תורה 'אליטיסטית' – היא נוצרת אך ורק על ידי החכמים בבית המדרש.

תורת ארץ-ישראל היא שונה. דרך הלימוד העיונית שהתפתחה בבבל, תפסה בה מקום פחות מרכזי. במקום זאת, בני ארץ ישראל החשיבו מאוד את ה'מנהג': את התורה המתגלה באופן מעשי ועממי ביום-יום.

'ישראל… בני נביאים הם'.

בהלכה של ארץ ישראל ושל ה'תלמוד הירושלמי' יש למנהג ולמסורת האבות מקום של כבוד. בתלמוד הירושלמי מסופר על הלל הזקן, ששכח הלכה אחת ולא ידע מה להורות לעם. הפתרון שנתן הלל למצב – מפתיע. הלל אמר: "הנח להם לישראל, אם אינם נביאים, בני נביאים הם…" כלומר – הניחו לבני העם לפתור את העניין בעצמם. למחרת, הלל ראה מה עשו העם, ואז נזכר מהי ההלכה: התברר שמה שנהג העם בפועל, היה בדיוק ההלכה שקיבל הלל מרבותיו[7].

הלל נתן ל'מנהג' מעמד של נבואה: מעין רוח הקודש ששורה על העם, ומכוונת אותו לבצע את מנהגיו ולשמור על מסורותיו כראוי. כל ישראל הינם 'בני נביאים'. כשאמירה כזו באה מגדולי החכמים, יש לה משמעות גדולה: האליטה התורנית מכירה במנהג העם כסמכות לא פחותה מחכמת החכם. המנהגים שמקורם בפשטות העממית מקבלים מעמד זהה, ואולי אף גבוה יותר, מההלכה שמקורה בבית המדרש.

מנהגים מפוקפקים במטבח הארץ-ישראלי.

העדפת המנהג הארץ-ישראלית מתנגשת חזיתית עם התפיסה הבבלית. פירקוי בן באבוי תוקף במפורש את הגישה הארץ-ישראלית מספר פעמים.

נביא בתור דוגמה את המחלוקת בין בבל לארץ ישראל בעניין אכילת בשר 'חלק'. על פי ההלכה הבבלית, מותר לאכול רק בשר שעומד בסטנדרטים גבוהים של כשרות. בשר שכזה נקרא בשר 'חלק'. לעומת זאת, בארץ-ישראל לא נהגו להקפיד על בשר 'חלק'. בני ארץ ישראל הכשירו בשר למאכל על פי כללים פחות מחמירים.

מכתב אזהרה מבבל.

כמו שאמרנו, גאוני בבל ראו בישיבותיהם מתנה משמיים, שאמורה לגאול את עם ישראל מטעויות בתורה. הם לא היו מסוגלים להשלים עם הזלזול של בני ארץ-ישראל בהלכה. פירקוי מספר על מכתב שכתב רב יהודאי גאון לבני ארץ-ישראל. במכתב הוא מחה על כך שבני ארץ ישראל אוכלים שלא כהלכה 'סירכא' – כלומר בשר לא 'חלק'. אני מצטט:

"ואף הוא כתב לארץ ישראל בשביל סירכא, ובשביל כל המצות שנוהגין בהן שלא כהלכה אלא כמנהג שמד, ולא קבלו ממנו, ושלחו לו: 'מנהג מבטל להלכה'.

וביקש להתחזק עליהם, והתחזק שלא יהיו אפיקרסין, והניח אותן.

תדע לך, מפני מה אוכלין סירכא בארץ ישראל, מפני שאין בידם הלכה אחת מתלמוד…"[8]

'מנהג מבטל הלכה'.

כלומר, חכמי בבל שלחו את ההלכה הנכונה לארץ ישראל, ומה ענו להם אותם ארץ-ישראלים – "מנהג מבטל הלכה". ממש ככה. בארץ-ישראל, המנהג שמגיע מהעם וממסורותיו, חזק יותר מההלכה שבאה מהחכמים ומישיבותיהם.

מאבק תורני.

אבל הבבלים, מה לעשות, לא נכנעו בקלות. הם זעקו "אפיקורסים!" והמשיכו להיאבק במנהגים של ארץ ישראל. מסכנים אותם ארץ-ישראלים, כותב פירקוי, אין להם בידם הלכה אחת מהתלמוד…

בתחילת התקופה המוסלמית, הכובשים המוסלמים עודדו הגירה ממזרח האימפריה למערבה. אל צפון אפריקה הגיעו יהודים מארץ ישראל, ובתוכם בחורי ישיבות. כתוצאה מכך גברה ההשפעה הארץ-ישראלית על קהילות בצפון אפריקה, שקודם לכן היו כפופות למרכז בבבל.

גאוני בבל פתחו במאבק על ציביונן של הקהילות היהודיות השונות ברחבי הפזורה. הם עשו מאמצים להשלטת ההלכה הבבלית על הקהילות היהודיות, וניסו למנוע התפשטות של השפעות ארץ-ישראליות 'מזיקות'. האיגרת של פירקוי היא למעשה סוג של 'תעמולה' בעד ההלכה הבבלית. כזכור, פירקוי כתב את איגרתו לחכמי קירואן שבצפון אפריקה. כך הוא כותב  להם:

"שמענו שזיכה המקום אתכם וקבע בתי מדרשות בכל מדינות אפריקיא ובכל מקומות שבספרד, וזיכה הקב"ה אתכם להגות ולעסוק בתורה…"

פירקוי מלמד אותנו שבימיו נוסדו ישיבות ובתי-מדרש בצפון אפריקה ובספרד. איזו תורה לומדים באותן  ישיבות? של בבל או של ארץ ישראל? זה בדיוק העניין שממנו פירקוי מוטרד. אני ממשיך לקרוא מהאיגרת:

'שמענו שבאו אצלכם תלמידים מישיבה, ומהן שה[יו קודם באר]ץ ישראל ולמדו מנהג ארץ ישראל, [ונהגו מנ]הגי השמד [שנהגו בהן בני אר]ץ ישראל'.

פירקוי כותב בדאגה, משום ששמע שתלמידי ישיבה מארץ ישראל מפיצים בקירואן את מנהגי ארץ ישראל. האיגרת של פירקוי, ובתוכה האגדה על יסודן של ישיבות בבל, נועדה לשכנע את חכמי קירואן לדבוק בתורת בבל.

אחריות לעולם התורה.

האגרת של פירקוי בן באבוי מגלה לנו עד כמה חכמי בבל לקחו ברצינות את הקהילות והישיבות בצפון אפריקה ובספרד. גאוני בבל חשו אחריות לעולם התורה וההלכה היהודי. הם האמינו שהם נושאי מסורת התורה, ודאגו שהיא תעבור אל הפזורה היהודית ללא 'שיבושים' ארץ-ישראלים.

ניצחון בבלי.

ב'מאבק' בין תורת בבל לתורת ארץ-ישראל ניצחו הבבלים. ההצלחה הגדולה ביותר של הגאונים הייתה הפצתו של התלמוד הבבלי, שנוצר בבבל, בכל תפוצות ישראל. ה'תלמוד הבבלי' קיבל מעמד של ספר היסוד של התורה שבעל-פה, ושל מקור הלכתי מרכזי. לעומתו, ה'תלמוד הירושלמי' מארץ ישראל, נדחק למעמד שולי יותר. בסוף תקופת הגאונים, התלמוד הבבלי התקבל ונלמד גם בארץ-ישראל עצמה.

כפי שהזכרנו, ההשפעה העיקרית של גאוני בבל הייתה במרחב הגיאוגרפי של ארצות האסלאם. הגאונים הפיצו את תורת בבל בשתי דרכים עיקריות. הראשונה הייתה הקמת ישיבות בנוסח 'בבלי': מהישיבות בבבל נשלחו תלמידים שהקימו ישיבות בקהילות היהודיות, או השפיעו על ישיבות קיימות.

בנוסף, תורת בבל התפשטה הודות למוסד השו"ת – שאלות ותשובות. אל גאוני בבל נשלחו מהקהילות היהודיות שאלות בהלכה ובלימוד, והגאונים שלחו בחזרה תשובות. גאוני בבל קיבלו מעמד של סמכות תורנית עליונה בקרב יהודי ארצות האסלאם. הקהילות היהודיות מבבל ועד ספרד היו תלויות בגאוני בבל, שזכו להגמוניה תורנית והנהגתית. אבל, עם התבססותן של הקהילות היהודיות – המצב השתנה.

סיפור ארבעת השבויים.

'סיפור ארבעת השבויים' הוא סיפור מפורסם מימי הביניים. הוא מופיע ב'ספר הקבלה' שכתב רבי אברהם אבן דאוד במאה ה- 12 לספירה. שימו לב – מדובר בתקופה מאוחרת יותר בימי הביניים. בתולדות עם ישראל התקופה הזאת נקראת 'תקופת הראשונים'. היא מתחילה עם סיומה של תקופת הגאונים, סביב שנת 1000.

'סיפור ארבעת השבויים' הוא סיפור על הגעתם של חכמים גדולי תורה לקהילות ספרד וצפון-אפריקה. על פי הסיפור, בערך בשנת 990 יצאו ארבעה חכמים להפלגה מנמל בארי שבדרום איטליה. בדרך הם נתקלו בספינה של אבן רֻמַחֵאץ, פיראט ערבי שפעל בחסות הח'ליף המוסלמי של 'אל-אנדלוס', כלומר ספרד.

ארבעת החכמים נלקחו כשבויים, אבל הם לא גילו לאיש את חכמתם. הפיראטים מכרו אותם לקהילות יהודיות לחופי הים התיכון, שהסכימו לפדות אותם: הראשון, רבי שמריה ברבי אלחנן, נפדה באלכסנדריה שבמצרים, ונעשה לראש החכמים במצרים. החכם השני היה רבי חושיאל, אביו של רבנו חננאל פרשן התלמוד המפורסם. רבי חושיאל נפדה בקירואן שבתוניס, ונעשה אף הוא לרבם.

ובינתיים בספרד.

רבי משה בן חנוך, ורבי חנוך בנו נפדו בקורדובה שבספרד, אבל – הם לא נעשו לחכמים. בני הקהילה בספרד חשבו שהם אנשים פשוטים. רבי משה ורבי חנוך הגיעו אל בית הכנסת בקורדובה. בבית הכנסת ישב ר' נתן הדיין, והתלבט בסוגיה קשה שלא הצליח לפרשה.

פתאום, רבי משה קם מפינת בית הכנסת ופרש את הסוגיה, לתדהמתם של הנוכחים והתלמידים. מיד התחילו כולם לשאול את רבי משה שאלות רבות, לגבי כל מה שלא הצליחו לפרש, והוא יושב ומשיב לכולם. רבי נתן הדיין יצא מבית המדרש והודיע לכולם: רבי משה הוא מורי ורבי, ומהיום אני תלמידו. כך התמנה רבי משה לדיין.

אבל האגדה לא נגמרת כאן. אבן רמחאץ, הפיראט, שמע כמה היה שווה באמת היהודי ה'פשוט' שהוא מכר. הוא רצה לבטל את העסקה, אבל – הח'ליף המוסלמי התערב לטובת רבי משה.

בזכות הגעתו של רבי משה יהודי ספרד הפסיקו להיות תלויים בחכמי בבל. מאותו הזמן, הפכו ישיבות ספרד למרכז התורה החדש במערב.

מיתוס לא צריך אמינות.

טוב, האגדה הזאת אולי קצת יותר מדי דרמטית מכדי שנאמין לה. פעם, עוד היו חוקרים שהאמינו לאגדה, אבל מאז נמצאו מכתבים רבים שמספרים לנו סיפורים שונים לגמרי. מאותם מכתבים למדנו, שרבי חושיאל נסע מספר פעמים מאיטליה לקירואן, ושהוא לא הגיע לשם בגלל שבי, אלא מרצונו החופשי[9]. מלבד זאת, רבי חושיאל הגיע לתוניס בערך 40 שנה אחרי שרבי משה בן חנוך הגיע לספרד. רבי שמריה בן אלחנן גדל בכלל בבבל, והגיע למצרים בעקבות אביו, ששימש שם כרב; ושוב – לא בגלל שבי.

אז אם האגדה היא רק אגדה, מה בכל זאת היא מלמדת אותנו? אפשר ללמוד ממנה לא מעט: מי שסיפר את האגדה ידע שחכמי ספרד היו תלויים בשלב מוקדם במרכז התורה בבבל, ושלאחר מכן הם התנתקו ממנו והחלו לפעול באופן עצמאי.

האגדה נותנת לגיטימציה לשקיעת ההגמוניה הבבלית, ולהתבססות של ספרד כמרכז עצמאי, חי ותוסס. הלגיטימציה נובעת מכך שהעצמאות היא תוצאה של נס שמימי, כלומר – של רצון ה'.

בדומה לאגדה על יסוד ישיבות בבל, גם כאן הקמת מרכז התורה בספרד מתואר כמאורע ניסי: ספרד הפכה למעצמה תורנית בזכות זכייתה המפתיעה בשבוי רבי משה שהתגלה כחכם גדול – מעין נס.

יהדות ספרד.

הישגיה של יהדות ספרד בימי הביניים הם מהגדולים ביותר בתולדות עם ישראל. יהדות ספרד העמידה את גדולי המשוררים והפייטנים – רבי יהודה הלוי, משה בן עזרא, ושלמה אבן גבירול. היא העמידה בלשנים: כמו אבן עזרא, דונש בן לברט ומנחם בן סרוק; פילוסופים: רבי חסדאי קרשקש, רבי יוסף אלבו, ואחרים.

מקרב יהודי ספרד יצאו גדולי החכמים שקמו לעם ישראל – הרמב"ם, רבי משה בן מימון, הרמב"ן, רבי משה בן נחמן, רבנו נסים, הרשב"א, הריטב"א, רבי יוסף אבן מיגש, ועוד רבים רבים.

[פסקול: 'ידידי השכחת', רבי יהודה הלוי. נוסח מרוקו, מקאם ביאת. בביצוע ר' חיים לוק, באדיבות אתר 'הזמנה לפיוט' מבית סנונית.

אנחנו שומעים עכשיו את הפיוט 'ידידי השכחת', שכתב רבי יהודה הלוי. רבי יהודה הלוי היה מגדולי המשוררים וההוגים של יהדות ספרד, שחי במאה ה-11 ובמאה ה-12. הפיוט מדמה את כנסת ישראל לאהובתו של הקב"ה, שמתאוננת לפניו על כך ששכח וזנח אותה מעונה בין הגויים.

המילים בקטע הפיוט המושמע:

'יְדִידִי – הֲשָׁכַחְתָּ חֲנוֹתְךָ בְּבֵין שָׁדַי?

וְלָמָּה מְכַרְתַּנִי צְמִיתוּת לְמַעְבִידָי?

 

הֲלֹא אָז בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה – רְדַפְתִּיךָ!

וְשֵׂעִיר, וְהַר פָּארָן, וְסִינַי, וְסִין – עֵדָי…']

מאפיינים בבליים בספרד.

בספרד שוכללה ופותחה דרך לימוד הבבלית. אבל עם כל חדשנותה של יהדות ספרד, אפשר לומר שהיא ממשיכה את מסורת בבל. בפסיקת ההלכה קבלו בספרד את הכלל שבכל מחלוקת נגד התלמוד הבבלי – הבבלי מנצח.

בספרד התקיים גם מבנה חברתי דומה לזה שבבבל: בספרד, כמו בבבל, שכבת החכמים הייתה אליטה מצומצמת שצמחה בבתי המדרש ובישיבות. הישיבות בבבל היו אליטה חברתית מופגנת. היו להן טקסים וגינונים, תארי כבוד שעוברים בירושה ותארים שמחולקים למצטיינים. ראש הישיבה היה גדול בהפרש ניכר מהלומדים ולא היו מתווכחים איתו, אלא שומעים תורה מפיו ומקבלים. בתי המדרש בספרד ירשו את אופין של ישיבות בבל.

גם שיטת הלימוד נבנתה לאור התפיסה החברתית הזו: החכם הספרדי היה "שלם מאד ובקי ביותר על התלמידים, ולפעמים שאין התלמידים מבינים הלשון והרב מלמדם"[10]. מטרת הלימוד הייתה הנחלת הידע בתלמוד, בדגש על הרוחב יותר מאשר על העומק. הלימוד היה לשם הסקת מסקנות להלכה, 'לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא', ופחות לשם הפלפול והלמדנות.

מערכת הצירים.

עד עכשיו דיברנו על 'ציר' אחד: ציר יהדות בבל-צפון אפריקה-ספרד, שנוצר בעקבות האיחוד הפוליטי תחת השלטון המוסלמי. מה עם יהדות אשכנז? יהדות אשכנז שייכת ל'ציר' אחר. הפעם נלך מהסוף להתחלה, וננסה להתחקות אחר מקורה של יהדות אשכנז.

אשכנז

מקורה של יהדות אשכנז

יהדות אשכנז היא יהדות גרמניה. ליתר דיוק, הכוונה היא לקהילות היהודיות שהתיישבו בימי הביניים לאורך נהר הריין. שלוש הקהילות האשכנזיות החשובות ביותר נקראו קהילות שו"ם – כלומר קהילת שפירא, שנקראת כיום שפייר (Speyer); וורמיזא, כיום ווֹרְמְס (Worms);  ומגנציה, שהיום נקראת מיינץ (Mainz).

איך הגיעו היהודים לאשכנז? ובכן, האשכנזים עצמם מספרים בכמה מקומות איך הם נדדו לערים שבעמק הריין. כך מספרת אחת האגדות:

"ובימים ההם רבו המלחמות בין הישמעאלים והנוצרים. ואז היו קדושות וגזירות בארץ אשכנז, הוצרכו לברוח הפלטים לארץ צרפת, כי לא נשאר שריד… בכל ארץ אשכנז.

עד שבא רבי קלונימוס מרומא עם הקיסר מלך צרפת קארלו מאיינו…"[11]

על פי האגדה, היישוב היהודי האשכנזי חרב בעקבות גזירות, וחודש עם הגעתו של רבי קלונימוס מרומא עם הקיסר 'קארלו מאיינו'. אגדה זו אינה נכונה, כי לא היה יישוב יהודי בגרמניה שננטש ועבר לצרפת לפני תקופתו של 'קארלו מאיינו'. 'קארלו מאיינו' הוא המלך קרל הגדול. הוא הוכתר לקיסר ברומא בשנת 800, ושלט על רוב שטחי מערב אירופה.

בכל זאת, קיים גרעין של אמת באגדה. היא מתארת את הגעתו של חכם בשם רבי קלונימוס מאיטליה אל אשכנז.

משפחת קלונימוס.

הקהילות היהודיות באשכנז נוסדו על ידי סוחרים יהודים שהיגרו מאיטליה לעמק הריין. המסחר באירופה בימי הביניים נשלט ברובו על ידי יהודים. נהר הריין יוצא מהרי האלפים בצפון איטליה וחוצה את אירופה מדרום לצפון. בימי הביניים נהר הריין היה ציר התחבורה והמסחר הראשי של אירופה. גם היום הוא משמש נתיב תחבורה חשוב.

הגעתה של משפחת קלונימוס לאשכנז נחשבה בעיני מחברים אשכנזים רבים לתחילתו של עולם התורה והרוח האשכנזי. הגירה זו התרחשה סביב שנת 917 לספירה. בני משפחת קלונימוס היו במשך מאות שנים ראשי הקהל, החכמים והמנהיגים של הקהילות היהודיות באשכנז. משפחת קלונימוס היגרה לאשכנז מרצונה החופשי ככל הנראה, ולא בגלל קיסר גרמני כזה או אחר.

עולם התורה האשכנזי.

באשכנז ובצרפת צמח מרכז תורה מפואר. החכם האשכנזי המוכר ביותר הוא רש"י, רבי שלמה יצחקי. רש"י פעל במאה ה-11, והוא נחשב בעיני רבים לגדול ראשוני אשכנז. פירושיו המקיפים והמונומנטליים של רש"י לתנ"ך ולתלמוד, הם ספרי יסוד בארון הספרים היהודי.

עולם התורה האשכנזי הגיע לשיאו בתקופת בעלי התוספות. בעלי התוספות פעלו בעיקר בצפון צרפת במאה ה-12 ובמאה ה-13. הם יצרו שיטת לימוד ייחודית ללימוד התלמוד, שהשפיעה עמוקות על כל עולם התורה, עד לימינו.

יהדות איטליה – הקשר לארץ ישראל.

אז יהודי אשכנז הגיעו מאיטליה. מאיפה הגיעו היהודים לאיטליה? אפשר לנסות לנחש. דיברנו כבר על 'הציר' של בבל-צפון אפריקה-ספרד. אז מאיפה מתחיל הציר שעובר דרך איטליה ומגיע לאשכנז? נכון מאוד. במשך שנים רבות, יהדות איטליה הייתה סניף של יהדות ארץ ישראל.

יהודה המקבי.

באיטליה התקיימו קהילות יהודיות עוד בימי בית המקדש השני, לפני יותר מאלפיים שנה: היו קהילות יהודיות ברומא; באוסטיה, שהייתה עיר הנמל של רומא; ובקפואה, בירת חבל קמפניה שמדרום לרומא.

בזמן מרד החשמונאים, יהודה המקבי כרת ברית עם רומא נגד האימפריה הסלווקית. מקובל להצביע על כריתת הברית כאחת מנקודות ההתחלה האפשריות ליישוב היהודי באיטליה: כלומר, היהודים הראשונים שהגיעו לרומא היו פשוט שגרירי ממלכת החשמונאים. יש הסבורים שיהודים ישבו באיטליה עוד קודם. בכל מקרה, יש קשר הדוק בין יהדות איטליה ליהדות ארץ ישראל בתקופה הקדומה.

מצבה הפוליטי והכלכלי של איטליה תרם גם כן לקשר בינה לבין ארץ ישראל. איטליה הייתה מרכז האימפריה הרומית במשך מאות שנים. היא משכה אליה מהגרים יהודים שחיפשו עתיד כלכלי טוב יותר באיטליה העשירה, וסוחרים יהודים מאלכסנדריה שבמצרים, שיהודיה קיימו קשר רציף עם יהודי ארץ ישראל. יחד איתם הגיעו לאיטליה גם חכמים ורבנים.

אזכורים בתלמוד לקהילה היהודית באיטליה.

חכמי ארץ ישראל היו בקשר עם חכמים מאיטליה. כמה מחכמי איטליה מופיעים במשנה ובתלמוד: למשל תודוס איש רומי (או עקילס הגר), ומתיא בן חרש[12]. חכמי ארץ ישראל נסעו לרומא כדי לאסוף תרומות עבור יהודי ארץ ישראל, או בשביל להתחנן לפני הקיסר על ביטול גזירות[13].

סיפורים רבים מספרים על הפלגות בספינה שהפליג רבן גמליאל הנשיא, ראש יהדות ארץ ישראל במאה השנייה לספירה. מקובל לפרש את מסעותיו המרובים דרך הים כשליחות לקהילות איטליה העשירות. באיטליה נמצאו מצבות מאותה התקופה שעליהן שמות מארץ ישראל, כמו האנדרטה לזכרו של "אסטר איש ירושלים" שהתגלתה בצפון איטליה.

מאפיינים ארץ-ישראליים באשכנז.

עולם הפיוט האשכנזי וזיקתו לעולם הארץ-ישראלי.

הקשר בין יהודי ארץ ישראל ליהודי איטליה המשיך להתקיים בימי הביניים בעיקר בעולם המנהג. הקשר הזה בא לידי ביטוי בולט ביותר בתפילות ובפיוטים. פיוטיהם של פייטנים ארץ-ישראליים חשובים, כמו רבי אלעזר ביריבי קיליר, או יניי, השתמרו בסידורים ובמחזורים האיטליאנים.

הפיוטים הארץ-ישראלים גם השפיעו על סגנון הפיוט של פייטני איטליה המאוחרים יותר; ביניהם אפשר למנות את רבי משולם ברבי קלונימוס ממשפחת קלונימוס המפורסמת. הוא היגר לבסוף לאשכנז יחד עם משפחתו, כפי שהזכרנו. סגנון הפיוט הארץ-ישראלי עבר דרך פייטני איטליה אל התפילה האשכנזית. רבים מהפיוטים האלו נאמרים עד היום בבתי כנסת אשכנזיים, בעיקר בתפילות ראש השנה ויום הכפורים.

[פסקול: 'טל תן לרצות', רבי אלעזר ביריבי קיליר. בביצוע החזן מרדכי הרשמן.

אנחנו שומעים כעת את הפיוט 'טל תן לרצות' שכתב רבי אלעזר ביריבי קיליר, גדול הפייטנים הקדומים מארץ-ישראל שחי ככל הנראה בין המאה השישית והשביעית. הפיוט מושר בקהילות אשכנז כחלק מ'תפילת טל' ביום טוב ראשון של פסח, שמציינת את המעבר מהחורף לקיץ.

המילים בקטע הפיוט המושמע:

'טַל –

תֵּן לִרְצוֹת אַרְצָךְ,

שִׁיתֵנוּ בְרָכָה בְּדִיצָךְ,

רֹב דָגָן וְתִירוֹשׁ בְּהַפְרִיצָךְ,

קוֹמֵם עִיר בָּהּ חֶפְצָךְ –

בְּטַל…']

פיוטים בתפילה – מותר בכלל?

עצם שילובו של הפיוט בתוך התפילה הוא רעיון ארץ-ישראלי. לפי ההלכה הבבלית, שהתקבלה בתלמוד הבבלי, נוסח התפילה הוא קבוע: כל שינוי ותוספת במהלך הברכות נחשבים "הפסק", כלומר הפסקה אסורה במהלך הברכה.

לעומת זאת, בתלמוד הירושלמי, של חכמי ארץ ישראל הוכרע אחרת: נאמר שם שמותר, ואף רצוי, להוסיף תוספות בתוך התפילה: "רבי אחא בשם רבי יוסי [אמר:] צריך לחדש בה דבר [כלומר בתפילה] בכל יום"[14]. החובה לחדש בתפילה תמיד הובילה ליצירת עולם הפיוט הארץ-ישראלי העשיר. העולם הזה הקרין על הפיוטים והפייטנים האיטלקיים והאשכנזיים.

חשיבות המנהג.

מוקדם יותר בפרק הזכרנו את חשיבותו של המנהג בארץ-ישראל; חשיבות גדולה כל כך עד שבני ארץ-ישראל הכריזו: 'מנהג מבטל הלכה'.

גם בהלכה האשכנזית יוחסה חשיבות רבה למנהג ולמסורות האבות. האשכנזים דבקו במנהגיהם ובמסורותיהם גם כאשר לא הבינו את פשרם.

התופעה הזאת התעצמה לאור העובדה שהתלמוד הבבלי התפשט בכל תפוצות ישראל. גם באשכנז, התלמוד הבבלי דחק את התלמוד הירושלמי והפך לספר הלימוד המרכזי של התורה שבעל-פה. האשכנזים המשיכו לנהוג על פי מנהג אבותם גם כאשר המנהגים עמדו בסתירה להלכה שבתלמוד הבבלי.

אחד המנהגים המפורסמים מהסוג זה הוא המנהג האשכנזי שלא לאכול קטניות בפסח. בגמרא מובא במפורש שגדולי החכמים התירו לאכול קטניות: למשל, על האמורא רבא מסופר שהיה אוכל אורז בימות הפסח. האשכנזים המשיכו במנהגם לאסור אכילת קטניות בפסח אף על פי שהדבר נוגד את ההלכה הפשוטה. עד היום נהוג בקרב יוצאי אשכנז להתבכיין על האיסור לאכול 'במבה', 'קורנפלקס' וחומוס בפסח.

דוגמה אחרת לעניין כבר הזכרנו: האשכנזים, כמו בני-ארץ ישראל בעבר, לא נוהגים להקפיד על בשר חלק, בניגוד להלכה הבבלית-ספרדית.

פסיקה כבית שמאי.

עוד באותו עניין: בהלכה של יהודי אשכנז נשארו מספר מנהגים משונים מאוד, שסותרים במפורש את ההלכה. מדובר במנהגים על פי שיטת בית שמאי, ונגד שיטת בית הלל. כידוע, כבר בימי התנאים נקבע הכלל ש"הלכה כבית הלל"[15]. מלבד הלכות ספורות לא נתקבלה דעת בית שמאי. למרות זאת, באשכנז השתרשו כמה וכמה מנהגים שהולכים לפי שיטת בית שמאי.

מה הקטע של היקים ליטול ידיים לפני הקידוש?

אחת הדוגמאות המפורסמות היא נטילת-ידיים בקידוש שבליל שבת. ברוב קהילות ישראל אומרים את הקידוש על כוס יין, ואחר כך נוטלים ידיים ובוצעים את החלות. לעומת זאת, בין יהודי אשכנז רווח המנהג ליטול ידיים לפני הקידוש, ומיד לאחר מכן לבצוע את החלות.

זאת מחלוקת מפורשת בין בית הלל לבית שמאי[16]: "בית שמאי אומרים: נוטלין לידים ואחר כך מוזגין את הכוס; ובית הלל אומרים: מוזגין את הכוס ואחר כך נוטלין לידים."

על מנהגים – לא שואלים שאלות.

למה יהודי אשכנז נוהגים כבית שמאי, נגד ההלכה שנקבעה כבית הלל? ובכן, כי כך עשה אבא שלהם, ואבא שלו לפניו, ואבא שלו לפניו ו – נו, הבנתם לאן זה הולך. על מנהגים – לא שואלים שאלות.

איך הגענו לאן שהגענו?

יהדות בבל המשיכה לחיות ביהדות ספרד וביהדות צפון אפריקה. יהדות ארץ ישראל המשיכה לחיות באיטליה ובאשכנז. אבל מה, הרבה מאוד יהודים נקראים היום "ספרדים", אבל אף אחד מהם לא הגיע מספרד. בשם 'ספרדים' נקראים יהודים מעיראק, תימן, יוון, טורקיה, מרוקו, ובאופן כללי מארצות האסלאם.

גם הרבה מאוד יהודים נקראים היום "אשכנזים", למרות שרק מיעוט מצומצם מתוכם באמת הגיע מגרמניה. רובם הגיעו מפולין, הונגריה, ליטא, רוסיה ושאר מדינות מזרח אירופה. אז איך הגענו לאן שהגענו?

גירוש ספרד.

נתחיל ב"ספרדים" – יוצאי ארצות האסלאם, אם נכליל בצורה לא מדויקת. במהלך המאה ה-15 הושלמה ההשתלטות הנוצרית על ספרד. ב-31 במרץ 1492, המלך פרננדו השני ואשתו המלכה איזבלה פרסמו צו, המורה ליהודים להתנצר או לעזוב את ספרד בתוך שלושה חודשים.

ההחלטה על גירוש יהודי ספרד התקבלה בהשפעת האינקוויזיציה הספרדית, על רקע שאיפה 'לנקות' את ספרד ממיעוטים לא-נוצריים. לכל היהודים שלא התנצרו ניתן כרטיס טיסה בכיוון אחד, יחד עם מכתב פרידה שהחרים את רוב נכסיהם לטובת המלך, כי גם הוא צריך להתפרנס ממשהו.

מספרד החלו יוצאות שיירות של אנשים, נשים וטף שנטשו את בתיהם, את עושרם ואת כל עולמם מאחור. את השיירות ליוו בדרכן מעשי שוד, רצח וביזה.

לאן הגיעו המגורשים?

מספרד גורשו מאות אלפי יהודים, שעברו לכל מקום שהסכים לקלוט אותם. חלק מהיהודים הפליגו לארצות הסולטאן העות'מני – טורקיה, יוון, ארץ ישראל ומצרים; הסולטאן הבין את הפוטנציאל הכלכלי של היהודים ועודד אותם להגר לאימפריה שלו. חלק מהיהודים הגיע להולנד, שבה היה חופש דת. היו שעברו לערי הנמל של איטליה, לצרפת ולאשכנז, ואפילו לאמריקה – "העולם החדש".

[פסקול: 'ידידי רועי מקימי', רבי ישראל נג'ארה. הלחין ושר: 'ריש לקיש'.

אנחנו שומעים עכשיו את הפיוט 'ידידי רועי מקימי' שחובר על ידי רבי ישראל נג'ארה, מגדולי המשוררים והפייטנים, שנולד במאה ה-16 למשפחה של מגורשי ספרד. הפיוט פונה לה' וקובל על נטישת 'מעט הצאן', כלומר עם ישראל, בגלות.

המילים בקטע הפיוט המושמע:

'יְדִידִי רוֹעִי מְקִימִי

מִמִּרְמַס אַנְשֵׁי לָצוֹן –

הַגִּידָה לִי אַתָּה עַל מִי

נָטַשְׁתָּ מְעַט הַצֹּאן?

 

שׁוּב לֶאֱסֹף נִדָּחֶיךָ,

כִּי הֵם זֶרַע אֲהוּבֶיךָ!

ורְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ,

ורְאֵה גַם אֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן…']

במשך מאות שנים היו חכמי ספרד ומשורריה, הבלשנים, המדענים והפילוסופים שלה – מופת ודגם ליהודי העולם. ופתאום, הספרדים הפכו לפליטים בתוך הקהילות שקודם לכן העריצו אותם. בקהילות האלו רחשו כבוד לכל מי שנחשב "ספרדי". בשל העובדה הזאת, ובשל השפעתם הרחבה של יהודי ספרד על כל מי שהחזיק במסורת בבל, הוצמד הכינוי "ספרדים" לכלל היהודים בארצות האסלאם; גם ליהודים שבמקור לא נמנו על יוצאי ספרד.

ש"ס – שומרי תורה ספרדים.

עד היום, שמה הרשמי של מפלגת החרדים המזרחיים הוא "ש"ס – שומרי תורה ספרדים". הרב עובדיה יוסף זצ"ל קרא במשך שנים "להחזיר עטרה ליושנה" – הוא התכוון לפארה של יהדות ספרד של ימי הביניים, ששימרה את מסורת בבל ושכללה אותה.

האשכנזים שלא באו מאשכנז.

ומה עם ה'אשכנזים' – שרובם הגדול אינם יוצאי גרמניה? הסיפור שלהם דומה לסיפור של מגורשי ספרד. החל מהמאה ה-15, דוכסויות ונסיכויות בגרמניה החליטו גם הן, ברוח התקופה, לגרש את היהודים משטחן.

יהודי אשכנז היו פחות קשורים ליהודי צפון אפריקה, בבל, והאימפריה העות'מנית: כפי שהראנו כאן, היה קיים ביניהם פער לא מבוטל. רוב רובם של האשכנזים העדיפו ליצור יהדות-אשכנז חדשה, מאשר להיטמע בעולם יהדות ספרד. התרבות המזרחית הייתה זרה להם, וכמעט ולא היו להם קשרי מסחר בדרך הים עם יהודי ספרד[17]. רוב יהודי אשכנז פשוט לא ראו בבריחה אל מחוץ לאירופה אופציה ריאלית.

לכן, האשכנזים נדדו ברובם הגדול מזרחה, אל עבר ארצות הסלאבים העניות והקרות. היהודים הגיעו בעיקר לפולין, שהסכימה לקבל כל אדם יודע קרוא וכתוב, אם רק היה מוכן לעבור לגור שם. יהדות פולין גדלה והתעצמה מאוד, ובתוכה ומסביבה צמח העולם האשכנזי החדש.

[פסקול: 'קרב יום', יניי. בביצוע חסידות בויאן.

אנחנו שומעים עכשיו את הפיוט 'קרב יום' שכתב יניי, פייטן שחי בארץ ישראל בתקופה הביזנטית. בקהילות אשכנז שרים את הפיוט בסוף ההגדה של פסח. הלחן והביצוע הם של חסידות בויאן.

המילים בקטע הפיוט המושמע:

'… קָרֵב יוֹם – אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹֹא לַיְלָה,

רָם הוֹדַע – כִּי לְךָ הַיוֹם אַף לְךָ הַלַּיְלָה,

שׁוֹמְרִים הַפְקֵד לְעִירְךָ – כָּל הַיוֹם וְכָל הַלַּיְלָה,

תָּאִיר כְּאוֹר יוֹם – חֶשְׁכַּת לַיְלָה…']

ספרדים מזויפים.

במזרח אירופה קמה במאה ה-18 תנועת החסידות. החסידים שינו את נוסח התפילה האשכנזי הקדום, זה ששמר על מסורות ארץ ישראל. במקומו, הם אימצו נוסח תפילה שמבוסס על תורת הנסתר של האר"י ותלמידיו – המקובלים מצפת שהיו ממגורשי ספרד.

בגלל מקורו הזר של נוסח התפילה החסידי, והשוני הרעיוני שהוא הכניס בקטעים רבים בתפילה, כינו אותו "נוסח ספרד" (בהגיה אשכנזית 'סְפַרְד'), למרות שהוא שונה מהנוסח הספרדי. כך, יש לנו אשכנזים שמתפללים נוסח "ספרד", והם בכלל –מפולין.

למולדת שובי רוני.

[פסקול: 'למולדת שובי רוני', אשר מזרחי. בביצוע ליאור אלמליח.

מילים:

'לַמּוֹלֶדֶת שׁוּבִי רָנִּי             צַהֲלִי בַּת יְפֵהפִיָּה

בְּתוֹכֵךְ אֶתֵן מִשְׁכָּנִי            בָּנוּי עַל הַר הַמּוֹרִיָּה.

 

שׁוּבִי אֶל מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ           שׁוּבִי אַתְּ וַאֲנִי אָשׁוּבָה

וְאֶגְאַל אֶת שְׁבִיּוֹתַיִךְ          וְיִהְיוּ לְאַלְפֵי רְבָבָה

אֲרַחֵם עַל אַדְמוֹתַיִךְ          וּתְהִי לְגֶפֶן פֹּרִיָּה.

 

רַעְיָה חֲבִיבָה עֲדִינָה          גִּילִי שִׂמְחִי שִׁיר דַּבֵּרִי

פִּרְחִי כְּצִיץ כַּשּׁוֹשַׁנָּה          וּדְגִי וּרְבִי עֲשִׂי פֶרִי

כִּי הַגְּאֻלָּה נְכוֹנָה               וְאֶשְׁלַח יִנּוֹן וְאֵלִיָּה.

 

אוֹרִי נָאוָה כִּי בָא אוֹרֵךְ       וְשִׁכְחִי יְמֵי שִׁפְלוּתֵךְ

עוּרִי יָפָה שִׁירִי שִׁירֵךְ         כִּי תַמּוּ יְמֵי גָּלוּתֵךְ

וּבְנֵה אוּלַמָּךְ וּדְבִירָךְ          שָׁמָּה עַל אֶרֶץ צְבִיָּה.']

את הסוף של הסיפור כולם מכירים, אבל בכל זאת צריך לספר אותו. זכינו לפני כמעט שבעים שנה להתגשמות חזון הנביאים: אל מדינת ישראל נהרו יהודים מכל קצוות העולם, אל הבית הלאומי, אל מולדת האבות, אל ירושלים.

דמעה של אושר ניגרה סוף-סוף מעין לציון צופיה, וקריאה של אושר נשמעה מקרב נפש יהודי הומיה.

וכך יש לנו היום בארץ ספרדים, אשכנזים, ועוד עדות ומנהגים שלא סיפרנו עליהן, ושכבר אי אפשר לספור. אבל כולנו שייכים לאותו סיפור אחד גדול, הסיפור שלנו, שהתחיל ונגמר כאן, כמו שניבא עמוס הנביא: "וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת, וְיָשָׁבוּ. וְנָטְעוּ כְרָמִים, וְשָׁתוּ אֶת יֵינָם, וְעָשׂוּ גַנּוֹת, וְאָכְלוּ אֶת פְּרִיהֶם. וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם, וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם, אָמַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ."[18]

סיום ותודות.

אנחנו סיימנו. המון המון תודה לאלון ברנד על הפרק המרתק הזה. תודה על ההשקעה במחקר, בכתיבה, ובקריינות, ועל האופן הגמיש והפתוח הנדיר שבו קיבלת את כל ההערות המעצבנות שלי.

הפרק הזה זכה לעריכה מדעית משובחת ביותר. הוא הוגה, הוער ותוקן על ידי דוקטור מוטי בנמלך, ועל ידי פרופסור שמחה עמנואל (אבא של חגי). תודה רבה רבה לשמחה ולמוטי.

אנחנו שומעים עכשיו את הפיוט 'למולדת שובי רוני' בביצועו של ליאור אלמליח. 'למולדת שובי רוני' חובר על ידי הפטיין אשר מזרחי, שראה בעיניו את נדחי ישראל שבים למולדתם.

בפרק הושמע גם השיר: 'על נהרות בבל' בביצוע שוקי ודורית.

כאן המקום להודות לשירות iCast, אתר הפודקאסטים הישראלי, שמארח את התכנית. iCast מאפשרים לשדרי הפודקאסטים שמתארחים אצלם להשמיע מגוון עצום של שירים של יוצרים ישראלים. התרומה המוזיקלית המצטברת של iCast ל'הסיפור שלנו' היא אדירה.

תודה לאתר 'הזמנה לפיוט' מבית 'סנונית' על הרשות להשמיע בפרק את הפיוט 'ידידי השכחת'. הביצוע ששמענו הוא של ר' חיים לוק, על פי נוסח מרוקו, במקאם ביאת.

תודה ליוצר ולזמר 'ריש לקיש' על הרשות להשמיע בפרק את הפיוט 'ידידי רועי מקימי', על פי לחן מקורי בביצועו.

קטע החזנות מתפילת טל ששמענו בפרק הוא בביצועו של החזן מרדכי הרשמן.

הלחן והביצוע ששמענו בפרק לפיוט 'קרב יום' הוא של חסידות בויאן, והוא הוקלט על ידי החוקר יעקב מזור. תודה למחלקת המוזיקה של הספרייה הלאומית שהעניקה לי רשות להשמיע אותו בפרק.

קרדיטים נוספים, הפניות ומקורות נמצאים בפוסט של הפרק באתר – Jewstory.net

עוד דבר אחרון – צוות 'הסיפור שלנו' מנסה להתרחב. אם את או אתה יכולים ומוכנים להצטרף ולעזור לנו בהפקת התכנית, בבקשה שלחו מייל לכתובת jewstory.net@gmail.com. אפשר למצוא את הכתובת באתר. אנחנו מחפשים אחראים לתחומים הבאים: עריכת סאונד, יעוץ מוזיקלי, פניה לבעלי זכויות יוצרים, וגם – שיווק וקידום. כמובן שגם נקבל בשמחה גם הצעות לעזרה מכל סוג אחר. תודה רבה!י

עכשיו סיימנו באמת. שוב תודה לאלון, ו-זהו. בעזרת ה', נשתמע.

———————

[1] משנה מנחות יא, ז.

[2] המלך הססאני הראשון, שבור הראשון, הוא שבור מלכא שבתלמוד, היה חברו של האמורא שמואל, והנהיג מדיניות דתית סובלנית יחסית. לאחר מותו בשנת 270 עלה לשלטון בנו הורמיזד הראשון, והעניק סמכויות מרחיקות לכת לכהן זוראסטרי בשם קרטיר, שהיה קודם לכן יועצו של שבור, ועתה הפך למעין הכהן הגדול של האימפריה הסאסנית כולה. קרטיר רדף את בני הדתות האחרות ובתוכן גם היהדות. להוציא תקופה קצרה זו, בסופה של המאה השלישית, היהודים נהנו מיחס הוגן יחסית וסבלו מרדיפות פחות ממיעוטים דתיים אחרים (לדוג' הנוצרים).

הבבלי במסכת שבת (כא:) מביא את ההלכה "נר חנוכה – מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ… ובשעת הסכנה מניחה על שלחנו ודיו". יש המזהים שעת סכנה זו עם תקופת הרדיפות הזוראסטריות את היהדות: הדת הזורואסטרית חגגה את הולדת האור מתוך נצחונו על החושך בזמן היום הקצר בשנה, בשיא החורף – זמן שבו חל בד"כ חנוכה. הזורואסטרים אסרו הדלקת כל אש מלבד האש המקודשת להם במקדשיהם, ולכן קיימו היהודים את המצווה בסתר והעבירו את נרות חנוכה, שאמורים להיות מודלקים כלפי הרחוב, אל תוך הבית "מניחה (כלומר, את נר החנוכה) על שולחנו ודיו".

[3] עיין מנחם שטרן (עורך), 'ההיסטוריה של ארץ-ישראל: כרך ד: שלטון רומי: התקופה הרומית-ביזנטית', עמוד 334.

[4] יש המציינים תאריכים אחרים. בעבר היה מקובל יותר לקבוע את חתימתו לשנת 400, והשאלה עדיין לא הוכרעה סופית.

[5] שיטתם סוכמה בתימצות אצל אברהם גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים (קורותיהם, דרכם בהנהגת הציבור, יצירתם הרוחנית), הוצאת מאגנס, ירושלים תשמ"א, עמ' 424-435 (בייחוד ראה ההפניות בהערות 58-63), ותמך בה גם ישראל מ' תא-שמע בחיבוריו, ראה בעיקר מנהג אשכנז הקדמון, הוצאת מאגנס, ירושלים 1992, פרקי המבוא, שהתפרסמו בשם "הלכה, מנהג ומסורת ביהדות אשכנז במאות הי"א-י"ב (עיונים ראשונים)", סידרא ג, עמ' 117 והלאה. גרוסמן עצמו הסתייג מהטענה, ביקש להעריך את ההשפעה הארץ-ישראלית על היישוב באשכנז בצורה מצמצמת בהרבה, וטען שכמעט ואין למצוא השפעות כאלה לאחר אמצע המאה ה-11. בנוסף, החומר הארץ-ישראלית הוא מועט לאין ערוך מהחומר הבבלי בכתביהם של חכמי אשכנז, וגם אזכורים מעטים פה ושם הם טיפה בים של בבלי. גרוסמן מדגיש גם את העובדה שיהודי אשכנז לא היו מודעים כלל למוצאם הארץ-ישראלי, ולכן אין למצוא שום השפעה מודעת של מוצאם הארץ-ישראלית בחיבתם של ראשוני אשכנז לירושלמי, לדוגמה. לפי גרוסמן, הקשר בין ארץ-ישראל לאשכנז מצטמצם אל עולם התפילה, בית הכנסת והפיוטים, וגם שם הוא נשאר בעיקר בלתי מודע, מנהגי אבות שדבקים בהם בעקשנות בלי ידיעת המקור.

[6] תורתן של גאונים ז, עורכים: יצחק יודלוב, שלמה ז. הבלין, הוצאת ח. וגשל, ירושלים תשנ"ב, עמ' 735, 743.

[7] 'שאלו להלל הזקן מה לעשות לעם שלא הביאו סכיניהן עמהם. אמר להן הלכה שמעתי ושכחתי אלא הניחו להן לישראל אם אינן נביאים בני נביאים הן.' תלמוד ירושלמי, מסכת שבת, פרק י"ט.

[8] תורתן של גאונים ז, עורכים: יצחק יודלוב, שלמה ז. הבלין, הוצאת ח. וגשל, ירושלים תשנ"ב, עמ' 710-711.

[9] ישראל מ. תא שמע, הספרות הפרשנית לתלמוד א, בערך על רבנו חננאל.

[10] נמוקי יוסף, ברכות דף כז-כח.

[11] האגדה הובאה אצל צונץ, Literaturgeschichte p. 625. בטקסט הארוך המובא שם, שנכתב בסליחות של מחזור צרפתי, ומסווג על ידי צונץ כאינדקס של סליחות, נוספו כרקע פרטים רבים שאין להם שום יסוד היסטורי, לדוגמה שבואם של היהודים "מאה שנה אחרי בוא נביא השקר מחמד, וברחו היהודים מארץ פרס ובאו לרוסיאה ואשכנז וססבונניא אצל היהודים שהיו שם קודם לכן ובפרט בעיר היילא אשר נקבר שם מור זוטרא…". אין שום צל של ביסוס לרעיון שמר זוטרא נקבר באשכנז, או שהיישוב היהודי בעיר הַלֶה (Halle) קדם למאה התשיעית, או בכלל לאגדה שהגעת היהודים לאשכנז הייתה בגלל הכיבוש המוסלמי ותוצאותיו. באותה רשימה מופיעים עוד פרטים ביוגרפיים מופרכים, כמו ייחוס פירוש רבי יוסף בכור שור לרבי יוסף טוב עלם (בונפיל), או ייחוס פיוט העקדה המפורסם "אם אפס" של ר' אפרים מרגנשבורג לרבי אפרים מבונא, והקדמת דמותו של זה לזמן שלפני הגירת רבי קלונימוס – ימי קארל הגדול.

צונץ (שם עמ' 627) הצביע על כך שהרשימה אינה היסטורית, אלא מתארת את הסדר של הסליחות ומציינת את מחבריהן. הוא הצביע גם על הזיהויים השגויים האלה ועוד אחרים נוספים כראיות לכך שהרשימה איננה מקור אמין להיסטוריה, אף שהוא מסכים בסוף דבריו שלמחברה היו מקורות עתיקים.

[12] תוספתא ביצה פרק ב הלכה טו, בבלי ברכות יט., פסחים נג., סנהדרין לב:.

[13] בבלי מכות כד. "וכבר היה רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך, ושמעו קול המונה של רומי מפלטה [ברחוק] מאה ועשרים מיל…" ומקבילתו המדוייקת יותר באיכה רבה פרשה ה ד"ה על הר ציון ששמם. וכן באליהו זוטא פרשה טו ד"ה אמר ר' יוסי "אמר ר' יוסי פעם אחת הייתי מהלך בכרך גדול של רומי", ובתוספתא ביצה ב, יב "ומעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו מסובים ברומי", תוספתא יומא ב, טז "אמר רבי לעזר בי רבי יוסה אני ראיתיה ברומי", תוספתא נידה ז,א "אמר ר' אלעזר ברבי יוסי הלכה זו הוריתי ברומי" וכמותו בתוס' מקוואות ד, ז. ועוד רבים.

פילון האלכסנדרוני, פילוסוף יהודי שחי במצרים לפני 2000 שנה, השתתף במשלחת כזו אל הקיסר גאיוס קאליגולה, והוא מתאר אותה בספרו "המשלחת אל קאיוס".

[14] ירוש' ברכות ד, ד. ר' שאול ליברמן, תוספתא כפשוטה א (זרעים א), עמ' 31-33; הנ"ל, הלכות הירושלמי, עמ' ו-ז.

[15] עירובין ו:, משנה ברכות א, ג "כדיי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי בית הילל", ובירושלמי שם, ובסוטה ג, ה"ד.

[16] משנה ברכות, ח, ב

[17] על נתיבי הסחר והמסעות לאשכנז וממנה ראה לדוגמה אצל קנת סטאו, בים וביבשה: המסע של משפחת קלונימוס למחוז הריין במאה העשירית, אופקים בגיאוגרפיה 56, אוניברסיטת חיפה תשס"ג.

[18] עמוס ט, יד-טו.